בתולדות הפוליטיקה הישראלית אין הרבה קורות חיים מפוארים כמו אלה שהיו ליצחק רבין ז"ל. רוב הפוליטיקאים מעבירים את רוב חייהם בספסלים האחוריים, בתפקידים זוטרים ונטולי השפעה; מעטים החזיקו בתארים כמו רמטכ"ל, שגריר ישראל בארה"ב, שר ביטחון וראש ממשלה, פעמיים. נסיך שהוצנח מצה"ל הישר ללשכת ראש הממשלה בשנות ה-70, שצלל במהרה לתהום כעבור כמה שנים, והצליח לעשות קאמבק מהמדבר הפוליטי בחזרה לרחוב קפלן. רבין לא נחשב אף פעם כרב-אמן ברוך כישרונות עסקונה, ונתפס לנחות לעומת יריבו הנצחי, שמעון פרס. אבל קורות החיים שלו מספרים סיפור אחר.
העולם הפוליטי שבו רבין צמח שונה מאוד מזה של ימינו אנו. אלה היו ימים שבהם המפלגה, על שלל מנגנוניה, הייתה גדולה מהפרסונה של העומד בראשה, ימים של מחנאות ותככנות פנים מפלגתית שגברה על השנאה ליריבים אידיאולוגיים. ימים ללא רשתות חברתיות, עם תקשורת מונוטונית ודי מגויסת, ימים שבהם גורלות הפוליטיקאים הוכרעו בידי חבר מצומצם של מושכים בחוטים, של שחיתות מפלגתית ממוסדת בהיקף נרחב, של מפלגת שלטון בלבדית שאיבדה אחיזה של 30 שנה במהפך היסטורי.
ובתוך כך, רבין היה מזן קצת אחר. הוא עסק בפוליטיקה מכורח הנסיבות, לא ידע לעשות סמול טוק, ולא העריך במיוחד את הסובבים אותו במפעל הנקניקיות. ובכל זאת, יחד עם נקודות הציון הביטחוניות והמדיניות הרשומות על שמו, גם בדברי הימים של הפוליטיקה הוא הותיר את חותמו. מהלכים פוליטיים שהוא היה מעורב בהם כמו התרגיל המבריק, התרגיל המסריח, או המיצובישי של גולדפרב - הפכו לשם דבר. הפה הלא פוליטקלי קורקט שלו ייצר ביטויים כמו "הפודל של פרס", "נפולת של נמושות" ו"חתרן בלתי נלאה" - שנכנסו ללקסיקון הכנסת לדורותיו.
עוד בוואלה!
רבין הראשון ורבין השני
כל ניתוח פוליטי של רבין מתחלק בעצם לשניים: רבין הראשון, של שנות ה-70, ורבין השני, של שנות ה-80 וה-90. רבין הראשון נבחר לכנסת לראשונה בסוף 1973 ותוך פחות משנה, בעקבות התפטרותה של גולדה מאיר אחרי מלחמת יום כיפור, כבר הפך להיות ראש ממשלה. המלחמה יצרה צירוף נסיבות מיוחד שהקפיץ אותו הישר לצמרת המערך. מחדלי המלחמה הכתימו דור שלם של יורשים וטוענים לכתר, כמו משה דיין, אבא אבן ויגאל אלון, שוויתרו על התמודדות. המפלגה דילגה לדור הצעיר, של יצחק רבין ושמעון פרס, שב-1974 התמודדו אחד נגד השני לראשונה.
בכירי מפא"י, שהתחלחלו מהרעיון שפרס, נציג רפ"י, ינהיג את המפלגה, התייצבו מאחורי רבין, ונתנו לו את הרוב הזעום של 44 קולות בהצבעה בוועידה, שהספיק כדי לנצח ולהפוך לראש ממשלה. אבל הכהונה הראשונה שלו הייתה רחוקה מלהיות הצלחה. "לא היה לו שום ניסיון מפלגתי או פרלמנטרי", נזכר השר וח"כ לשעבר מיכה חריש, שנבחר יחד עם רבין ב-1973 לכנסת בפעם הראשונה. "כדי להיות ראש ממשלה או ראש מפלגה חייבים לדעת שלושה דברים: לשמור על בסיס מפלגתי ולבלום את היריבים, לעבוד בכנסת ובממשלה כדי לגייס רוב, ולקיים קשר שוטף עם הציבור כדי לשמר תמיכה ציבורית. לא היה לו את זה".
