במרץ 1989 נבחר סימון אלפסי לתפקיד ראש המועצה המקומית יקנעם עילית. בעיירה גרו אז קצת יותר מ-5,000 תושבים והיא הייתה בשפל של משבר תעסוקה עמוק. סולתם, מפעל הנשק והתחמושת שפעל באזור התעשייה היה בתהליך גסיסה. קיומה של העיירה היה משולב במפעל - כל עוד מכר תחמושת, בעיקר לאיראן, היו כ-2,500 מקומות עבודה ותשלום ארנונה גבוה למועצה המקומית. תפקידם של בתי הספר היה להכשיר פועלים למפעל. אבל במהלך שנות השמונים המפעל הלך ודעך. כשאלפסי נבחר נותרו בו רק 600 עובדים. במקום חגיגות ניצחון הוא התבשר שעומדים לפטר עוד 400 עובדים. הפועלים התבצרו במפעל ובספטמבר 1990 גורשו על ידי חברת אבטחה שהגיעה עם כלבים. שיעור האבטלה זינק ל-30 אחוזים. זה מספר שנים שפרנסי יקנעם התחננו להכרה כאזור עדיפות א', כדי שיוכלו למשוך תעשיינים להשקיע אצלם. גם אלפסי שב וביקש. "כל מי שפניתי אליו השתתף בצערי", הוא נזכר.
אלפסי היה ועודנו חבר מפלגת העבודה. בתחילת 1992 עמדה המפלגה לערוך לראשונה בחירות מקדימות לראשותה. הקרב, כרגיל, התמקד בין יצחק רבין ושמעון פרס. "רבין הזמין אותי אליו למשרד קטן שהיה לו בקריה בתל אביב", נזכר אלפסי. "בשבילי הוא היה מר ביטחון. רבין של הפלמ"ח, רמטכ"ל צה"ל ושר הביטחון. אבל בפגישה הוא לא דיבר בכלל על ביטחון, אלא על שינוי סדרי עדיפויות והשקעה בחינוך ובתשתיות ובטיפול נקודתי בישובים הזקוקים לכך. אמרתי לו שאני איתו".
ההמשך ידוע: ביוני 1992 ניצח הגוש בהובלת מפלגת העבודה ורבין הקים קואליציה. "זמן קצר אחרי שהקים ממשלה הוא שאל אותי איך אפשר לעזור ליקנעם", מספר אלפסי. אמרתי לו שאני מאמין ביקנעם ואני מבקש שייתן לנו חכה ואת התנאים להצליח". אלפסי סבור כי יקנעם עילית, שגובלת במושבה יקנעם, מסמלת בצורה הטובה ביותר את שלוש שנות ממשלת רבין מבחינת התפיסה הכלכלית שהנהיג בקדנציה השנייה שלו. ההתחייבות שלו במהלך מערכת הבחירות לשנות את סדר העדיפויות הלאומי באו לידי ביטוי ברור ביישוב.
אל תפספס
במשך כל חייו לחם רבין למען ביטחון ישראל, אולם לקדנציות שלו כראש ממשלה, במיוחד לזו השנייה, הייתה השפעה עצומה על הכלכלה המקומית. האם היה יותר סוציאליסט שהשתמש נכון בכוחות השוק הקפיטליסטים כדי לשפר את מצב הפריפריה, או שמא קפיטליסט שניער את התפיסות הכלכליות של מפלגת העבודה. ויותר מזה, האם בכלל הייתה לו משנה כלכלית סדורה ותפיסת עולם מגובשת בנושא?
