כמו במערכות בחירות קודמות בצרפת, גם הפעם הסוקרים נאלצו לאכול את כובעם. הם אמנם לא פישלו לגמרי, והצליחו לחזות באופן לא רע את שיעור התמיכה בשני המועמדים המובילים - ניקולא סרקוזי ופרנסואה הולנד - ולצפות את עלייתם לסיבוב השני. אך הם כשלו בחיזוי שתי מגמות בולטות.
ה"פספוס" הראשון והבולט ביותר נוגע לשיעור ההצבעה. מה לא אמרו בשנה האחרונה על הצרפתים - שהם עייפים, שהם אדישים, שהם מאסו לחלוטין במנהיגיהם, ובפוליטיקה בכלל. ובכל זאת, שיעור מרשים מקרב 44 מיליון וקצת בעלי זכות ההצבעה, הרבה מעל 70%, בחרו לממש את זכותם הדמוקרטית. המיאוס בפוליטיקה עדיין שם - אך הוא התבטא בעיקר בנדידה לקצוות: למעלה מ-30% מהמצביעים תמכו במועמדים הרדיקליים - ז'אן לוק מלנשון הקומוניסט משמאל, ובעיקר מארין לה פן מימין.
מהיכן הגיחו לפתע עוד מיליוני מצביעים? התשובה טמונה במגמה השנייה שהסוקרים כשלו באיתורה: יש ככל הנראה חפיפה ניכרת בין התוספת של 4-5% לשיעור ההצבעה (לעומת הצפי), לתוספת, בשיעור דומה, לתמיכה בלה פן, מועמדת מפלגת "החזית הלאומית" הקיצונית - שהדהימה עם 20% תמיכה, אף שהסקרים לא צפו לה יותר מ-15%.
הגירה, הגירה, הגירה
את ההישג הזה חייבת לה פן במידה רבה למחבל מטולוז, מוחמד מראח, וגם לסרקוזי עצמו - שבחר, לאחר אירועי טולוז, להעמיד במרכז סדר היום את סוגיות ההגירה והביטחון האישי. אלו הם התחומים המזוהים ביותר עם לה פן, ורבים מהצרפתים מוצאים שהיא מזהה טוב מכולם את בעיותיה הבוערות ביותר של צרפת: הקשיים בהשתלבות האוכלוסיות החדשות בחברה, הספקות לגבי מידת נאמנותן למדינה, ומעל הכל - אובדן הזהות הלאומית הצרפתית.
על אלו מוסיפה לה פן את החזות המהוגנת, השקולה והאינטליגנטית, המרחיקה אותה מצילו של אביה, ז'אן מארי לה פן, שאת מקומו ירשה בראשות המפלגה. לה פן הבת גם אינה נגועה בכתם הגדול שהאפיל על אביה לאורך כל הקריירה שלו - זיהויו עם שלטון וישי מתקופת הכיבוש הנאצי. מדוע, אם כן, לא בחרו יותר צרפתים בלה פן? משום שרבים בכל זאת מבינים, שלמרות הצלחתה המרשימה בהצבעה על הבעיות האקוטיות של צרפת, הפתרונות שהיא מציעה לאותן בעיות - כמו סגירה מוחלטת של הגבולות והערמת קשיים על מתן זכויות למהגרים - הם בכל זאת קיצוניים מדי. לצרפתים רבים קשה להם להשלים עמם, ברמת התפישה הערכית, והם מבינים שהפתרונות אינם כה פשוטים, אם הם בכלל קיימים.
כעת, מועדות פניה של צרפת לסיבוב הבחירות השני, שיתקיים בעוד שבועיים, ב-6 במאי - וקשה מאוד לחזות מה יקרה שם. הסקרים האחרונים אמנם חזו יתרון ברור של הולנד על סרקוזי, המתקרב לפער דו ספרתי. אולם ניתוח של תוצאות הסיבוב הראשון מעלה כי בפועל, הקרב כנראה יהיה צמוד בהרבה, ואף יוכרע על חודם של אחוזים בודדים - כמיטב המסורת בצרפת.
הגוש החוסם של הולנד
את ניצחונו בסיבוב הראשון חייב פרנסואה הולנד לסחף של הימים האחרונים: מצד אחד, הקולות שסרקוזי איבד לטובת לה פן, ומן העבר השני - נדידה, ממש בימים האחרונים, של מצביעי השמאל הקיצוני אל עבר המרכז. הנדידה הזו התבטאה באכזבה היחסית של המועמד הקומוניסט, ז'אן לוק מלנשון, שהסתפק ב-11% בלבד (צפו לו כ-15%), ובתוספת קולות להולנד.
