בצרפת, השטן מציע עסקה משלו: קחו עכשיו, שלמו אח"כ

עם היוודע תוצאות ההצבעה בסיבוב הראשון בבחירות לנשיאות צרפת, ההישג חסר-התקדים של הימין הקיצוני הותיר את הרפובליקה בהלם. כותרות העיתונים זעקו, השדרים לקו בחרדה: "הם" – למרות היותם רק עשירית מהאוכלוסיה, קטפו כמעט חמישית מהקולות. אך האם מארין לה פן, יו"ר "החזית הלאומית", באמת חוסמת בגופה את לשכת הנשיא, האם כלה ונחרצה היא על כולנו? ובכן, תלוי את מי שואלים, ותלוי כמה הוא מוכן לשלם.

כשבוע לפני הקרב האחרון, במקום שניים, נותרו לפתע שלושה: המתמודד המוביל, הסוציאליסט פרנסואה הולנד, שמגיע לסיבוב השני של הבחירות בעמדת יתרון קלה, בחזות זחוחה של מי שכבר ניצח; הנשיא המכהן, ניקולא סרקוזי, שנלחם בעוז על קדנציה נוספת, ומתרוצץ בהיסטריה ברחבי צרפת, מטיח האשמות בכל מי שמוכן לספוג אותן; וזו שכלל אינה מתמודדת, לה פן, על תקן האנדרדוג המפתיע - והמופתע. אך פרט לתמונות הניצחון המרשימות – והן באמת מרשימות, ומפחידות - להישג שרשמה מפלגת הימין הקיצוני בסיבוב הראשון, לפני שבוע, יש משמעות קטנה יותר ממה שנדמה בתחילה.

כעת, ההימור הגדול הוא בניסיון לנחש למי יצביעו תומכי הימין הקיצוני, ולאיש אין תשובה. הסקרים הוכחו כלא-יעילים, משום שכשלו לנבא עד כמה יהיה משמעותי (מבחינת אחוזים, לפחות) ההישג של לה פן. תומכי המפלגה נחלקים בין "המילייה של ז'אן מארי" - אותו קהל מבוגר מאוד שנראה בהתקהלויות של המפלגה, ששומר אמונים לאב לה פן זה כמה עשורים - לבין הקהל הצעיר יותר, זה שהביא למארין לה פן, הבת, את הקולות החדשים. קבוצה זו נוטה (לפי הסקרים, לפחות) להישאר בבית ביום ההצבעה לסיבוב השני: הצעירים עשו את שלהם, קול המחאה נשמע, תחושות הקיפוח קיבלו ביטוי בקלפי. כעת נותר רק להתענג על ההישג, ונתראה ב-2017.

לכאורה, אסור לזלזל ב-18.1% האחוזים שהשיגה המפלגה. הם שיא עבורה, נוכח המיאוס הכללי בציבור כלפי סרקוזי, ובייחוד נוכח התיעוב שרוחשים לו המיעוטים. אך גם חשוב לזכור ש"החזית הלאומית" תמיד הייתה שם ברקע, ובעיקר מחוץ לתמונה הפרלמנטרית. כמו כל שני מועמדים לנשיאות, גם הולנד וסרקוזי, שמלחכים את עפר רגליה של המפלגה, נזכרו בה רק ברגע האחרון. העמדת הפנים תתפוצץ בסופו של דבר, כשהיא תתבע את ליטרת הבשר שלה.

זה כמעט שני עשורים שהמפלגה הלאומנית איבדה את כל כוחה בפרלמנט, והמרוץ לנשיאות הוא הבמה היחידה שנותרה לה להביע את עמדותיה. מאז ימי הקמפיין הראשונים שלו ב-1974 ועד שהוריש את המפלגה לבתו, כמעט תמיד קרא ז'אן מארי לה פן להצביע "למועמד האחר" או להחרים את ההצבעה כולה. כל מאמציו להכתיר את עצמו כ"ממליך המלכים" בסיבובים השניים של הבחירות כשלו שוב ושוב: תומכי המפלגה פשוט סירבו להיענות לו.

במקביל להערכה לפיה לה פן תבקש ממצביעיה להיעדר מהקלפיות בסיבוב השני, ותסתפק בשאיפה להקים סביבה מחנה ימין חדש מ"מאוכזבי סרקוזי", נראה כי מסתמן עבורה מסלול נוסף. במכתב פתוח ששלחה לסרקוזי ולהולנד, היא דרשה מהשניים להפסיק לעלוב בבוחריה, ולא לטעון כי הם תמכו בה מחוסר ברירה. אותו מכתב, שנשלח באמצע השבוע, סימן את תחילתם של חילופי מסרים מפויסים בין שלושת האויבים-לשעבר.

אתמול אמרה לה פן כי אם סרקוזי או הולנד יביעו תמיכה בנציג ממפלגתה בבחירות לפרלמנט בחודש יוני, היא תקרא לבוחריה לתמוך בו בעצרת שתערוך ביום שלישי, ערב העימות בין המועמדים. "זו מלכודת", אמר סרקוזי בסוף השבוע. "אני לא עומד להתפתות לזה"; אך שבוע לפני הבחירות, כשהפער בין סרקוזי להולנד הוא עדיין תשע או עשר נקודות, קשה לחזות מה יאמר הנשיא, שמנצל כל הזדמנות כל להשמיע מסרים נוטפי-שנאה שנדמה שנלקחו מהמצע של לה פן.