"רבין של הכהונה השנייה הוא נגטיב של רבין מהכהונה הראשונה"
יקנעם היא דוגמה לאותו קושי להציב את רבין במדויק על הציר שבין קפיטליסט לסוציאליסט. היישוב זכה להכרה כאזור פיתוח א', מפעל סולתם ובסיס מנסורה של צה"ל שהיו מקור הארנונה היחיד של הישוב הוצאו ובמקומם החלה לצמוח תעשיית הייטק. ההשקעה בחינוך זינקה ובפני בני הנוער נפתח אופק חדש. למרות שהעתיד היה מעורפל ביישוב החלו לקלוט עולים חדשים. בתוך זמן קצר אושרו תוכניות לבניית אלפי יחידות דיור.
מאז יקנעם עילית הפכה לעיר וגרים בה כ-26,000 תושבים. בחברות ההייטק שבעיר עובדים כ-8,000 בני אדם. "מלאנוקס שהתחילה במשרד של 40 מטר רבוע נמכרה בשנה שעברה ב-7 מיליארד דולר", מתמצת אלפסי את הזינוק האדיר.
אולם הפרופסור דני גוטוויין מאוניברסיטת חיפה סבור כי סיפורה של יקנעם אינו מאפיין את תקופת כהונתו השנייה של רבין. לדבריו לגבי המדיניות הכלכלית "יש שני רבין, רבין של הקדנציה הראשונה בין 1974 ל-1977 ורבין של הקדנציה השנייה בין 1992 ל-1995". רבין "הראשון", לראייתו, הוא רבין של מדינת הרווחה ורבין השני, לדבריו, הוא רבין של הפרטה ושל פגיעה בעבודה המאורגנת.
רבין הגיע לקדנציה הראשונה כראש ממשלה כמעט ללא ניסיון כלכלי. מאז נעוריו ב"כדורי" היה מסור לביטחון. אחרי חמש שנים משמעותיות כשגריר ישראל בארצות הברית שב לישראל בסוף 1973 ונכנס למערכת הפוליטית. הוא הספיק לכהן רק שלושה חודשים בתפקיד שר העבודה לפני שהחליף את גולדה מאיר בראשות הממשלה. תוצאות המלחמה הכבידו, בין השאר, גם על המשק הישראלי, שכן הוצאות הביטחון גדלו משמעותית ומשבר הנפט העולמי הקשו על מגזרים רבים במשק. למרות הקשיים, ממשלת רבין הראשונה הצליחה לשקם את הכלכלה, והיא נתפסת כממשלה חברתית.
גוטוויין מאפיין את המדיניות הכלכלית של רבין אחרי לוי אשכול וגולדה מאיר כ"המשך בניית מדינת הרווחה". לדבריו, "מדינת הרווחה הישראלית נבנתה בין השנים 1968-1977. עד אז הייתה מדיניות סעד. במהלך העלייה המהירה על המסלול לבניית מדינת הרווחה ירדה מאד רמת אי-השוויון בישראל. הפנתרים השחורים, אגב, נתנו רוח גבית למדיניות הזאת, מדיניות שלא עוררה שמחה גדולה בקרב מעמדות הביניים".
בנאומו הראשון בכנסת כראש ממשלה בשנת 1974, ביטא רבין את מדיניות הרווחה שלו, ואמר כי "השאיפה ליצור חברה של שוויון וצדק היא מערכי היסוד של מדינת ישראל. מציאות של מצוקות ועוני עומדת בניגוד מהותי לערכים החברתיים של ישראל".
"למרות האתגרים הכלכליים האדירים שהממשלה נאלצה להתמודד עמם היא המשיכה לטפל בסוגיות החברתיות", כתב עמוס שיפריס, בספרו "ממשלת רבין הראשונה, 1977-1974", ואפיין את ממשלה זו ככזאת שהצליחה להתמודד עם אותם אתגרים. שיפריס טען בספר כי ממשלתו הראשונה של רבין שמרה "על מגמת חיזוק מדינת הרווחה כפי שעיצבו בהנהגת המפלגה'", כלומר נהגה על פי עקרונות כלכליים סוציאל-דמוקרטיים שרווחו באותה תקופה במפלגה.
