מלחמה עם סוריה? טורקיה רוצה, אבל פוחדת

ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טייפ ארדואן, רוצה להפיל את שלטונו של בשאר אסד בסוריה יותר מכל. זו לא רק הדאגה לעם הסורי הנאנק תחת הדיכוי - יש כאן גם ענייני כבוד ויוקרה בעולם הערבי והמוסלמי, שארדואן רואה את עצמו כמנהיגו; יש רצון להגן על האחים המוסלמים-סונים הנפגעים מדי יום תחת השלטון העלווי של משפחת אסד; וגם עניינים כלכליים מטרידים את הטורקים: סוריה היא עבורם המפתח לקשר יציב עם חצי האי הערבי ועם מצרים, ולסוריה עצמה כשוק עתידי יש ערך לא מבוטל עבור טורקיה.

להערכת שלטונות טורקיה, לה שותפים מרבית הפרשנים הצבאיים, צבאה חזק משמעותית מהצבא הסורי המותש. לכאורה, ההסלמה הנוכחית בגבול בין המדינות, הנמשכת גם היום (חמישי), היא הזדמנות פז לנצל את היתרון הצבאי ולהגשים את המטרה הנכספת. ובכל זאת, טורקיה ממשיכה להסס. מדוע, בעצם, עדיין נזהרים הטורקים כל כך מפלישה ישירה לתוך סוריה, ומסתפקים בשלב זה בתקיפה ארטילרית מוגבלת? יש לכך מגוון סיבות - גם אם ייתכן שבסופו של דבר הם יתגברו על החששות ויתקפו.

בינתיים בישראל, חשש מזליגת טרור מסוריה: "המשטר מתפורר"

במבט ארוך טווח, אחד החששות העיקריים של טורקיה הוא מפני אובדן שליטה על המיעוט הכורדי, שממשיך כל העת במלחמתו לעצמאות בדרום-מזרח המדינה - כשממש מעבר לגבול, נמצא מיעוט כורדי גדול גם בצפון-מזרח סוריה. כחלק מנקמתו של אסד בטורקיה על תמיכתה במורדים, הוא הסיר את ידו הכבדה של המודיעין הסורי מעל האזור הזה, ותושביו, שהיסטורית ולשונית הם קרובים יותר לכורדים הטורקים מאשר תושבי כורדיסטן העירקית, מאותתים כבר על כוונתם לדרוש אוטונומיה קבועה, ואולי אפילו עצמאות מוחלטת, כחלק מהסידורים העתידיים במדינה.

מטבע הדברים, הם מעוררים רגשות לאומיים חזקים גם בקרב אחיהם מצפון, וחלקם אף התגייסו, אולי בעידודו של המשטר הסורי, לשורות מחתרת ה-PKK, "מפלגת הפועלים הכורדית", המפילה מדי יום חללים בקרב הצבא הטורקי.

הבעיה הכורדית-סורית ההולכת ומתהווית, בראייתה של אנקרה, מצטרפת לבעיה הוותיקה יותר - הכורדית-עירקית, שנוצרה עם נפילתו של משטר סדאם חוסיין לפני עשור. טורקיה הצליחה לנטרל את הסכנה הזאת, בין השאר על ידי חיבוק כורדיסטן העירקית (מחוז הנהנה מאוטונומיה כמעט מלאה מהשלטון בבגדד), הענקת סיוע וקידום המדינה - ובכל זאת, עצם קיומה של כורדיסטן העירקית הצית גם בקרב הכורדים הטורקים את הרגש הלאומי, שנדמה היה כי כבה עם לכידתו של מנהיג המחתרת האגדי עבדאללה אוצ'לאן ב-1999.

נפילת המשטר בסוריה, ובעקבותיה התפרקות צפויה של המדינה לכמה מדינות עדתיות, מדאיגות מאד את הטורקים. החשש העיקרי שלהם הוא ששתי מדינות כורדיות, עירקית וסורית, יציבו אתגר בלתי אפשרי לשליטתם בדרום-מזרח המדינה.

הכורדים, אם כן, הם הדאגה המרכזית של ארדואן בבואו לבחון את השיקולים בעד ונגד מלחמה עם סוריה - אולם הם בהחלט לא הדאגה היחידה. חשש עדתי נוסף מקנן במחוז הטאי (אלכסנדרטה) הטורקי. במחוז זה, הגובל בסוריה ובו מתרכזים כיום רוב הפליטים הסורים, יש מיעוט לא מבוטל של בני העדה העלאווית, המחובר בקשרי משפחה ודת עם העלאווים מדרום, בני עדתו של אסד.

