במרחק אלפי ק"מ, העצרת לזכר רצח רבין הפכה למסיבת הניצחון של ביידן

מבעד למסיכות קשה להבחין בחיוכים, אבל הם שם, באלפים, בזמן הכי פחות מתאים. על הבמה עולים נואמים שונים ומדברים על ההסתה שהובילה לרצח, על השלום שנגדע, ועל התקווה שאנחנו חייבים להילחם עליה, אם לא בשביל עצמנו, אז בשביל ילדינו. הטקסטים האלה מרגישים משונים ולא מעודכנים. מה, יכול להיות שהם לא שמעו? הטובים ניצחו. הרע הפסיד. ההיסטוריה החלה להיכתב מחדש.

יותר מכל מקום אחר בתל אביב, כיכר רבין מייצגת מניה-דיפרסיה המונית. זה המקום אליו הגיעו בספונטניות אלפים כדי לחגוג את הזכייה בגביע אירופה של מכבי תל אביב, אבל זה גם המקום בו באים לזעוק נגד מלחמות ושחיתות. זה המקום בו חוגגים את השפע התרבותי שלנו בשבוע הספר, אבל גם המקום בו מקיימים את מנהגי האבלות המסורתיים של יום הזיכרון לחללי צה"ל. זה המקום בו השמאל חגג את זכייתו של אהוד ברק בבחירות, וגם המקום בו השמאל איבד את המנהיג האחרון שלא אכזב אותו. עברו מאז 25 שנה, השם השתנה אבל המניה-דיפרסיה נשארה.

הניצחון של ג'ו ביידן אמנם היה במרחק אלפי קילומטרים מהמקום שתומכי טראמפ הישראלים אוהבים לקרוא לו "כיכר מלכי ישראל", אבל הדחיפה המוראלית שהוא נתן לאנשי המחנה שכבר התרגלו להפסיד הייתה מלאה באקסטזה ספונטנית. זה היה מעט חסר פרופורציות, אבל גם מובן לגמרי. לא בכל יום המדינה החשובה בעולם המערבי מצליחה להיפטר משקרן פתולוגי, נרקסיסט ששנאתו למדע עלתה בחיי מאות אלפי בני אדם, מכחיש אקלים שנתמך על ידי החברות המזהמות בעולם, תומך גלוי במפגינים ניאו-נאצים, גזען ומטריד מינית סדרתי. בשלב זה נהוג להגיד "כן, אבל הוא טוב לישראל", אבל זו עוד חתיכה בפאזל ההטעיה הילדותי. מה שרע לעולם, רע גם לישראל.

ועדיין, בסופו של דבר, אנחנו לא בפנסילבניה ולא בנבדה. כיכר העירייה בתל אביב היא אותה כיכר וההסתה שהובילה לרצח לפני 25 שנה היא אותה הסתה. לפני 25 שנה ההסתה הופנתה כלפי השלטון, והיום היא מופנית כלפי המחאה שנגד השלטון. הפייק ניוז לא השתנה, רק הפך ליותר בוטה, והסכנה לדמוקרטיה מתבררת מיום ליום כאמיתית מתמיד. ובכל זאת, חגיגה! ודיכאון! היום העצוב של ג'ו רבין התערבב עם היום השמח של יצחק ביידן.

הטלפונים של כולם לא הפסיקו להתריע על הפושים שלא חדלו לזרום. נראה שכולם הצטרפו לחגיגה - מאתרי החדשות ועד האפליקציה הרשמית של הפיצוציה השכונתית שהציעה הנחה על סיגריות תוצרת אמריקה. בינתיים, בתצלומי האוויר המסורתיים נראתה הכיכר גדושה באנשים. בפועל היו בה רק כמה אלפים בודדים, אבל ההקפדה על הריחוק החברתי גרמה לכיכר להיראות הרבה יותר מלאה. אפשר להבין את האלפים שנשארו בבית הפעם. זו לא רק מגיפת הקורונה שמרחיקה אנשים מאירועי התקהלויות המוניים, אלא גם הבחירה לתת ליו"ר האופוזיציה יאיר לפיד את הכבוד להיות הנואם המרכזי, ובעצם הנואם היחיד מעולמות הפוליטיקה.