בשנים אלו הורחבו מאוד השירותים הסוציאליים וגדלו תקציבי החינוך והשיכון הציבורי. למרות המשבר הכלכלי שנוצר אחרי מלחמת יום כיפור, לא קוצצו ההשקעות הציבוריות ונשמרה רמת אבטלה נמוכה. ממשלת רבין הראשונה המשיכה את "מדיניות האינטגרציה בתחום החינוך, ביצעה טיפול רחב היקף בפתרון בעיית הדיור לזוגות צעירים ומשפחות מצוקה, צמצום הפערים בין יוצאי ארצות אירופה-אמריקה ויוצאי ארצות אסיה-אירופה", כתב שיפריס.
לדברי גוטוויין, "מדיניות זו קוממה חלקים מרכזיים בגרעיני התמיכה של מפלגת העבודה והם היו חלק משמעותי בכוחה של מפלגת ד"ש שזכתה ב-15 מנדטים בבחירות 1977". לד"ש חלק מכריע במהפך הפוליטי של 1977 וגוטוויין סבור כי בכהונתו השנייה של רבין בלט הייצוג של אותה קבוצה שהוא מגדיר כ"אלמנט הד"שיסטי".
"רבין של הכהונה השנייה הוא נגטיב של רבין מהכהונה הראשונה", אומר גוטוויין. לטענתו "רבין של הקדנציה השנייה השתלב במדיניות ההפרטה שהחלה ב-1977 וסביבתו החברתית השתלבה במפעל ההפרטה".
פחות הוצאות ביטחון, יותר גלובליזציה
עם תחילת כהונתו ב-1992 עמדה ישראל בפני אתגר עצום של קליטת מאות אלפי עולים ממדינות חבר העמים לשעבר, וזאת בשעה שהיו 12 אחוזי אבטלה בשוק העבודה. בקרב העולים החדשים קרוב לשליש נותרו ללא עבודה.
יורם גבאי, אז בצמרת משרד האוצר, בתפקיד הממונה על הכנסות המדינה, כתב על אותה תקופה בספרו "כלכלה פוליטית: בין מראית עין כלכלית למציאות כלכלית": "יצחק רבין אימץ את מרבית המרכיבים ומאיצי הצמיחה של המשק, ועל כן גם הצליח. הוא התאים את עמדותיו לדרישות הגלובליזציה ופתיחת השווקים, ובכך הקדים את דורו. הוא עשה זאת למרות שאינסטינקטים המפא"יניקים שלו אמרו כי מעורבות ממשלתית גדולה בצמיחה היא חיונית".
"ההכרעה האסטרטגית הכלכלית החשובה ביותר של ראש הממשלה הייתה הורדה משמעותית במשקל הביטחון בתוצר והפניית המשאבים לתשתיות פיזיות, חינוך וקליטת עלייה", כותב גבאי. לדבריו "הוא התמקד הרבה פחות מקודמיו בסיוע ענפי סקטוריאלי, והבין שלא משם תצמח הטובה. מתוך גישה זו הגדיר רבין את היעד של הורדה דרסטית במשקל הביטחון בתוצר עד לרמה של 9-8 אחוזים בלבד. מולו התייצבו השרים והרמטכ"ל אהוד ברק, ודרשו ממנו להגדיל באופן מוחלט את הוצאות הביטחון, לשם הכנה לעימות עם מדינות קרובות ורחוקות. אבל רבין סירב ואמר שהוא לוקח על עצמו את האחריות המלאה. המשאבים הגדולים שהשתחררו מן הביטחון, הבנייה הציבורית והקפאת ההשקעה בהתנחלויות, הופנו רובם ככולם להשקעה בכבישים, רכבות, תקשורת, לחינוך (גידול ריאלי ב-70 אחוזים) ולקליטת עלייה".