באופן לא מפתיע, כבר קרא מלנשון מיד לאחר המדגמים לבוחריו להצביע להולנד בסיבוב השני - וכך נהגה גם מועמדת הירוקים, אווה ז'ולי, שזכתה בכ-2% מהקולות. אלו מבטיחים להולנד גוש יציב של מעט יותר מ-40% בסיבוב השני.
מן העבר השני, הדברים מעט פחות ברורים. מניסיון העבר, ניתן להעריך שכשני שלישים מבוחריה של לה פן יצביעו בסיבוב השני לסרקוזי, ויבטיחו גם לו גוש יציב של 40%. השליש הנותר יתחלק בין כאלו שיישארו בבית, לאחרים שיעדיפו להצביע להולנד. לה פן נמנעה מקריאה לבוחריה לתמוך בסרקוזי, ולפי כל ההערכות, היא גם לא תעשה זאת - כפי שגם אביה בשעתו מעולם לא הצטרף לקואליציה או תמך במועמד אחר. מדובר בעיקר בעניין אישי: לה פן לא תתמוך בסרקוזי משום שגם הוא אינו מוכן להכיר ב"ברית הלאומית" כתנועה לגיטימית, ומעולם לא חשב לצרפה לקואליציה.
שמאל, מרכז, ימין
לשון המאזניים, אם כן, נמצאת במרכז - ושם נמצא "ממליך המלכים" הצרפתי, מנהיג מפלגת המרכז פרנסואה ביירו, שזכה כצפוי לכ-10% מהקולות בסיבוב הראשון. ביירו עצמו העיד על עצמו באחרונה שהוא "קרוב יותר לעמדות הפוליטיות של סרקוזי, אך קרוב יותר אישית להולנד", והחלטה שלו להעניק את תמיכתו למי מהשניים עשויה בסופו של דבר להכריע את גורל הבחירות. כך היה לאחר הבחירות הקודמות, ב-2007: ביירו זכה אז להישג מרשים של 18% בסיבוב הראשון, ומיד אחריו החלו מגעים בינו למועמדת הסוציאליסטים, סגולן רויאל. אולם רויאל החליטה ברגע האחרון שלא "למסד את הקשר" - בעיקר בשל חששה מפני אובדן מצביעי השמאל הקיצוני. ההחלטה ההיא, ככל הנראה, עלתה לה בכרטיס הכניסה לארמון האליזה.
גם הפעם, קשה לראות את הולנד כורת ברית עם ביירו, בעיקר לנוכח השותפות האמיצה בינו למלנשון - שלא יסכים לזאת בשום פנים. מנגד, תסריט סביר בהרבה הוא שילוב כוחות של ביירו עם סרקוזי, שיציע לו בתמורה את תפקיד ראש הממשלה (ביירו אינו חבר כיום בקואליציה של סרקוזי, אך כמה מאנשיו דווקא כן). ברית כזו, אם תצא לפועל, עשויה להיות הקלף "שובר השוויון" של סרקוזי, שעשוי לפצות על תמיכה החלקית בלבד שצפויה לו מצד בוחריה של לה פן.
אם הפוליטיקה תשחק בסיבוב השני לידיו של סרקוזי, הרי שבידיו של הולנד נמצא קלף שיחצה את כל המחנות הפוליטיים: הסלידה הגורפת מסרקוזי האיש, מדמותו היהירה וה"אמריקאית", הזרה כל כך לאופי הצרפתי, ומהתנהלותו הגסה והראוותנית. הדברים בולטים בעיקר בקרב הדור הצעיר - אותם צעירים שעל כתפיהם הוא נישא בבחירות הקודמות, וכעת אין דרך להגדירם מלבד "מאוכזבי סרקוזי".
האכזבה מסרקוזי מוסברת כמובן גם במישור הכלכלי - צרפת לא חמקה מהמיתון המכה בימים אלו באיחוד האירופי כולו, ושיעור האבטלה בקרב הצעירים הצרפתים עולה על 25%. אולם אותם "מאוכזבי סרקוזי" גם מזהים את הקשר בין המצב הכלכלי למיאוס האישי מהנשיא: הרי אותם בעלי הון מחוג הסילון, העושקים את הכלכלה, הם חבריו הקרובים של סרקוזי, שלצדם הוא נראה שוב ושוב באירועים הנוצצים ובמטוסים הפרטיים. זו לא הדוגמה האישית שצעירי צרפת מעוניינים ללכת בעקבותיה, וזו הנקודה המעניקה, בכל זאת, יתרון בולט להולנד האפרורי - המהווה אנטי-תזה מוחלטת ליריבו - לקראת הסיבוב השני.
ח"כ לשעבר נסים זווילי, שגריר ישראל בצרפת בשנים 2005-2002