הבית של הפרה יעל וצביקה החמור הולך ונחרב בגלל גיהנום הקורונה

זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. בפעם הראשונה שאוזה ניסתה לטפס לי על הרגל, התאהבתי בה עד טירוף, במובן הכי חיובי שאפשר. ניסיתי לעשות את העבודה שלי, לנהל שיחות עם האנשים מסביבה, להכיר את החיות האחרות - אבל האווזה בת ה-5 שזכתה לשם לא מקורי פשוט לא הסכימה. היא רצתה שאני אלטף אותה, שארים אותה על הידיים כאילו הייתה תינוקת. "אוזה היא בעלת הבית האמיתית של המקום", אומרת לי קרן אור סולומון, הבעלים האנושיים של החווה שנקראת על שמה.

קרן אור, כשמה כן היא, יושבת על נדנדה מעץ וסופחת אליה את מעט השמש של סוף נובמבר. לרגליה יושבים שני כלבים, משמאלה עומדת הפרה הצעירה יעל, מימינה החמור צביקה מחפש אהבה. פרויקט חייה נמצא בשיא אונו, אבל היא לא יכולה ליהנות ממנו. הגשמים וההצפות גרמו למקום לשקוע בבוץ, תרתי משמע.

אבל זה לא הופך את המקום לפחות שמח, רק לקצת יותר מלוכלך. העבודה לא מפסיקה לרגע, גם לא בגשם. בעלי החיים זקוקים למזון, לפעילות ולחברה. דווקא בשיא הלחץ מגיעה לחווה גורת כלבים משותקת בגפיה האחוריות. אף עמותה לא הסכימה לקחת אותה, אבל אצל קרן אור היא הופכת לבת בית בלי לשאול שאלות. לא עוברות עשר דקות וקרן אור פונה אל הגורה ושואלת אותה: "את רוצה לאמא?" וזוכה לליקוקים מבתה המאומצת הטרייה, בשמחה ששמורה רק לגורים שמוצאים אהבת אמת.

בעלי חיים גורמים לנו להרגיש דברים שטבועים אצלנו עמוק ב-DNA. הם מחזירים אותנו למקום הטבעי באבולוציה שלנו. הם מזכירים לנו מי אנחנו באמת מתחת לבגדים ומאחורי המסכים. חצי שעה של ביקור בחוות "קרן אור" במושב עדנים בפאתי הוד השרון מספיקה כדי לגרום לאדם הממוצע להיזכר כמה התרחקנו מהטבע, וכמה שזה חבל. מתי בפעם האחרונה ראיתם חיית משק שבאמת שמחה לראות אנשים, ולא מתכנסת בתוך עצמה מפחד שהגיע יומה להפוך למוצר צריכה?

אפשר למצוא בחווה של קרן אור יותר מ-400 בעלי חיים. אבל לא מדובר בגן חיות או פינת ליטוף, להפך: החווה לא מציגה את בעלי החיים למען רווח או שעשוע, אלא קולטת ומשקמת בעלי חיים שעברו הזנחה, נטישה או התעללות. מעבר לטיפול הרפואי שבעלי החיים האלה זקוקים לו נואשות, הם זוכים גם לבית חם וחומל.

"כל מי שמגיע לכאן מגיע במצב לא אידיאלי", מספרת קרן אור, "הרבה אנשים שמוצאים בעלי חיים בשטח מזעיקים אותנו. הרבה מגיעים אלינו ממשרד החקלאות. זה לא שהם מביאים לנו חמור עם שלוש רגליים ומבקשים מאיתנו לתת לו בית; הם מתקשרים ואומרים שהם מצאו חמור גוסס עם רגל תלושה מהמקום, בואי לקחת אותו. אני דואגת לו לפינוי, אני לוקחת אותו לבית חולים, כל הטיפולים הם על חשבוני, כל הניתוחים עליי. זה לא אמור להיות ככה. במדינה מתוקנת דואגים לחלשים ביותר".

מהשרקן הקטנטן ביותר ועד הסוסה הגדולה והאצילית (שחסרה לה אוזן ועין), בעלי החיים בחווה זוכים לסוג של גן עדן שיקומי, אך המקום מהווה מקלט גם לבני אדם שזקוקים למקום לא פחות. החווה מארחת באופן קבוע כ-60 מתנדבים, ובהם אנשים שנמצאים במסלול טיפולי בעצמם. חלקם מגיעים דרך סלי שיקום של משרד הבריאות, חלק דרך מרכזי יום, וחלקם פשוט אנשים בודדים שהגיעו ומצאו את עצמם כאן, בין היתר הלומי קרב וניצולי שואה.