הכהונה הראשונה שלו, שנמשכה שלוש שנים, רוותה עימותים וסכסוכים פנימיים עם פרס, שכיהן כשר הביטחון, ולוו בחוסר יציבות קואליציונית מתמדת. בסוף 1976 פרץ משבר עם המפד"ל, סביב נחיתת שלושה מטוסי אף-15 בישראל זמן קצר לפני שבת. רבין ניצל את ההזדמנות להקדים את הבחירות מבלי שהממשלה תיפול בהצבעה אי אמון והגה מהלך פוליטי משולב של פיטורי שרי המפד"ל והתפטרות שלו עצמו, שהובילו לפיזור הכנסת. המהלך, שזכה לכינוי "התרגיל המבריק", הפך לרבות הימים לשם קוד אירוני, שכן בסופו הגיע המהפך של 1977, בו העבודה איבדה את השלטון. הוא גם ניתק את הברית ההיסטורית שהייתה בין אנשי העבודה והציונות הדתית, שמאז ועד היום הפכו שותפים טבעיים ובלעדיים של הליכוד והימין.
עוד לפני הבחירות, באפריל 1977 רבין הראשון סיים את דרכו, בהתפטרות טלוויזיונית ולקיחת אחריות על פרשת חשבון הדולרים בוושינגטון של אשתו, לאה. "בסופו של דבר איש בתפקיד ציבורי צריך להיבחן בשני מישורים. מישור הדרך שבה הוא מבצע את תפקידו. והמישור השני הוא ההתנהגות האישית. אין לי ספק שבתחום ההתנהגות האישית היה פה משגה". פרס תפס את מקומו בראשות מפלגת העבודה, ורבין הפך לח"כ פשוט בספסלי האופוזיציה.
"אחרי שהוא התפטר מראשות הממשלה הוא התחיל טירונות", נזכר חריש. "היו לו כמה תכונות מיוחדות שאפשרו לו ללמוד בצורה מדהימה את החיים הפוליטיים. הוא היה מוכן להודות בשגיאות, והיה מוכן להקשיב וללמוד. ואז הוא הכיר את כל המערכת הדמוקרטית המורכבת על בוריה - הוא למד את הכנסת, את המפלגה, את עבודת הממשלה, בנה סביבו צוות יועצים, ועד שהוא מגיע להיות ראש ממשלה ב-1992, רבין השני - הוא כבר האיש בעל הכי הרבה ניסיון בפוליטיקה הישראלית".
רבין ממאדים, פרס מנוגה
במעבר בין רבין הראשון לרבין השני מחבר איש אחד: שמעון פרס, היריב הנצחי, שתפס את מקומו של בצמרת המפלגה ונשאר שם במשך 14 שנה. לא היה אדם במדינת ישראל שלא ידע מה רבין חושב על זה. ב-1979 הוא פרסם את "פנקס שירות", אוטוביוגרפיה שסיכמה את חייו עד כה. בכל הנוגע לפרס, חיסול חשבונות זה אנדרסטייטמנט. "היה ברור לי, כי מנוי וגמור עם שמעון פרס, כי הוא וראשות הממשלה בישראל ראויים זה לזה ואין להפריד. הנחת היסוד ה'מוצקה' שעליה ביסס 'חתרן בלתי נלאה' זה את אשליותיו הייתה, שבינו לבין ראשות הממשלה אין מחסום אלא יצחק רבין", נכתב בספר.
הם היו שונים זה מזה כמו שגברים ממאדים ונשים הן מנוגה. רבין היה נסיך ישראלי, צבר, ואילו פרס עולה חדש עם מבטא; רבין גדל בפלמ"ח ובצה"ל, פרס צמח במפלגה ובמסדרונות הממשלה; רבין היה ביישן ומופנם, פרס שופע ביטחון עצמי; רבין היה ביטחוניסט נצי, פרס יונת שלום; רבין כינה את המתנחלים "סרטן", פרס סייע לגוש אמונים להתנחל בגבעות סבסטיה. הקרע ביניהם עיצב את דמותה של מפלגת העבודה במשך יותר מ-20 שנים, שבמהלכם הם מצאו את עצמם מתמודדים זה מול זה ארבע פעמים: ב-1974, 1977, 1981 ולבסוף, בפריימריז, ב-1992. פרס בעצם ניצח רק במרוץ אחד מתוך השלושה, אבל כולם היו צמודים ומותחים, עמוסי אמוציות והאשמות אישיות חריפות, שחצו את מפלגת העבודה לשתיים.
