כך ניצחנו: מבט מבפנים למאבק של עובדי כיל

לאחר שהנהלת כיל שלחה בתחילת חודש פברואר מכתבי פיטורים לעשרות עובדים במפעל תרכובות ברום, יו"ר ועד העובדים אבנר בן סניור הרגיש שהוא נותר לבדו. זעקתם של העובדים לא נשמעה, לא על ידי הפוליטיקאים וגם לא על ידי ההסתדרות, אולם הם היו נחושים לפתוח במאבק על זכויותיהם. למרות שקשה היה לשמור על אופטימיות, בן סניור לא ויתר, וכעבור שלושה חודשים מאמציו הניבו פרי עם חתימת ההסכם עם הנהלת החברה ביום חמישי האחרון.

המטרה הייתה לאחד את כל מפעלי כיל לשביתת ענק שתשתק את המדינה כולה, אך בן סניור נתקל בחומה בצורה של ועדי עובדים שלא רצו להיכנס למאבק עם ההנהלה. היחיד שהתייצב לצדו אז היה יו"ר ועד העובדים של מפעלי ים המלח, ארמונד לנקרי, שהתקבל במחיאות כפיים ובחיבוקים חמים בהפגנות הראשונות של עובדי מפעל הברום. לנקרי הבין כבר אז כי הפיטורים במפעל הברום הם רק ההתחלה, ותוך זמן קצר פתח בהליך משפטי להכרזת סכסוך עבודה בבית הדין לעבודה.

עוד בוואלה חדשות:
עובדי כיל חוזרים לעבוד: "ניצחנו את הטייקון מלונדון"
מוביל מחאת עובדי כיל רק רוצה שיתנו לו לחזור כבר למפעל
מבוקש בכנסת: הרצוג ולפיד בעקבות יו"ר הוועד שפרש מהליכוד

כפי שצפה לנקרי, הנהלת כיל הגיבה במה שרבים הגדירו כטעות הראשונה והגדולה ביותר שלה, עם שליחת מכתבי פיטורים לעשרות עובדי מפעלי ים המלח. "הם רצו להראות חוזק, ולפטר ב'זבנג וגמרנו'", הסביר אחר מחברי הוועד. לדבריו, "הם גרמו למפעלים להתאחד ולהכפיל את כוחם. אם היו מסיימים עם הברום וממשיכים רק לאחר מכן לים המלח היה אפשר לכבות את ההתנגדות מהר מאוד".

עם הבחירות שהתקרבו, ההנהלה ניסתה להפעיל לחץ על ממשלת ישראל. בהודעה רשמית שפרסמה הנהלת כיל, נמסר כי חלק מהסיבות לפיטורים הן מסקנות ועדת ששינסקי ואי מתן האישור למכרה הפוספטים בערד, אשר הצריכו את ההנהלה, לטענתה, להתייעל באופן מידי. אולם גם ועדי העובדים גייסו את הבחירות לטובתם, והצליחו להביא פוליטיקאים רבים להפגנות ולהביע הזדהות עם מאבקם החברתי, החל מאריה דרעי, דרך יצחק הרצוג וציפי לבני, יאיר לפיד, ושלי יחימוביץ' ועד למירי רגב.

עם זאת, ההיעלמות של יו"ר המפלגה שלו וראש הממשלה בנימין נתניהו, שבמהלך החודש הראשון לשביתה כלל לא התייחס למאבק, הפריעה ללנקרי באופן מיוחד. אולם למרות שחבריו למפעל קרעו את כרטיסי חבר מרכז המפלגה באופן מחאתי, הוא נשאר בתנועה בה גדל. שבוע לפני הבחירות, לנקרי הוזמן לנאום בהפגנת השמאל הגדולה בכיכר רבין. על רקע ההתלבטות הקשה, השר סילבן שלום ארגן פגישה אישית של לנקרי ובן סניור עם ראש הממשלה נתניהו, שנערכה בזמן העצרת.

למרות הביקורת שספג על היעדרותו מההפגנה, לנקרי דבק בשלו. בבוקר שאחרי, סיפרו ראשי הוועדים כי הפגישה הייתה טובה, אך כעבוד כמה ימים כל מה שנותר להם זו תחושת האכזבה. ההנהלה כבר הייתה בטוחה שהעובדים יישברו, אך הם נושכים שפתיים וממשיכים. הם התכוננו לרגעים כאלה. במקום המשכורות שלא מועברות לשובתים, הם מקבלים מהכסף שהצטבר בקופת הוועד, כדי לאפשר לעובדים לנשום.