בטורקיה כבר הועלתה הסברה כי עם התפרקותה של סוריה, יקימו להם גם העלאווים מבצר לאומי משלהם, וינסו לחבור לאחיהם שמעבר לגבול הטורקי. ניסיון השנים האחרונות מלמד כי תהליכים כאלה, הנראים כמעט בלתי-אפשריים בתחילה, צוברים תאוצה והופכים לאיומים של ממש.

אך מעבר לעניין המיעוטים המקומי, הטורקים מתבוננים על המצב גם בפרספקטיבה אזורית-גלובלית - ובמבט רחב שכזה, המלחמה על סוריה מזכירה את המאבק על שטחיה של האימפריה העותמאנית לנוכח קריסתה במהלך המאה ה-19, שנודע בשם "השאלה המזרחית". על ההגמוניה האזורית הזו מתחרות כיום שתי מעצמות עיקריות: טורקיה ואירן.

כפי שהקפידו במשך 300 השנים האחרונות, גם היום דואגות טורקיה ואירן להימנע מחציית קווים אדומים במאבקי הכוח ולשמור על יחסים תקינים בינן לבין עצמן. האיזון העדין הזה עלול להיפגע קשות אם טורקיה תצטרף ישירות ללחימה לצד המורדים, ולא רק באמצעות שליחים כפי שעשתה עד כה - וכפי שאירן כבר עושה מהצד השני באופן נרחב, בין היתר באמצעות חיזבאללה.

אולם אירן מוכת הסנקציות והמשבר הכלכלי גם מבינה שטורקיה היא אחת המדינות היחידות המאפשרות לה קיום מסחר והעברות כספים בינלאומיות, ולכן במקביל להתפתחויות בחזית הסורית, מקיימים שליחים אירנים וטורקים התייעצויות קדחתניות כדי להגיע להבנות על שמירת שלמותה של סוריה. מאמציהן של אנקרה וטהרן להמשיך לשמור על יחסים תקינים למרות המחלוקות העמוקות בשאלה הסורית מהווים גם הם מעצור העומד בפני פלישה טורקית לסוריה.

אך העניין לא מסתיים ברמה האזורית בלבד. אם נרחיב את היריעה עוד מעט יותר, נגלה כי בבסיס הכל, קיים החשש מפני רוסיה. בנקודת הזמן הנוכחית, נשיאה ולדימיר פוטין עדיין מאמין שאסד, ושלטון הבעת' בראשותו, הם הערובה הטובה ביותר לשמירת האינטרסים הרוסיים במזרח הים התיכון, ובראשם שימור הבסיס האסטרטגי בטרטוס והמשך רכישות הנשק המשמעותיות של סוריה וחזבאללה. רק לפני מספר ימים, העבירו הרוסים אזהרה לטורקים ולסורים לבל יחריפו את המתיחות בגבול. מטבע הדברים, האזהרה הדיפלומטית כוונה לטורקים יותר מאשר לסורים.

החששות באנקרה מפני זעמה של מוסקבה הם ממשיים ביותר. המודיעין הטורקי צופה בדריכות אחר תנועות צבא קלות מעבר לגבול הרוסי והארמני, אפילו בסדר גודל מזערי כהעברת דיביזיית רגלים מאתר לאתר. בזיכרון הטורקי הקולקטיבי עדיין טבועים רשמיה של סדרת המלחמות הנוראיות שניהלו מול רוסיה במאות השנים האחרונות.

מכל הסיבות הללו, נרתעו הטורקים עד היום מפעולה רחבת היקף בסוריה. הפגיעה באזרחים טורקים באזור הגבול משנה את פני הדברים, אולם המדינה עדיין נוקטת זהירות מופלגת. עד לרגע זה לא חצו חיילים טורקים את הגבול, ולקראת פעולות עתידיות מגייס ארדואן הן את הפרלמנט הטורקי, שסיפק לו את האישור הנדרש לפעול מחוץ לגבולות המדינה, הן את מפקדת נאט"ו בבריסל, שהבטיחה להתייצב לצידו ולספק לו מטריית הגנה, והן את מועצת הביטחון של האו"ם. טורקיה לא תתקוף את סוריה בלי לוודא שהבטיחה את כל אגפיה.

הכותב, פרופ' דרור זאבי, הוא מומחה לטורקיה במחלקה למזרח התיכון באוניברסיטת בן גוריון, ועורך התוכן באתר "אפשר לחשוב" לחילופי דעות בנושא המזרח התיכון