"פרס היה יותר מקושר פוליטית, אבל רבין ידע לרכוש את אמון הציבור", אומר משה שחל, מי שנמנה בזמנו על מחנה פרס. לדבריו, התכונה המיוחדת שהייתה לרבין היא יושרה אישית. "הכרתי בחיי עשרות אם לא מאות פוליטיקאים גם בארץ וגם בחו"ל, ולא הכרתי עוד אחד שברמת היושרה האישית יכול להתחרות בו. רבין היה פוליטיקאי שהמילה שלו חייבה אותו. אין מצב שהוא הבטיח ולא דאג לקיים דאג למעקב אצל השר הנוגע בדבר", הוא אומר. למרות שהיה מהמחנה היריב, רבין בנה ציר עם שחל ואפילו העניק לו מינוי כפול - לשר המשטרה וגם שר התקשורת. מעשה שהיה כך היה: הימים הם ימי הרכבת הממשלה ב-1992, ופרס ביקש משחל לדבר על לבו של רבין ולשכנע אותו לתת לו את תיק החוץ. אבל אחרי שקיבל את מבוקשו, שחל נזכר, הוא ניתק את הקשר.
"רבין הזמין אותי בשבת אחרי הצהריים, וידעתי שהתיק שרציתי - תיק המשפטים - הלך לדוד ליבאי, ושנשארו רק תיק התקשורת והמשטרה. עליתי למעלה כשבכוונתי לסרב בנימוס. אבל הוא שבר אותי, כשאמר לי שהוא רוצה לתת לי את שני המשרדים קבוע. "המשטרה תיתן לך את העומק בענייני ביטחון והתקשורת תיתן לך תחום כלכלי, הוא אמר. היה ברור שלכזו מחווה אני לא יכול לסרב.
לא כולם זכו לכזאת עדנה. לדברי יוסי ביילין, בן טיפוחיו של פרס וחבר בכיר ב"שמינייה" הצעירה והעצמאית שצמחה בשנות ה-80 במפלגת העבודה, "כשהוא לא סבל מישהו הוא לא סבל אותו. ובאופן מאוד בוטה. הוא היה נורא ואיום, ולא חשב פעמיים, ג'ינג'י אמיתי". היחסים החמוצים של רבין עם ביילין חזרו אחורה לשנות ה-70, בתקופתו כעיתונאי ב"דבר", אבל העוינות הגיעה לשיא עשור לאחר מכן, וב-1988 הוא זכה לקבל ממנו מחמאה מעליבה ובוטה במיוחד, "הפודל של פרס".
ברקע הדברים, המרוץ להרכבת ממשלה מול הליכוד אחרי הבחירות. "רבין, שהיה קרוב לשמיר הרבה יותר ממה שהיה קרוב לפרס, רצה שנקים עוד פעם ממשלת אחדות והפעם בלי רוטציה", ביילין משחזר. אבל ביילין, שהתנגד להקמת ממשלת אחדות, ניהל מו"מ עצמאי עם נציגי הסיעות החרדיות כדי לבחון אפשרות להקים ממשלה בראשות פרס. "כשזה נודע לרבין, במקום להגיד וואו, אפשר להקים ממשלה בראשותנו, הוא התרתח כי הוא העדיף ממשלה בראשות שמיר".
ביילין ופרס לא ויתרו על המאמץ להקים ממשלת שמאל בתמיכת החרדים ושנתיים לאחר מכן, ב-1990, הוא היה מאדריכלי "התרגיל המסריח" בניסיון להפיל את ממשלת שמיר. המהלך נכשל והוביל להקמת ממשלת ימין צרה, אבל גם החריף את העימות בין פרס לרבין והמחנות שמאחוריהם. "אחרי 'התרגיל המסריח' רבין הודיע לי שאין יותר שלום בית", נזכר שמעון שבס, מיועציו הקרובים של רבין במשרד הביטחון ולימים מנכ"ל משרד ראש הממשלה.
