בנאום שנשא אתמול (שלישי), נסראללה דווקא צדק: אכן, המלחמה הנוכחית היא מלחמת התשה פסיכולוגית. מנהיג חיזבאללה דייק כשאמר כי ההמתנה הדרוכה לתגובת איראן וארגון הטרור גובה מחיר נפשי מהישראלים; אבל במקביל למלחמת התודעה שמתנהלת כבר חודשים ארוכים - וביתר שאת לאחר חיסול רמטכ"ל חיזבאללה פואד שוכר - מול הציבור הישראלי, מתרחשת מלחמה דומה גם מול הציבור הלבנוני.
ניכר כי ישראל מבינה זאת, אולי באיחור מה. מטוסי קרב של חיל האוויר, ששברו בשלושה גלים שונים את מחסום הקול כשטסו מעל ביירות בעת נאומו של נסראללה, גרמו בהלה בקרב תושבי ביירות שרצו לחפש מחסה - כך לפי עדי ראייה ששוחחו עם סוכנות הידיעות רויטרס. זאת בדיוק המלחמה הפסיכולוגית הנדרשת.
המטוסים הישראליים ונאומו של נסראללה התחרו על הקשב של הציבור הלבנוני, שמבועת מהמחשבה על מלחמה. רבים נמלטים לחו"ל דרך שדה התעופה בביירות, אחרים מתבטים ברשתות החברתיות נגד נסראללה, ועיתונאים עומדים מול המצלמות ומביעים התנגדות למלחמה. ברור להם כי לא ישראל היא שפתחה חזית בצפון; שמי שעשה זאת, נשמע להנחיית הפטרון מטהראן, שנמצא אלפי קילומטרים מדרום לבנון - ופועל בכלל למען הצלת חמאס, הנמצא 300 קילומטרים מהבירה הלבנונית. וזאת בכלל תחת הכותרת התעמולתית "הגנה על המדינה הפלסטינית" - דרך הקרבת מדינת לבנון ואזרחיה.
נוסף על כך, נסראללה התייחס בנאומו למזימות של "הישות הציונית" לשלוט באזור; לסכנה ל"מסגד אל-אקצא" (לא בפעם הראשונה), שם קוד שמזוהה עם חאג' אמין אל-חוסייני וערפאת - רק נזכיר, מדובר בפלסטינים סונים, לא שיעים; ואל הצורך למנוע מישראל לחסל את הסוגיה הפלסטינית. כל זאת, רק כדי להסביר לעם בלבנון מדוע בעצם חיזבאללה מעורב במלחמת ישראל-חמאס.
בכך נסראללה מסמן לישראל את המערכה שצריך להשקיע בה. המערכה הפסיכולוגית על העם הלבנוני, המתמודד עם מצב כלכלי קשה, קיטוב עדתי - וארגון טרור שיעי-איראני שהשתלט על המדינה ועל יכולתה לתפקד.
ישראל צריכה, במסגרת המלחמה הפסיכולוגית רבת-השלבים, לנצל את החרדה בקרב העם הלבנוני לשרידותו המדינית, הכלכלית והאישית; להמשיך את הפעילות האווירית העל-קולית; לפנות במסרים ברורים לעם הלבנוני בערבית, ברשתות חברתיות, בטלוויזיה ובעיתונות; ולשקף ללבנונים כי חיזבאללה גורר אותם למלחמה לא שלהם, שבה הם יהיו הנפגעים העיקריים. על ישראל להדהד מול הדרוזים בלבנון, באותם אמצעים בדיוק, שטבח 12 הילדים במג'דל שמס הוא באחריות חיזבאללה.
נדמה כי לאחר חיסולו של הנייה בטהראן, איראן מנסה להעביר את כובד המשקל של התגובה לחיזבאללה, שמבקש אף הוא לנקום על חיסולו של רמטכ"ל הארגון. טהראן עדיין מחויבת לפעולה כלשהי - באופן מתון ומדוד, וכנראה לעבר מטרות צבאיות - אולם משאירה לחיזבאללה את הבמה לחלק הנוסף במתקפת הגומלין. מהלך דומה עשתה זניאב סולמיאני, לאחר חיסול אביה קאסם סולימאני, בינואר 2020, כשהעבירה לידי נסראללה את האחריות לנקמה.
לכן, חשיבותה של הלוחמה הפסיכולוגית בלבנון עצמה עולה שבעתיים. מצב ההמתנה המתיש שבו נמצאת ישראל, בדומה לימי ההמתנה של מלחמת ששת הימים, צריך להוביל למתקפת מנע נגד חיזבאללה, שתוכיח לארגון הטרור כי העורף הישראלי הוא לא העורף הלבנוני: הוא חסין, ומוכן לעמוד בפני מלחמה על מנת להחזיר את תושבי הצפון בבטחה לבתיהם, גם במחירים כבדים.
את המחיר צריכה לשלם מדינת לבנון. יש לתקוף יעדים שהפגיעה בהם תסב נזק כלכלי לאזרחים, מתוך מטרה להוביל את התושב הלבנוני לצאת לרחובות נגד הארגון שאחראי למצבה העגום של ארצו. ההפגנות הללו אולי לא יגרמו לחיזבאללה להפסיק הירי נגד ישראל, אבל יטרידו אותו בחזית נוספת: הוא יידרש לתת תשומת לב והסברים ל"מחויבות" של לבנון למלחמה, בשם "הסוגיה הפלסטינית".
אפשר שהכרזה רשמית ישראלית על החתירה להפסקת אש לטובת החזרת החטופים, מעבר לחשיבות הלאומית והערכית בהשבתם - תשבש את התגובה הצפויה של חיזבאללה, ואולי תאפשר לו "לרדת מהעץ", לקחת את הקרדיט ולטעון שהלוחמה הפסיכולוגית שלו היא שגרמה לישראל לעשות זאת. או במילים אחרות: Win-Win בלוחמה פסיכולוגית.
הכותב הוא סגן נשיא המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, מומחה למו"מ ובכיר לשעבר במערכת הביטחון