אוהב חיות ואדם (בסדר הזה), ספורטאי כושל בעבר ואוהד כורסא מצטיין בהווה. הדוג סיטר המושלם לכלב שלכם והעורך המושלם לרומן שאתם עוד לא יודעים שתכתבו. עמית סלונים משמש כמבקר התרבות של וואלה, ובזמנו הפנוי מגדל שתי ילדות וכלב.
תחקיר "המקור" הציג בצורה מצוינת את סיפורו החריג של נמרוד ברנע, פעיל מרצ שהפך לקורבן של עלילת שווא על פגיעה מינית. רביב דרוקר חטף ביקורת ארסית ברשתות החברתיות, ונראה שיש חשיבות להזכיר את האמת הפשוטה: פמיניזם לעולם לא יכול להתקיים בלי זכויות אדם בסיסיות
ברגע שטואטחה, סבע, כיאל וחבשי השתינו בקשת על ההוראות, הם זלזלו גם ביתר השחקנים והאוהדים שחולמים להגיע לטורניר גדול. ואם אתם חוששים מה יקרה מהתגובה שלהם או מההשלכות של העונש על המשך הקמפיין, אתם רק מנציחים את הבעיה. עמית סלונים עונה לדוד רוזנטל
במקום לדבר על כך שחשוד בפלילים לוקח חלק בהחלטות על רשויות החוק, האכיפה והצדק - התקשורת התעסקה אתמול בלנפח בדיחה סרת טעם של מוזיקאי שאיבד רלוונטיות מאז תחילת האייטיז. דעה
החיבור המסקרן בין פרסונס ולהקתו לבין התזמורת הפילהרמונית הישראלית אמור היה ליצור פצצות תבערה מוזיקליות חד-פעמיות ומרגשות. ניכר שלא באמת נעשה ניסיון אמיתי להרים גרסה אורקסטרלית לשירים המצויינים של פרסונס, אלא רק "להעשיר" את הסאונד של המופע שרץ שנים
ההופעה של ארבע הנשים במנצ'סטר הייתה חגיגת פופ ססגונית, מלאה בתחושת גירל פאוור מעצימה של 55 אלף נשים משוחררות שבאו לחגוג את איפה שהיו ואת המקום שהגיעו אליו מאז. התוצאה הייתה הופעה בלתי נשכחת
האיחוד עם "היהודים", הדואט עם אמיר דדון, ההפתעה של נינט, הופעת האורח של סולן "סוויד" והסופרגרופ החד-פעמי עם סחרוף, שבן ואביתר: בין כל האורחים המופלאים האלו, הייתה אתמול גם הופעה אדירה של אביב גפן שכבש - שוב - פסגה נוספת בקריירה. רשמים מערב שנזכור עוד שנים
אחד משירי האהבה הגדולים בהיסטוריה, "מדרגות לרקיע" של האייטיז ואחת היצירות המדכאות בתולדות המוזיקה המודרנית - אבל המקום הראשון הוא משהו אחר לגמרי: מוריסי חוגג 60, וזה הזמן למצעד יום ההולדת של האיש שנתן לנו את הקול, ועוד קצת
לשמוח בחפלה של צלילי העוד, לצלול לנוסטלגיה עם זקני צפת או לגלות את המופע הכי קרוב ללהקת אבבא - ואולי פשוט לטייל בשדרות רוטשילד ולהקשיב ללהקות שמנגנות על הרחוב. בחרנו עבורכם את האירועים החינמיים הכי שווים בלילה הלבן, ועוד אחד מוזל. אל תשכחו לישון בצהריים
מנות שף לא כשרות ב-35 שקלים, אנשים שמפזרים אהבה חופשית בלי גבולות ואוטובוסים בשבת (כן, לשבוע אחד אלוהים מרשה!): "הפריק שואו" הנודד של האירוויזיון גורם לנו להרגיש איך זה היה מרגיש לחיות במדינה מתקדמת. חבל שזה קורה רק פעם ב-20 שנה
לביל בר אין את השחצנות והיהירות שיש להרבה קומיקאים, ומצד שני הוא גם לא מוזר מדי או נישתי מדי. סתם בחור פשוט, שלא מתעניין יותר מדי בפוליטיקה אבל יודע שכולם דופקים אותו, שהסיפורים המעט אישיים מדי שלו יכולים לגרום לפרצי צחוק לצד קרינג' מהסוג המענג
