ההזדמנות לעסקת חטופים שימחה את כולם. חוץ מנתניהו

צריך להביט לאמת בעיניים ולהבין אותה: בנימין נתניהו לא רוצה עסקת חטופים. הוא יודע שעסקת חטופים תפרק לו את הממשלה. זה לא שהוא לא רוצה להחזיר את החטופים הביתה. העיקרון הזה מקובל עליו, אבל הוא לא מוכן לשלם את המחיר הפוליטי הנדרש.

ולא מדובר בביטחון המדינה. הרי הוא שילם מחיר אדיר בביטחון המדינה בעסקת שליט. אלא שאז, הוא עשה את זה כדי להבטיח את שלטונו. לא למען משפחת שליט. משפחת שליט וגלעד שליט עניינו את זקנתו. הוא הבין שהחזרת גלעד שליט תרגיע את מחאת קיץ 2011 ששטפה את הרחובות וסיכנה את שלטונו. אז הוא שכח את כל עקרונותיו ואת התורה שהרביץ בעולם כולו על החשיבות של אי־קיום מו"מ עם הטרור, ושחרר 1,027 רוצחים, כולל יחיא סינוואר.

עכשיו המצב דומה, רק הפוך. אם בפעם הקודמת הוא שילם את המחיר הביטחוני כדי להציל את שלטונו, הפעם הוא לא מוכן לשלם את המחיר הביטחוני כדי להציל את שלטונו. בניגוד לעסקת שליט, הפעם מחויבותה של המדינה להחזיר את החטופים הביתה חזקה ודרמטית הרבה יותר. לא מדובר בלוחם בסרבל טנקיסטים שהתגייס כדי להגן על המדינה, אלא במדינה שאמורה להגן על אזרחיה והפקירה אותם. הם נחטפו ממיטותיהם, בביתם, בשבת בבוקר.

כמי שהתנגד לעסקת שליט, אני לא נמנה עם אלה שמאשימים רק את נתניהו בכך שהחטופים עוד לא חזרו הביתה. האשם העיקרי בכך הוא חלאת אדם בשם יחיא סנוואר. האיש הזה חייב למות, במוקדם או במאוחר. עם עסקה, או בלעדיה. זה אמור להיות ברור לכולנו.

נתניהו מואשם בזה שהוא לא חותר לעסקה, לא מתאמץ להגיע לעסקה, לא מנצל כל הזדמנות, ממצה כל דרך ומרים כל אבן כדי להחזיר את האזרחים שהוא היה האחראי הראשי על ביטחונם, הביתה. הרי הוא הצמיד לעצמו את הכינוי "מר ביטחון", לא? אז כשאין ביטחון, מר ביטחון צריך לשאת במחיר.

הספר שכתב בזמנו ד"ר רונן ברגמן על המאמצים האדירים שהמדינה השקיעה בהחזרת השבויים והנעדרים ארצה נקרא "מדינת ישראל תעשה הכל". מאז חלפו שנים. הספר הנוכחי שדפיו נכתבים על ידי ההיסטוריה בימים אלה ייקרא "מדינת ישראל לא תעשה הכל". זו אינה אותה מדינה. היא הפכה לממלכה. במקום שכל האמצעים והמאמצים ינוקזו לטובת הציבור והאזרחים, הם מנוקזים ומרוכזים בטובתו של השליט.

בארמונותיהם של הנתניהו'ז מועסקים כבר 14 עובדים. אני מניח שבעוד עשור המספר יכפיל את עצמו כמה פעמים והם ייקראו "משרתים". ב"הארץ" פורסם אתמול שנתניהו אישר לשר החוץ שלו ישראל כ"ץ, לצרף את רעייתו לכל מסעותיו בעולם, על חשבון המדינה. הרי המדינה ונתניהו היינו הך, בעיקר אוצר המדינה.

אז מה בעצם עושה נתניהו? דבר והיפוכו. בזמנו, שאל אותו אריאל שרון מעל דוכן הנואמים בוועידת הליכוד "לאיזה יד אדוני ראש הממשלה אתה רוצה שאני אסייע, ליד הימנית או ליד השמאלית?", השאלה הזו רלוונטית מאי פעם. נתניהו טרפד עסקת חטופים בכמה דרכים: ראשית, בזבוז זמן וגרירת רגליים. כל דבר לקח שבועות. קבינט המלחמה עליו השלום התכנס בעצלתיים. ישיבות התארכו, נדחו ובוטלו. כך העביר נתניהו הרבה זמן, מסיבה פשוטה: הוא היה זקוק לזמן. ככל שהזמן חלף, כך הצליח להתאושש, לייצב את המפלגה, לייצב את הקואליציה ולהשקיע את מיטב מרצו במשימתו העיקרית שהיא הצלת שלטונו.