במידה רבה הפכה העצרת לזכרו של רבין לכנס בחירות של יש עתיד. במקום חולקו שלטים וחולצות של המפלגה, ובלונים ענקיים עם הלוגו המוכר הונפו מול הבמה. לא הייתה במקום שום נציגות למפלגות השמאל. מרצ נעלמה מהכיכר, ואפילו העבודה, מכורתו של רבין, שכחה להפגין נוכחות. ככה זה שהמפלגה העדיפה את מורשת הזגזוג של אורלי לוי אבקסיס על חשבון בן גוריון, משה שרת, לוי אשכול, שמעון פרס ויצחק רבין. מעניין איך הייתה מתקבלת באמריקה ידיעה על סנאטורית שמסרבת להשתתף בטקס לזכר הנשיא קנדי כי "זה שלהם".

זאת הייתה הצגת יחיד של לפיד מול קהל שבוי, ובכל זאת הדברים שלו הרגישו מנותקים. נראה שמישהו שלף ממחולל הטקסטים של יו"ר האופוזיציה את הנאום הלא נכון. לפיד פתח את הנאום בהתייחסות להפגנות בגשרים, ואיכשהו כפה חיבור לא טבעי בין ההפגנות לבין דרכו של רבין. בהמשך טען שהדרך היחידה לרפא את הפילוג בחברה הישראלית ולהביא לאחדות בעם היא על ידי שמירת החוק. הוא הסביר שיגאל עמיר חשב שהוא מעל החוק, והיום האנשים שחושבים שהחוקים לא חלים עליהם יושבים בממשלה, וההפגנות בצמתי הערים הן נגדם. הרמז היה ברור ומאוד לא מעודן. זה היה נאום בחירות לכל דבר.

"אפשר לרצוח אנשים, אי אפשר לרצוח רעיונות", פלט לפיד עוד סיסמה חלולה, שמתעלמת מהמציאות הישראלית ב-25 השנים האחרונות בהן הרעיון של ישראל הגונה וליברלית נקבר בחלקת גדולי האומה בהר הרצל. הכול חלק מאותה שיטה. 11 פעמים חזר לפיד על המילה "תקווה" בנאום שלו, כאשר המילה שלום הוזכרה רק פעם אחת, וגם היא רק כמשהו שצריך "לשאוף" אליו. ראוי להזכיר שרבין, האיש שלזכרו התכנסו האלפים בכיכר, לא "שאף" לשלום - הוא פעל למען השלום. רבין חתם על שני הסכמי שלום, והוא נרצח בגלל שלא פחד להגיד שהוא לא רק "שואף" לשלום. ואולי בעצם לפיד לא רצה להזכיר את המילה "שלום" בגלל שאחרי חתימת ההסכמים עם איחוד האמירויות הערביות, בחריין וסודאן לפתע שלום זה נכס אלקטורלי של הצד השני? הכול יכול להיות. הכול פוליטי, והכול מגעיל.

הבחירה התמוהה להקדיש את רוב העצרת להקרנה של הסרט "ימים נוראים" שמלווה את דמותו של עמיר בחודשים שקדמו לרצח בוודאי לא הוסיפה לאטרקטיביות של כל האירוע.

"זה מיותר לגמרי. אם הייתי רוצה לראות את הסרט, הייתי יושב בסלון בנעלי בית ומזמין אותו ב-VOD", אומר לי דורון מצפון תל אביב, שהחליט לנטוש את הכיכר כשהתחילה ההקרנה וללכת לקנות קינוח קוריאני קפוא במזללה נישתית שאיכשהו שרדה את שני הסגרים.