בימים שבהם השואה מוצגת באמצעות "סטוריז" באינסטגרם, האופרה הישראלית מציגה את האלטרנטיבה השפויה והיעילה ביותר להצגת הנושא הכל כך טעון ומורכב של זיכרון השואה והנצחתה. "הנוסעת" מגיעה לשיא בישראל, בעיקר בזכות קאסט מרגש שמורכב בחלקו על ידי צאצאים של ניצולי שואה
קשה שלא להרגיש שעל הבמה בתל אביב היו שתי נשים שונות בשם אמה שפלן. האחת, זמרת מדהימה עם קול מהמם. השנייה, אישה נבוכה וחסרת ביטחון שמעולם לא הייתה על במה. עם זאת, שתי הדמויות הקוטביות הללו הן חלק מאותו שלם מקסים. ושיתוף הפעולה עם עידן רייכל? רגע יפה וטהור
אחרי שניים או שלושה שירים, הופעתו של מארק מרטל המוכשר, ששר את שיריה של "קווין", התחילה להרגיש כמו הופעת יחיד מוצלחת בתחרות כישרונות, שפשוט יצאה משליטה. עם חומר מקורי מוצלח הוא יכול אפילו להרים קריירה מוזיקלית לא רעה. לעזאזל, יש לו את הקול של פרדי מרקיורי
תוקף את קמפיין MeToo ("מבחינתם, לואי סי-קיי היה צריך לקבל כיסא חשמלי"), חושף את הצד הרך ("כשאני צופה בעצמי לפני שנים, אני רואה אדם מפוחד") ומתנער מרוג'ר ווטרס ("שיזדיין"): רגע לפני שהוא מופיע בישראל, הקומיקאי הענק ביל בר יורה לכל כיוון. ריאיון ללא מעצורים
בהנחה שהוא יודע לעשות חשבון פשוט, הרמטכ"ל לשעבר ידע שהוא הפסיד את הבחירות כבר עם פרסום המדגמים. ובכל זאת, הוא התעקש לטעון שהוא ניצח את נתניהו. דווקא אז, כשהוא שיקר ביודעין, הוא סוף סוף נראה כמו מנהיג אמיתי. כנראה התרגלנו שהמנהיגים שלנו משקרים לנו בפרצוף
במופע החדש שלו מציג ליאור שליין ליגה אחרת של תחכום ושנינות מול הקומיקאים המקומיים - ובעיקר יש לו אומץ להתמודד עם סוגיות שרוב הבדרנים הישראלים יחשיבו לטאבו, ומציג דעות שאיכשהו, בשנת 2019, עדיין נחשבות קונטרוברסליות
"טוסקה", שתחגוג בקרוב 120 שנה לבכורה שלה, עלתה בהפקה חדשה בתל אביב, עם התפאורה והתלבושות המקוריות. עם אנשי שררה מושחתים, שוטרים חרמנים ונשים מנוצלות מינית שנאלצות להקריב את גופן ואת חייהן - התחושה הייתה שישראל של 2019 מתמזגת בקלות לתוך איטליה של המאה ה-19
דווקא בערב שידורים שהתחיל באורן חזן עושה הומאז' למייקל ג'קסון והטרלה של מפלגת הפיראטים, הצליחו גנץ וחבריו לבלוט לרעה עם תשדירי בחירות פתטיים ומנותקים. בליכוד מטנפים, כחלון נראה מיואש ומרצ גייסה פרזנטור מפתיע. רק פייגלין היה חסר לנו בשביל הג'וינט שאחרי
דווקא התחקיר המדוקדק בסרט "אולסי" של HOT8 רק מדגיש עד כמה הוא לא כזאת דמות מרגשת באמת, וספק אם ראויה בכלל לסרט דוקומנטרי באורך מלא. אוהדי מכבי תל אביב יתרפקו על מה שקורה מסביב, הניצחונות והאימפריה, אבל עבור כל היתר הסרט פשוט מפוספס
לרוב "הלכלוך" מהנה לצפייה, הרי כיף לראות אנשים מסניפים נמלים ומקיאים על חשפניות, אבל בסופו של דבר הסרט מרגיש כמו פספוס. בין התנהגות דוחה אחת לאחרת, היה ראוי להתייחס גם למוזיקה של מוטלי קרו. אחרת התוצאה נראית כמו פארודיה לא מוצלחת על "ספיינל טאפ"