הדרך השנייה הייתה דרך הסבוטאז'. בכל פעם שנדמה היה שחלה התקדמות כלשהי במגעים, מיהר נתניהו או מי מטעמו להדליף כותרת כזו או אחרת שאותתה לסנוואר בעזה שהכל דיבורים, כלאם פאדי, ישראל לא מוכנה לשלם את המחיר, לא תהיה הפסקת לחימה, אין מה לדבר.

כשהנשיא ג'ו ביידן גרר את נתניהו בשערותיו אל מחוץ לארון ופרסם את "יוזמת נתניהו", מיהר נתניהו להתנער, אחר־כך להתחפר, להדגיש את הצדדים השליליים ולהדליף את הבורות והקשיים. הוא עשה את זה גם בשבתות, כי מדובר בפיקוח נפש. נפשו שלו.

הדוגמה האחרונה הגיעה שלשום, כשתשובת חמאס הסופית הובאה ארצה. כל גורמי הביטחון הרלוונטיים, מראש המוסד דרך ראש השב"כ דרך אלוף ניצן אלון דרך כל העוסקים במלאכה, היו מאוחדים בדעה שהפעם יש כאן אירוע משמעותי. יש כאן תשובה סבירה שמאפשרת מו"מ שבסופו יש תקווה. לראשונה, אפשר היה להבין שחמאס לא מתנה הצהרה מפורשת על "סיום הלחימה" בעסקה. והיו שם עוד כמה פרטים מבטיחים. עדיין מוקדם להעריך מה גרם לשינוי העמדה האסטרטגית של חמאס, אבל זה קרה. הזדמנות כזו אסור להחמיץ.

זה שימח את כולם, חוץ מאשר את נתניהו. מבוהל, הוא מיהר להדליף משהו פסימי בשמו של "גורם ביטחוני", בתקווה שייווצר רושם שמדובר ב"גורם ביטחוני". אבל הגורם לא היה ביטחוני. הוא היה גורם פוליטי, פופוליסט, חסר מעצורים ובושה, שממשיך להביט שווה נפש בעשרות מאזרחיו נמקים במאורות חמאס, בלי להבין שצריך לעצור הכל ולהחזיר אותם הביתה. את המלחמה בחמאס אפשר להמשיך אחר־כך. כך או אחרת, היא תימשך אחר־כך. גם ביו"ש היא עדיין נמשכת, מעל 20 שנה אחרי שמבצע "חומת מגן" יצא לדרך.

יש דברים שאני לא יכול להסכים עליהם, אמר אתמול נתניהו בשיחות סגורות. הוא דיבר על הפרימטר, על פילדלפי, על הביתור בנצרים. הוא שכח שכל זה היה כלול בהצעה שהוא עצמו שיגר לפני כמה שבועות. אז מה? הוא חוזר בו. כי הוא פשוט לא יכול להרשות לעצמו ללכת לעסקה. לא משיקולי ביטחון לאומי, אלא ביטחון אישי. בסופו של דבר, תחת לחץ כבד, הוא נעתר לאשר למשלחת המו"מ הישראלית לצאת לקהיר. אל תעצרו את נשימתכם. הוא ימשיך לעשות את עצמו כמי שחותר לעסקה ולחתור נגדה.

האמת פשוטה: אין בעזה עוד משימות גדולות. מה שנותר שם, זה משימות קטנות. סיזיפיות. נקודתיות. כירורגיות. כואבות ומדממות וארוכות ומסוכנות. אם אפשר היה להבטיח שרק עוד שבועיים או חודשיים נגיע לגביע הקדוש ונוכל להגיד בלב שלם שזהו, אין יותר חמאס בעזה, אולי היה כדאי להמשיך. אבל גם עוד שבועיים או חודשיים נמצא את עצמנו במצב דומה למצבנו היום. רק עם הרבה פחות חטופים חיים. את זה נתניהו יודע טוב מכולנו. יודע, ומתעלם.