מיותר או לא, הסרט תפס מקום מרכזי בעצרת, כאשר הבמאי ירון זילברמן נתן נאום ארוך, ושאר אנשי הצוות, כולל השחקנים, הוזמנו לעלות לבמה בזמן שמירי אלוני ביצעה את "שיר לשלום". התוצאה הייתה הזויה, כאשר יהודה נהרי, מי שלנצח כנראה יזוהה עם תצוגת המשחק המשובחת בדמותו של עמיר, עומד מאחורי אלוני ורוקד בחדווה.

גם הקרנת הסרט על כמה מסכי ענק לא עצרה את שיחת היום. אנשים דיברו על הניצחון של ביידן עם ניצוץ בעיניים כאילו הם עומדים ליד פעמון החירות בפילדלפיה, ולא ליד סניף דבוש הכשר בפינת הרחובות אבן גבירול וצייטלין. ההשוואות בין ארצות הברית שהקיאה מתוכה את הווירוס הכתום שכרסם ביסודות הדמוקרטיה האמריקנית בארבע השנים האחרונות קלות מדי. שקופות מדי.

"אם אפשר להפיל בצורה דמוקרטית מכונת תעמולה דורסנית כל כך כמו טראמפ, זה רק עניין של זמן עד שנחליף גם את ביבי", אומר לי אמיר, בן 23 מפלורנטין, לבוש בחולצה עליה כתובה "דמוקרטיה עכשיו". ניסיתי להזכיר לו שגם אצלנו נערכו בחירות. ואז עוד בחירות, ועוד בחירות. וגם אז, למרות שקיבל פחות קולות מהמחנה השני, נתניהו לא הלך לשום מקום. "תמיד יש תקווה שנלמד מהטעויות לפעם הבאה", הוא אומר. בערב כל כך מלא תקווה, לא היה נעים לפוצץ לו את הבועה בה הוא חי.

ההקרנה של "ימים נוראים" נגמרת, ועוד לפני שהכתוביות מתחילות לרוץ, עולה אל הבמה אביב גפן, אחד השרידים האותנטיים היחידים מהעצרת ההיא ב-1995. "למרות שיגאל עמיר בכלא, לא רק הוא בכלא, כל עם ישראל בסוג של כלא", אומר גפן לקהל שהתחיל לרוץ אל קדמת הבמה, "הרחובות שלנו, בתי הקפה שלנו והדמוקרטיה שלנו בכלא. בתי המשפט בכלא. אנחנו בכלא, שלא תטעו". גפן היה הראשון להתייחס לחדשות המסעירות מעבר לים כשאמר: "עם כל העצבות של היום והזיכרון הקשה הזה, יש לי תקווה מאחינו שם באמריקה שאמרו היום 'לא' גדול. לא לגזענות, לא לאלימות ולא לוולגריות".

מי שציפה לשמוע שירים דיכאוניים שמתקשרים לרצח רבין כמו "לבכות לך", "עורי עור", "סוף העולם" או "מיליארד טועים", כנראה לא הבין את הקונספט של הערב. השלטים שחולקו על ידי המארגנים נשאו את המילה "תקווה", לפיד הזכיר את המילה הזאת בלי סוף, וגפן יישר קו ושלף את "שיר תקווה".

למעשה, אם לפיד היה שיר של גפן, זה כנראה היה זה. הקהל, משולהב מהנאום הקצר של גפן, פשוט עשה את מה שעושה קהל בהופעות מוזיקה. לרגע קצר שלא ארך יותר משתי דקות נשכח כל זיכרון לריחוק חברתי, כאשר מאות צעירים נדבקו אחד לשני, שלפו את הטלפונים, הדליקו פנסים, שרו ורקדו כאילו אנחנו ב-2019 הישנה והטובה.

עשרות שוטרים וסדרנים הוצבו במקום, אבל נראה שהמשטרה לקחה חלק בהסכמה שבשתיקה. אף אחד לא הפריע לאנשי התקווה ליהנות מהדבר הכי קרוב שהיה להופעת מוזיקה בחודשים האחרונים. זו הייתה סצנה שהרגישה מתקופה אחרת, ורק המסיכות על הפנים של כולם הזכירו לנו שיש לנו עוד הרבה עבודה עד שיהיה טוב. עד שיהיה.