הפריימריז מאמריקה
העימות בין רבין ופרס הוליד מורשת פוליטית אחת מוצקה: שינוי שיטת הבחירות הפנים מפלגתיות. במשך שנים המועמדים נבחרו על ידי ועדות מסדרות, ועידות ומרכזים של כ-3,000 איש בלבד, עד שבתחילת שנות ה-90, הליכוד והמערך נצבעו בצבעי דמוקרטזיציה. רבין ואנשיו הם שייבאו את שיטת הפריימריז מאמריקה, מתוך הבנה שאת פרס הם לא יצליחו לנצח בשום דרך אחרת. כמה שנים לאחר מכן, בנימין נתניהו הכניס את הפריימריז לליכוד.
שבס היה המוח הפוליטי מאחורי הקאמבק של רבין, שהחל במחצית השנייה של שנות ה-80. "הבנו שאנחנו במיעוט במפלגה ושפרס שולט בכל מעוזי המנגנון, אבל טווינו חיבורים, בריתות וחרכים במבנה הקשיח ומצאנו זרועות בכל פינה. מינינו את אנשי פרס כמו חיים רמון ומיכה חריש לתפקידים כמו מזכ"ל המפלגה ויו"ר הסיעה, התחברנו לראשי הוועדים בהסתדרות ולאיגודם המקצועיים, והמצאנו את הפריימריז", הוא אומר.
"היה ברור שזו הדרך היחידה שהוא ייבחר מחדש", אומרת ח"כ לשעבר איילת נחמיאס ורבין, ששימשה כעוזרת בלשכה בתחילת שנות ה-90. "האהדה כלפי רבין בציבור הייתה לאין שיעור גדולה מאשר במפלגה. במרכז הוא הפסיד באופן קבוע כי המפלגה הייתה הומוגנית ופרסיסטית". בפריימריז הראשונים התמודדו גם יו"ר ההסתדרות ישראל קיסר ואורה נמיר, והחשש היה מסיבוב שני שבו תומכיהם יעברו לתמוך בפרס. "אני זוכרת את שבס מסביר לי שאם יש סיבוב שני - אין רבין, ושכל מה שאנחנו צריכים לעשות זה להשיג 40% מהקולות ועוד קול אחד", אומרת נחמיאס-ורבין. המהלך הצליח, רבין עבר ב-600 קולות את רף ה-40 אחוז, ואילו פרס סיים עם 32 אחוז בלבד.
אריה ברוש, שהיה מראשוני מחנה רבין בשנות ה-80 ושימש יועץ פוליטי שלו בשנות ה-90, אומר שהמפלגה הייתה "דבר שהוא חי איתו, ולא היה משוגע עליו, בלשון המעטה". ובכל זאת, "הוא היה ממושמע ולקח את העניין ברצינות. בכל יום שני הייתי יושב איתו בכנסת על מערכי הסיורים וההכנות לבחירות המוניצפליות, ובכל יום חמישי, בשתיים בצהריים, כמו יקה, הוא היה מתייצב בבית המפלגה ברחוב הירקון. עד ארבע הוא היה פוגש אנשים ופעילים, ובארבע נכנס לישיבות הלשכה". לדברי ברוש, לאנשי פרס היה קשה מאוד להתרגל לעובדה שהוא ראש ממשלה. "כל הזמן הרגשת איך הם נושפים לו בעורף. יום אחד יצחק ביקש ממני להביא לו משהו לשתות ממזנון הכנסת, והבאתי בשקית שני בקבוקי קרסלברג. בדרך חזרה ללשכה השקית נקרעה והבקבוק נפל. אחד מאנשי פרס קרא לעיתונאים לראות איך מתדלקים את רבין באלכוהול".
הגרזן והמיצובישי
הניצחון על שמיר בבחירות 1992 הביא לרבין גוש שמאל-ערבים חוסם של 61 מנדטים שסלל את הדרך להרכבת הממשלה, ואז הוא הקים את אחת הממשלות המוזרות שהיו כאן, בהשתתפות העבודה, מרצ וש"ס, ובתמיכה חיצונית של הסיעות הערביות. ההרכב הזה לא ממש עבד בהרמוניה, והחזיק מעמד קצת יותר משנה עד ספטמבר 1993, אז אריה דרעי התפטר מתיק הפנים וש"ס פרשה מהממשלה. משם והלאה, הממשלה כיהנה כממשלת מיעוט, עם תמיכה אד הוק של חמשת הח"כים הערביים מבחוץ. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהמודל הזה התקיים.