אוטובוס המנכ"לים והורדת אחוז האבטלה
גבאי מוסיף ומדגיש כי אחד הדברים החשובים שאפיינו מדיניותו הכלכלית של רבין היה העקביות במדיניות זו. הוא מדגיש עוד כי רבין היה בודק כל תחום ותחום לפרטי פרטיו, בוחן את החלופות ומקבל אחריות על כל החלטה. גבאי כותב כי "רבין התייחס לשאלת הביטחון כמו לשאלות תשתית, חשיפה לייבוא וקליטת עלייה, כל נושא היה בעיניו החשוב והקריטי ביותר". העקשנות והחתירה ליעדים גם גרמה לא אחת למתחים והיתקלויות עם צמרת האוצר. זכור הכינוי "הפוגלים" שהדביק לראשי האוצר, על שמו של אהרון פוגל, מנכ"ל המשרד באותם ימים. לדברי אלפסי "רבין ידע להקים צוות טוב שיוציא לפועל את המדיניות הכלכלית. זו הייתה חבורה של אנשים נאמנים ורציניים", אמר.
הביטויים הבולטים לעין בעבודתו של אותו צוות היו תוכנית "מפנה 97" ו"אוטובוס המנכ"לים". התוכנית עסקה בטיפול נקודתי ביישובים הזקוקים לכך. ליישובים רבים היה מגיע אוטובוס ובו מנכ"לי משרדי הממשלה - צוות שאת עבודתו ריכז שמעון שבס, מנכ"ל משרד ראש הממשלה. "הוא הבין מה שלא הבינו לפניו ולא מבינים היום", סבור אלפסי. לדבריו, "מדובר בהבנה אמיתית שחייבים לטפל בבעיות החברתיות של ישראל תוך השקעה בעיירות הפיתוח ובתחום החינוך ובנוסף - טיפול נקודתי בישובים שזקוקים לכך. לכל יישוב יש צרכים שונים ובעיות שונות".
הצוות ידע לחסוך מסלולים ביורוקרטיים ארוכים. בנוסף לכך גבאי סביר בספרו כי "עידן רבין אופיין במשילות". הוא כותב כי "ההכרעות הכלכליות והפוליטיות התקבלו בעיקר על ידו. הוא בחר בדרך, גיבה אותה ודאג למימושן של ההחלטות. התוצאות הכלכליות של המדיניות החדשה היו אכן מרשימות. הן התבטאו בצמיחה מהירה, בקליטת עלייה מוצלחת, בשוק עבודה תוסס, ובירידת האבטלה מ-12 ל-6.3 אחוזים".
ביטוי נוסף לימי ממשלת רבין השנייה הייתה ההשקעה הגדולה בפיתוח כבישים. למשרד התחבורה בראשות השר ישראל קיסר הוקצו תקציבים גדולים לסלילת והרחבת כבישים. כך, לדוגמא, שני עורקי התחבורה המובילים לצפון וממנו הורחבו - כביש ואדי ערה וכביש ואדי מילק הפקוקים.
יד אחת מפריטה, יד אחרת מתערבת
אחת ההכרעות הקשות בפניהן עמד רבין הייתה בסוגיית חשיפת המשק הישראלי לייבוא. החשש היה מפני קריסת תעשיות מסורתיות כמו עץ, טקסטיל וזכוכית, סגירת מפעלים ופיטורי עובדים. אחרי ששקל את הדברים הוא הכריע לטובת חשיפת המשק.
גוטוויין, כאמור, רואה את התקופה הזאת באור שונה. לדבריו, "בשנים אלו התחזק והתקבע האתוס של ההפרטה ושל המדיניות שמוטטה ופירקה את העבודה המאורגנת בישראל. הוא החליש באופן אנוש את העבודה המאורגנת".
על פי גוטוויין הקו הכלכלי בו הלך רבין "ביטא רוח חדשה שנשבה אחרי נפילת חומות הגוש המזרחי, התחזקות הליברליזם ותחילת תהליך הגלובליזציה. יש שטענו כי גם קידום תהליך השלום היה חלק מאותו קו של הסרת מחיצות בין ישראל והעולם".
