לנאום הוא יודע; בהופעתו הרביעית של ראש הממשלה בנימין נתניהו בפני שני בתי הקונגרס האמריקנים הוא הפגין לראווה, שוב, את שלל כישוריו המילוליים והרטוריים המצטיינים: טיעונים מוסריים וציוניים על צדקת הדרך במאבק בין הטובים והרעים משולבים בציטוטים היסטוריים, אנלוגיות ומשלים היתוליים, ומחוות מרגשות עד דמעות לנועה ארגמני ולגיבורי מלחמה נוספים שהוזמנו ליציע האורחים, והחליפו את הפרופס והאביזרים המסורתיים שנתניהו נוהג להשתמש בהם לאורך השנים.
סבבי מחיאות הכפיים הנלהבות החוזרות ונשנות של חברי הקונגרס - משני הצדדים - העידו, שוב, עד כמה נתניהו גאון במילים, ובעולם מתוקן, זה נאום שאיתו היו יכולים להזדהות, ובו היו יכולים להתגאות רוב הצופים הישראליים.
אבל בעולם שאחרי 7 באוקטובר, המופע המוצלח של נתניהו בקונגרס רק חידד את הפער האכזרי בין היכולות הכריזמטיות והתיאטרליות לבין הביצועים והמעשים של ראש הממשלה, שאחראי לאסון הגדול ביותר שקרה במדינת ישראל בכל הזמנים.
"לעולם לא עוד", הוא הבטיח, כשהשווה את טבח 7 באוקטובר לשואת יהודי אירופה, כאילו שהוא לא האיש שהיה אמור לדאוג שאסון כזה לא יתרחש מלכתחילה. הוא הקדיש הרבה מילים להצגת האמת של ישראל מול חמאס, איראן, האג, מפגינים פרו-פלסטיניים וראשי האוניברסיטאות בארה"ב, והרבה פחות לאמת המדממת של 115 חטופים שהופקרו באותו בוקר ארור ועדיין נמקים בשבי חמאס כבר קרוב לעשרה חודשים.
כן, נתניהו פתח את נאומו בתיאור מצמרר של זוועות הטבח בשמחת תורה, הרים לנועה ארגמני ביציע, שיבח את הנשיא ביידן על מעורבותו במשא ומתן ונשבע שלא ינום ולא ישן עד שכולם חוזרים. אבל האיש שמערים קשיים על המשא ומתן כבר חודשים לא אמר את שתי המילים שיכולות להשיב אותם, "כן לעסקה", או אף בשורה אחרת שתפיח תקווה אצל משפחות החטופים. גם לא לתושבי הצפון העקורים.
ובכלל, בין כל התשואות הרמות ומחיאות הכפיים, הנאום לא באמת סיפק אף כותרת משנה מציאות עבור הקהל בציון שישב וצפה בבית, אלא רק עוד מופע הסברה בכיכובו של המסביר מספר אחת של ישראל. לנאום, כאמור, הוא יודע.
תומכיו של נתניהו, כצפוי, הרעיפו שבחים על הנאום ההיסטורי, ורוו נחת מהמסך המפוצל ששידר אותו בשידור חי בכל רחבי תבל - היכונו לשובו של קמפיין ליגה אחרת. אכן, ההיסטוריה תזכור את נתניהו כמנהיג הבינלאומי הראשון שנאם ארבע פעמים במושב משותף של הקונגרס, אבל גם בתור ראש הממשלה שבמשמרת שלו אירע טבח 7 באוקטובר - מה שהנאום בקונגרס ביקש להשכיח ולמחוק.
עבור המשפחות השכולות, משפחות החטופים ועבור 70-60% מהישראלים שחושבים שנתניהו צריך להתפטר, לא בטוח שהפלפולים המילוליים באנגלית משנים, אבל הם לא קהל היעד. כל מטרת הנסיעה לארה"ב היא לברוא מציאות אלטרנטיבית לתומכיו, בה הוא לא "מר הפקרה", ככותרת הספר שמפיצות חלק ממשפחות החטופים, אלא "מר אמריקה", שמעמיד את הקונגרס על רגליו להריע בהתלהבות למשמע פיו (ועל 80 חברי המפלגה הדמוקרטית שהחרימו את הנאום לא תשמעו מילה).
כמו בסרט "המופע של טרומן", שבו ג'ים קארי מגלה שהוא חי בעולם מלאכותי ומבוים לחלוטין, גם "המופע של ביבי" בקונגרס ובארה"ב מנותק מהמציאות וסובב סביב אדם אחד - רק שנתניהו הוא גם השחקן הראשי וגם הבמאי של המחזה. החל מהתמונות המפונפנות שלו ושל רעייתו בטיסת הבכורה של כנף ציון, עם משפחות החטופים שהוזמנו להיות ניצבים בתפאורה, דרך התשואות הרמות בקונגרס והמשדרים החיים באולפנים, ועד למאמצים העילאיים לקבוע פגישה עם הנשיא לשעבר דונלד טראמפ, שחשף שנתניהו הוא זה שביקש להיפגש בשישי ולהישאר בארה"ב גם בסופ"ש; בישראל מתנהלת מלחמה בשלוש חזיתות, אבל המציאות האלטרנטיבית של נתניהו מתקיימת בתוך בועה, כמו האולפן הענק שנבנה בשביל המופע של טרומן בהוליווד.
רק שלא בהכול יש לו שליטה: הדרמה הפוליטית בארה"ב לאחר פרישת הנשיא ביידן מהמרוץ טלטלה את הביקור, ויצרה פארסת לו"ז מביכה בין ביידן לטראמפ, שנתניהו במרכזה. ובזמן הפנוי, יו"ר עוצמה יהודית איתמר בן גביר עשה הכול כדי לחרב לו את הביקור בארה"ב, ולהזכיר לכולם באיזו ממשלה הוא נמצא בישראל - כזו שהשר לביטחון לאומי שלה מכריז על שינוי סטטוס קוו בהר הבית ומתערב בבחירות האמריקאיות בהכרזה גורפת שטראמפ הוא המועמד הטוב ביותר לישראל.
בפגישות של נתניהו היום בבית הלבן, עם הנשיא ביידן וסגנית הנשיא קמלה האריס, אולי הנשיאה הבאה, האווירה צפויה להיות מתוחה וקשה, כשהעמדה של הממשל חדה וברורה: צריך להגיע להפסקת אש ולעשות עסקה. גם הציוץ מחמם הלב של הנשיא הרפובליקני לשעבר כלפי יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן מאותת שהתוכניות של נתניהו להפיג את המתיחות מול טראמפ בביקור חפוז באחוזת מאר א-לאגו לא בהכרח יספקו את הסחורה. אבל בכל מקרה, לא משנה מה קורה בחדרים הסגורים, הוא יצא מזה לכל הפחות עם תמונה - וזה כל מה שהוא צריך בשביל להמשיך במופע של ביבי ולשווק את הביקור כהצלחה.