"היו לנו יחסים הוגנים עם הערבים, טיפלנו להם בהרבה נושאים, תשתיות, תחבורה, חינוך. עשינו עבודות מטורפות עם תקציבים מטורפים, בכל תחומי החיים", אומר שבס, שכיהן כמנכל משרד ראש הממשלה. "נושאי כלכלה וחברה רבין ראה בח"כים הערבים חלק מהחברה הישראלית, אבל בנושאי חוץ וביטחון - הוא רצה רוב יהודי להחלטות הקשות". לכן, התמיכה של הרב עובדיה ושל ש"ס הייתה גורלית כל כך בתחילת תהליך אוסלו. שבס סבור שפסיקת בית המשפט העליון שפסלה את המשך הכהונה של אריה דרעי כשר הפנים לאחר שהוגש נגדו כתב אישום, הידועה עד היום בתור "הלכת דרעי פנחסי", היא "הגרזן" ששבר את ממשלת רבין.
"רבין בנה את כל המדיניות והמהלכים שלו סביב השותפות הזו, וההחלטה הייתה התערבות בוטה, כניסה לאבי אבות הפוליטיקה לשמה. היציאה של דרעי מהממשלה פגעה אנושות בתשתית ממשלת האחדות, וגם הובילה בסופו של דבר לרצח, כי הש"סניקים הפכו להיות ימניים ולוחמניים ואנטי ממסדיים במיוחד בהפגנות נגד אוסלו". זה גם מה שאילץ את רבין ושבס להמציא את "המיצובישי של גודלפרב", כלומר להציע תיקים ומינויים לשלושה מחברי צומת, גונן שגב, (שלימים הפך אסיר פלילי סדרתי שהורשע בהונאה, הברחות סמים, וריגול למען איראן), אלכס גולדפרב ואסתר סלמוביץ', בתמורה להצטרפות לקואליציה. "הוא לא אהב את הרעיון הזה אבל הוא רצה רוב יהודי להחלטה של אוסלו ב' בכנסת וזאת הייתה הדרך היחידה להשיג את זה", אומר שבס.
ואז הגיע נתניהו, שנבחר לראשות הליכוד ב-1993 והפך ליו"ר האופוזיציה. "לרבין היה יחס טוב כלפיו בתחילת הדרך, כי הוא היה חצי אמריקאי", אומר שבס, וגם מבחינה פוליטית, הם לא חשו ממנו איום רציני. "בסקרים הובלנו ב-6-7 אחוז". אבל בשלב מסוים, הקו המיליטנטי שנתניהו הוביל בתגובותיו לגל הטרור שליווה את אוסלו הפך אותו לפרסונה נון גרטה אצל רבין. "הוא ניצל כל אירוע טרור שהיה והצטיין בללבות את האש ולרקוד על הדם. וסביבו התחילו להתלהב ולהתלהט ארגוני הימין להפגנות ולמחאות", שבס אומר. בתחילת 1995, רבין סירב לפגוש אותו וביטל את הנוהג המסורתי של פגישות העדכון של ראש הממשלה עם יו"ר האופוזיציה.
"הוא אמר שהוא ראש הכנופיה ושהוא עומד בראש ההפגנות המלוכלכות והמסיתות. ההפגנות היו אישיות, נגד היותו ראש ממשלת ישראל, ופגעו בלגיטימציה של רבין כראש ממשלה. על זה הוא לא יכול היה לסלוח לו", אומר שבס. גם האמירה הפוליטית האחרונה שלו, על הבמה בכיכר מלכי ישראל, עסקה בנושא: "הגיע הזמן שהליכוד יהיה נגד הצביעות. מצד אחד הוא נגד האלימות, מצד שני הוא שותף עיקרי באלימות. לא אלימות, אלא שלום!", אמר לעיתונאי דב גילהר, דקות לפני הרצח שגדע את חייו ואת הקריירה הפוליטית שלו, שבדיוק הגיעה לשיא.