בקדנציה השנייה של רבין הופרטו חברות ציבוריות גדולות ומשמעותיות דוגמת כימיקלים לישראל, בנק מזרחי טפחות ומספנות ישראל. עם זאת הוא מבחין כי במדיניות הכלכלית של ממשלת רבין השנייה היה דבר שלא מאפיין מדיניות נאו-ליברלית שמתנהלת באוריינטציה של צנע. "רבין ושר האוצר, בייגה שוחט, הפריטו ובמקביל עשו הרחבה תקציבית. זה תמהיל ייחודי של ניאו-ליברליזם והפרטה. הייתה מעין סתירה פנימית - הפרטה והתערבות מדינתית". לדבריו, "אותה התערבות שבלטה לטובה ביקנעם עילית, כמו גם השקעות בישובים ערביים, לא שינו את ההתקדמות של ישראל עמוק לתוך האזור הניאו ליברלי. רבין 'השני' הוא רבין שראה בהסתדרות חלק ממקור צרותיו והוא רבין שכבר מרוחק חברתית ממעמד העובדים, הוא ייצג את רוח התקופה".
מדיניות כלכלית זו קיבלה תנופה עם החתימה על הסכמי אוסלו, אשר הובילו לשינוי ביחס הבינלאומי לישראל בפרט ולמזרח התיכון בכלל. למרות אירועי הטרור באותה תקופה, רוחות השינוי נתנו את אותותיהם הפיננסיים.
"הצמיחה של המשק הגיעה בעקבות ההסכמים לקצב של 7.5% לשנה, חלקו של תקציב הביטחון בתקציב ירד וזה אפשר לנו להגדיל את ההשקעות בחינוך ובתחבורה", סיפר שר האוצר דאז אברהם שוחט בריאיון לוואלה! NEWS ב-2015. הסכמי אוסלו והסכם השלום עם ירדן הסירו חסמים רבים שהטיל של העולם הערבי, כך שהייצוא והייבוא מישראל ואליה יחד עם ההשקעות הזרות באותה תקופה, תרמו משמעותית לצמחית המשק. דוח מחקר של INSS מ-2007 הראה כי בשנים 1992-1995, בעקבות הסכם אוסלו וחוזה השלום עם ירדן, חל גידול ריאלי בתוצר לנפש ביותר מ-14 אחוזים במצטבר.
גבאי סבור גם כן כי מדובר בתקופה מכריעה ומעצבת את פני הכלכלה הישראלית. בראייתו, הקו הכלכלי של רבין ושוחט היה מחויב המציאות והזניק את כלכלת ישראל. "וינסטון צ'רצ'יל הוא הוכחה לכך, שהעיקר במנהיג הוא להיות האדם הנכון במקום הנכון", הוא כתב בספרו. "כך היה גם מנחם בגין בתהליך השלום עם מצרים, יצחק רבין בעידן העלייה הגדולה מרוסיה ובן גוריון בהכרעה להקים את המדינה חרף תכנית החלוקה".
בניגוד לקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה, בה הנהיג כלכלה ברוח המפלגה, רבין של הקדנציה השנייה הוביל מהלכים שפתחו את המשק הישראלי לעולם, הפריטו חברות ציבוריות שהכבידו על הוצאות הממשלה, הפכו את המדינה לנגישה יותר לצרכי הרשויות המקומיות ואפשרו לפירות הכלכליים של הסכם אוסלו להמריץ את כלכלת ישראל. בשני צמתים מרכזיים בהיסטוריה של ישראל - השנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים ושנות העלייה הגדולה מברית המועצות - היה רבין האיש הנכון במקום הנכון. בקדנציה הראשונה מדיניותו חילצה את ישראל מקיפאון, ובקדנציה השנייה הוא הניח את הבסיס והתשתית שיובילו את הכלכלה הישראלית אל המאה ה-21.