ליאל, צעירה שבחרה להעביר את שנת השירות שלה לצד בעלי חיים, מספרת על נערה מחינוך מיוחד שמגיעה מדי שבוע להתנדב עם בעלי החיים. "היא אמרה לי את זה כמה וכמה פעמים שהמקום הזה שינה את חייה. היא מגיעה לפה, היא מטפלת בבעלי החיים, קופצת ומשחקת עם החמורים וזה מקסים לראות צעירה עם מוגבלויות שמתקרבת כל כך לבעלי החיים, וזה מדהים לראות איך הם מחזירים לה אהבה".

תקופת הקורונה פגעה כמעט בכולנו. עסקים ועמותות נקלעו לקשיים כספיים, ורבים פשטו רגל. סיפורה של "חוות קרן אור" אינו שונה. החווה, שמתקיימת בעיקר מתרומות, מצאה את עצמה בקריסה כלכלית בתקופת הקורונה. התרומות נפסקו, הוראות קבע בוטלו, ספקים שנהגו לסבסד מחירים נאלצו לגבות מחירים מלאים, וכמובן הסיורים - הלחם והחמאה (הטבעונית) של המקום - בוטלו בעקבות המצב. וכך, החווה שבדרך כלל מלאה במשפחות שמחות בחודשי האביב והקיץ עמדה לה שוממת. במקום ירידים שמחים, החווה החלה לדמם כסף. כעת היא פונה למימון המונים, במטרה להציל את מפעל חייה.

באופן אירוני וקצת טראגי, מכיוון שמדובר במוסד ללא כוונת רווח, המקום נופל בין הכיסאות ולא זכאי למענקים מהמדינה דווקא בזמן הקריטי בו הוא זקוק לה יותר מתמיד. קרן אור לא מסתירה את התסכול שלה מהמצב. "אני עושה הרצאות למשרד החינוך, קולטת מתנדבים ממשרד הרווחה, אנחנו מקבלים בעלי חיים ממשרד החקלאות. את כל הדברים האלה אנחנו עושים בלי תמורה, וראינו שבמשרד החקלאות מתגאים בנו מאוד, אבל תקציב? כלום ושום דבר".

היא הוסיפה כי אנשים מנסים לסייע, אבל רק המדינה יכולה לעזור באמת. "זה משהו שהוא נשגב מבינתי. המדינה צריכה אותנו. לאזרחים יש לב רחום והם נותנים מה שהם יכולים תמיד. אבל היום לאנשים אין עבודה, אין כסף לשלם על קורת גג. זו תקופה מאוד קשה. אי אפשר להפיל את הכול על האנשים. זה לא הגיוני".

זאת לא הפעם הראשונה שסולומון פונה למימון המונים. אך אם בפעמים הקודמות היא נזקקה לתרומות לעניינים פרטניים (למשל שיקום של פרה נכה או הקמת מרפאה במקום) הפעם, לדבריה, מדובר במצב של להיות או לחדול. נכון לזמן פרסום שורות אלה תרמו לפרויקט כבר 1,499 בני אדם שהגיעו ל-237 אלף שקל - 95% מהיעד. מדובר בפרויקט מסוג "הכול או כלום", אם הם לא יגיעו לסכום, החווה לא תזכה בתרומות.

סולומון גרה בחווה יחד עם בעלה מיכאל. הוא רואה חשבון במקצועו, כי לדבריה "מישהו צריך להישאר שפוי בעבודה נורמלית". למרות העבודה הקשה והתקופה הלחוצה, החיוך לא יורד לה מהפנים. "בעבר הייתי לוקחת כל בעל חיים, היום אני לוקחת רק מי שבמצב קשה ואין לו סיכוי להיקלט בשום מקום אחר. יש ימים שאני אומרת שהלוואי והייתי נורמלית ולמה הכנסתי את עצמי. היום זה יום טוב אבל יש ימים בהם בעל חיים לא מרגיש טוב, ואני לוקחת את זה מאוד קשה. אבל אי אפשר, זה הנפש, זה הייעוד שלי".


לתרומות עבור פרויקט מאירים את חוות "קרן אור"