ועדי העובדים ממשיכים להילחם, ומדברים יותר על כוונות ההנהלה להעביר את פעילות החברה למדינות אחרות. למרות האהדה הציבורית והתקשורתית, האסטרטגיה של ההנהלה נותרה עומדת בעינה. הנהלת כיל ניסתה להציג את הוועד כ"פרזיטים שמרווחים עשרות אלפי שקלים ולא עושים כלום". לדברי אחד מהעובדים, "ניסו לצייר אותנו כמו ועד הנמל וניסו לצייר ללנקרי ולבן סניור את תדמית אלון חסן. זה פשוט לא עבד, הציבור לא קנה את זה".

לנקרי ובן סניור מבינים בשלב הזה שכדי להצליח במאבק, הם חייבים לגייס את ההסתדרות ואת העומד בראשה, אבי ניסנקורן, שיוביל את המאבק. "אם המאבק ייכשל, ההסתדרות פושטת את הרגל. מי ירצה להיות חבר בהסתדרות אם הם לא מגנים עלינו?", טענו ראשי המאבק, במסרים שהועברו לעובדים ולכלי התקשורת. "מסתכלים עלינו כל הארגונים הגדולים ומחכים לראות איך ההסתדרות תתמודד עם זה".

המהלך הוכתר כהצלחה, וניסנקורן הודיע על שביתה כללית בדרום הארץ. הוא לקח על עצמו את הובלת המאבק, ולנקרי ובן סניור לוקחים צעד לאחור ומפנים לו את המקום. ניסקורן הופך לחלק של ממש במאבק העובדים. הוא מכיר כל פרט ופרט, עד לשמות העובדים שההנהלה רוצה לפטר. הוא מגיע לישיבות עם הוועדים, לדיונים ארוכים בבית המשפט, לפגישות עם נציגי ההנהלה ועם פוליטיקאים, ומוביל את מאמצי המשא ומתן.

בשלב זה, ההנהלה עושה עוד טעות משמעותית. ללנקרי הייתה אופוזיציה קטנה מאוד, אך גם מעיקה ונושכת, בוועד העובדים. לאחר שמכתבי הפיטורים הגיעו גם למתנגדיו של לנקרי, לפני כחודש, הם הבהירו בישיבת הוועד: "לנקרי, אנחנו אתך בכל צעד ושעל שתחליט". כשהחרב מונפת על צווארם, לנקרי הוא שוב היחיד שיכול להציל אותם מפיטורים, וההנהלה מצליחה שלא בכוונה לאחד את השורות בקרב העובדים.

לפני כשבועיים, המשא ומתן נכנס להילוך גבוה. בניסיון להשיג עוד כמה נקודות, מחליטה ההנהלה לתקוף את ראשי הוועדים באופן אישי ולפנות לעובדים במכתב. לטענת ההנהלה, הוועד דואג רק למקורביו וטובת העובדים אינה בראש מעיניהם של חבריו. אולם מה שבהנהלה לא הבינו זה שמרביתם ככולם של העובדים הם מקורבים של חברי הוועד, ואלה משקיעים כבר שנים את מרצם בהכרת העובדים ואפילו את בני משפחותיהם.

לאחר המתקפה האישית על לנקרי, ראש עיריית דימונה בני ביטון, מחליט לפתוח בשביתת הזדהות. לנקרי, המכהן כחבר מליאה בעירייה, מתקבל כגיבור בישיבת המועצה, אך ניכר שמשהו בו נסדק. ההתקפות האישיות, חוסר השינה והלחץ ממאות העובדים שלא מקבלים משכורות נותנים עליו את אותותיהם, וכשהוא מתחיל לדבר, הוא נחנק ומתקשה לעצור את הדמעות. העובדים מבינים מה עובר על יו"ר הוועד שלהם.

שבועיים לאחר מכן, נחתם ההסכם עם ההנהלה בתום לילה לבן של דיונים. לנקרי ובן סניור מצליחים למנוע את פיטורי מאות העובדים ומקבלים התחייבות ההנהלה שלא לפטר עובדים במשך שלוש השנים הקרובות. כמו כן, כ-200 עובדים יצאו לפנסיה מוקדמת, כפי שרצו חלקם מלכתחילה. ההנהלה מצדה השיגה את הזכות לנייד עובדים.

בסיום המאבק, ברור כי המנצחים הגדולים הם לנקרי ובן סניור. ועד העובדים שההנהלה רצתה לשבור רק התעצם, וזה ההישג הגדול שלהם. "קשה לנצח עובדים כשאתה יושב בלונדון. קשה לנצח ועד שדואג לעובדיו מהלב", סיפרו עובדים בכיל. הם מדברים כעת על דרך חדשה וסוף לעימותים, ולא שוכחים את חלקו של יו"ר ההסתדרות בהישג המרשים. בנוסף לכך, הם בטוחים שוועדי עובדים בכל הארץ ינסו כעת ללמוד מהניסיון שלהם כיצד לנצח את בעלי ההון.

לפניות לכתב: yanir9310@walla.com