אמש (רביעי) בהיכל התרבות בתל אביב, אלפי ישראלים הצטמררו מכוחה של המוזיקה השורשית של המקהלה המפורסמת בעולם, שהשתקמה מתוך ההריסות אחרי ש-64 מחבריה הקודמים, כמעט כולה, מצאו את מותם בטרגדיה איומה
יונית לוי ותמר איש שלום שאלו את כל השאלות הנכונות, וקיבלו את התשובות הצפויות שנוסחו בקפידה מראש. למזלנו, הייתה גם מראיינת שלישית - דוריה למפל (כאן 11) שהראתה את ההבדל בין ריאיון טוב לריאיון מצוין: היא סירבה לקבל קלישאות כתשובות ולא עשתה הנחות לבני גנץ
האם לורד דייסון צריך לפחד? דייסון המציאה את קטגוריית השואבי אבק האלחוטיים וזכתה לפופולריות רבה. אלא שעם הפופולריות, באו גם הסינים שרצו להצטרף לחגיגה ונראה שהם עושים זאת בהצלחה רבה. עמית סלונים בילה עם השואב אבק ג'ימי וחזר עם מסקנות
כבר ידענו על מעלליהם, אבל תנועת "MeToo" שינתה את יחסי הכוחות בין כוכבי העל האלימים לקורבנות שלהם. יותר מזה - היא הכריחה את הציבור להביט עמוק אל תוך הצחנה המוסרית של האלילים שלהם, כפי שעושות כעת "לעזוב את נוורלנד" על מייקל ג'קסון ו"לשרוד את אר. קלי"
הקהל ידע ש"האורקסטרה של ELO" זה לא הדבר האמיתי, ובכל זאת הוא התמסר באופן מוחלט ללהקה על הבמה - שסיפקה לה את המוזיקה שהיא הבטיחה לנגן, לא יותר ולא פחות. הקול של ג'ף לין לא היה שם, וגם אף אחד מההרכב המקורי, אבל לקהל הישראלי זה הספיק בשביל לחבק את הנוסטלגיה
התפאורה של מהדורת "הליכוד TV" נראתה כשל אולפן חדשות אמיתי והשאלות של אלירז שדה הוגשו בצורה "רצינית" - מה שגרם להצגה הזאת רק להיראות עוד יותר פתטית. ניתן לדמיין אפילו את שמעון ריקלין זע בחוסר נוחות מה"ריאיון" המגוחך. פייק ריאיון, פייק מראיין, פייק מרואיין
ב-2017 הפך ה"אסון" של פסטיבל פייר לבדיחת רשת, כי אין דבר יותר מצחיק מעשירים שמתבכיינים ברשתות החברתיות על כך שהחופשה הנוצצת שלהם באי יוקרתי נהרסה. אלא שהסרט "המקרה המוזר והשערורייתי של פסטיבל Fyre" (נטפליקס) הופך את הקומדיה האנושית הזאת לטרגדיה שלמה
על הבמה בהאנגר 11 עמד אתמול אדם מוכשר - אבל לא קוראים לו דודו פארוק, אלא אורי קומאי - הבחור שמאחורי הדמות שהפכה לתופעה ויראלית. הדבר הכי טוב שקומאי יכול לעשות לדמות שלו, היא להוציא אותה לגמלאות מכיוון שהיא עלולה להפוך לאבן שתטביע את הכישרון שלו
ג'רמי פיבן, שהופיע אתמול עם מופע הסטנד אפ שלו בת"א, יכול היה לנצל את הבמה המחודשת שניתנה לו כדי לערוך חשבון נפש ולהתמודד עם תלונות שבע הנשים נגדו. במקום זאת הוא התעלם מהסיבה שהביאה לקיום המופע. חבל. זו הייתה יכולה להיות תשובה גברית אמיצה ל"נאנט" של גטסבי
אסף אמדורסקי אמנם בורך בהרבה כשרונות מוזיקליים, אבל את הבריטון הנדיר של אביו הוא לא יכול לשחזר. מעטים יכולים. ובכל זאת, כשהוא חולק את הבמה עם ישראל גוריון, "הדוד הרזה" שחגג 83 חורפים בתחילת החודש, הקסם הישן איכשהו מצליח להתעורר מחדש