ולמרות שיש מי שאומר שמוקדם להספיד את סרקוזי, הניצחון עדיין אינו מונח בכיסו של הולנד, "מר נחמד"; הוא עלול לשגות ברגע האחרון, או בשל המאמצים הדחוקים שהוא עושה כדי ללקט תמיכה מהימין הקיצוני. במחנה סרקוזי פועלים בנחישות כדי להוכיח לציבור הנלהב כי מתחת לתדמית המצוחצחת שלו, הולנד חסר ניסיון, בעיקר בתחום הכלכלי. אמש, הם קיבלו מתנה: בכתבת שער ובסקירה נרחבת ותוקפנית, המגזין "אקונומיסט" הגדיר את הולנד כ"סכנה לצרפת ולאירופה", ופסק כי בתקופה כזו, של אבטלת-שיא וחובות ענק, עדיף להצביע לסרקוזי, ולו רק כדי להימנע מבחירה שמקדמת חזון כלכלי מיושן ושגוי.

אך גם סוציאליסט מיושן יהפוך לפטריוט נאמן בשעת הצורך. "בזמנים של משבר, יש הכרח להגביל את ההגירה הכלכלית", אמר הולנד אתמול. בצורה אופיינית, הוא גם דאג להסתייג מאמירותיו שלו: "בכהונתי, חוק הבורקה יישאר בתוקף (אך נדאג ליישם אותו בצורה הטובה ביותר)"; "צריך להגביל במהרה את זרם המהגרים (אך תוך כדי דיון מסודר)". ולקינוח: "אצל לה פן יש חלקים לגיטימיים, אך חלקים שסותרים את ערכי הרפובליקה".

סוגיית ההגירה והיחס למיעוטים יעמדו במרכז העימות הטלוויזיוני שייערך בין שני המועמדים ביום רביעי, שיתנהל באותה מתכונת ועם אותם מנחים כמו ב-2007, אז התמודד סרקוזי מול סגולן רויאל, זוגתו לשעבר של הולנד. באותו יום הוא הגיע לאולפן מוכן יותר ממנה, תוקפני יותר ונלהב יותר. רויאל נותרה המומה, ותקפה את חוסר הנימוס שלו. "מי שרוצה להיות נשיא צריך ללמוד לדבר חזק", נזף בה סרקוזי לעיני המצלמות.

כמו במערכת בחירות של "רפובליקנים מאמריקה", סרקוזי עשה הכל בתקופה האחרונה כדי לחמוק מהנושא הכלכלי ולהתמקד בנושאי ההגירה והביטחון, והביקורת עליו גברה בשל כך, גם בתוך מפלגתו. יהיה מסקרן לשמוע כיצד הוא יגיב אם יישאל האם הוא מוכן לקחת תחת חסותו כמה מיליונים של מצביעי ימין קיצוני התומכים ביציאה מגוש האירו. שאלה מעניינת נוספת היא במידה ועסקת לה פן-סרקוזי תצא לפועל, מה יעשה הנשיא כשאותם תומכים-מבחוץ יבואו בדרישות לקראת הבחירות לפרלמנט בעוד חודשיים: האם שר הפנים הבא יהיה איש "החזית הלאומית", כזה שידרוש להחזיר לצרפת את עונש המוות (או רק למהגרים)?

הולנד, מצדו, יישאל על חוסר ניסיונו, וכיצד בכוונתו לכהן כנשיא מבלי שכיהן אפילו כשר, בתקופה של משבר כלכלי ומעורבות רחבה של צרפת במלחמות מעבר לים. כיצד בכוונתו "להיות נשיא של כל העם", כשאיפתו, אם חמישית, לכאורה, מהצרפתים תומכים בימין הקיצוני? לקראת הסיבוב השני, זו שאלה חשובה, שכן הוא מנסה להתנער, בפומבי לפחות, ממצביעיה של לה פן. ומה יעשה אם לה פן אכן תתמוך לבסוף בסרקוזי; האם יש באמתחתו הפתעה שתמנע ממנו לשוב לאנונימיות המכאיבה, או שמא יש לו הצעה גבוהה יותר לתת ל"חזית הלאומית", אך מנגד, כזו שאינה גבוהה מדי כדי שבוחריו יבחינו בתרגיל המסריח שעשה?

רגע לפני הבחירות, המלים שכולם חיכו להן סוף סוף נאמרו, בעיתוי שנדמה שאין מדויק ממנו. דומיניק שטרוס-קאהן, שהיה המועמד הטבעי - והמוביל - לנשיאות צרפת מטעם המפלגה הסוציאליסטית, הואשם בחודש מאי 2011 בתקיפה מינית של חדרנית בניו יורק. כעת, הוא פוצה את פיו, שמונה ימים לפני הסיבוב השני של הבחירות בצרפת.

בריאיון בלעדי ל"גרדיאן", שטראוס-קאהן (המכונה DSK), שזוכה בפרשה ההיא, מטיל בבירור את האשמה על סרקוזי. לדבריו, במחנהו של הנשיא המכהן תפרו לו תיק כדי לחסל את הקריירה הפוליטית שלו. בריאיון, המתפרסם לקראת צאת ספר הסוקר את הפרשה, לא הכחיש שטראוס-קאהן כי היה מעורב בסוג כזה של אחר של יחסים עם החדרנית, אך אמר כי הפרשה נופחה למימדים של אישום פלילי בסיוע ישיר של גורמים ממפלגתו של סרקוזי. "יתכן שהייתי תמים (...) אבל אני לא מאמין שהם הלכו כל-כך רחוק כדי למצוא משהו שיוכל לעצור אותי", אמר. הוא אישר פרטים שפורסמו בתחקיר קודם, לפיהם נודע לו כי גורמים מהביון הצרפתי עקבו אחריו בשבועות שלפני התפוצצות הפרשה. הפעם, בלשכתו של סרקוזי היו עסוקים מדי כדי להגיב.