נדמה לי ששר הביטחון אלוף (במיל') יואב גלנט והרמטכ"ל רב אלוף הרצי הלוי, לא מבינים את גודל השעה. הם לא לגמרי איתנו. התנתקו מחללית האם. גלנט הוא שר הביטחון של מדינת ישראל, לא גבאי בבית הכנסת המרכזי בבני ברק. הלוי הוא הרמטכ"ל, לא מזכיר ועד הקהילה בגטו היהודי בלבוב. שניהם יודעים הכי טוב את צרכי הצבא. שניכם מבינים שצרכי הצבא אינם מותרות. פעם, לפני ה־7 באוקטובר, הם היו מותרות. עכשיו מדובר בצרכים חיוניים. קיומיים. גלנט אמר השבוע שלצה"ל חסרים עשרת אלפים (10,000) חיילים. הלוי דיבר על 15 גדודים.

הלוחמים והגדודים האלה לא חסרים לצה"ל כדי לבצע עבודות רס"ר או כדי לצעוד ביום העצמאות. הם חסרים כדי להגן על מדינת ישראל ועל העצמאות. גלנט והלוי יודעים יותר מכל אחד אחר שזה לא תרגיל. זה אמיתי. השריפה כבר כאן והלהבות לוחכות את שולי הגלימה הציונית.

הם מכירים את תוכנית ההשמדה האיראנית, עליה מדברים אביגדור ליברמן וגדעון סער בשבועות האחרונים, יותר טוב מליברמן וסער עצמם. הם מכירים את היכולות של חיזבאללה. הם מודעים לאתגרים הנערמים מולנו, ועוד לא דיברנו על הגרעין האיראני. איראן, כפי שנרמז כאן כבר שבועות ארוכים, נכנסה לישורת האחרונה. היא מתניעה עכשיו את "קבוצת הנשק", החוליה החסרה המפרידה בינה לבין הפצצה.

הגענו למאני טיים, במצב של פשיטת רגל. טבח ה־7 באוקטובר והמלחמה הנוראה שפרצה בעקבותיו העמידו אותנו במערומינו. עשרות שנות הזנחה מתנפצות לנו על הראש עכשיו, יחד עם הכטב"מים של חסן נסראללה. צה"ל הוא עדיין הצבא החזק באזור, אבל מסתבר שהוא קטן על משימותיו. הממשלה, בינתיים, לאחר שנבלמה ב"חוק הרבנים", מתכוונת להעביר חוק שמייפה את כוחו של שר הדתות למנות רבנים, בלניות ועסקני דת כאוות נפשו. מה עם חיילים?

אחרי שאמרנו את כל זה, נשאלת השאלה מדוע גלנט והלוי לא משגרים את צווי הגיוס לנוער החרדי? לא מחר, אתמול. ולא במשורה. את כל החבילה. האם יש לנו ברירה אחרת? האם אפשר לייבא לוחמים מסרי לנקה או תאילנד? במקום ללחוץ על כפתור SEND במערכת הצה"לית ולשגר את הצווים לתעודתם, מנהלים גלנט והרמטכ"ל שלו התמקחות עם פרנסי המשתמטים. מנסים לייצר קומבינות. להגיע לסוג של הסכמה בקריצה עם אלה שעסקנותם אומנותם לפיה יגיע מספר כלשהו של חרדים למשהו כמו "גיוס מרצון", והעסק יתחיל לדשדש ולגרור רגליים כדי לייצר רושם שפסיקת בג"ץ מקבלת מענה בשטח.

גלנט והלוי יודעים שזו שרלטנות. אחיזת עיניים. התחמקות. השתמטות. הם מכירים את פסיקת בג"ץ, שניתנה פה אחד, על ידי שופטים שמרנים ואקטיביסטים כאחד. היא חד־משמעית. היא ישירה וחותכת. כדי שחרדים יתגייסו השנה, צריך להוציא את הצווים היום. כדי שלא יגיעו חרדים בני 25 ו־26, עם 3־4 ילדים, שיעלו לצבא הון תועפות ויביאו מעט מאוד תועלת, צריך פשוט לעשות את הדבר הפשוט והנכון היחיד: לשגר את צווי הגיוס לכל חייבי הגיוס. עד האחרון שבהם.

גם להתחיל לחפש בנרות חרדים עובדים, או כאלה שנסעו לחו"ל לתקופה ארוכה ולהוציא נגדם צווי גיוס, יחטיא את המטרה ויבזבז אנרגיה יקרה לריק. כל אלה שעשו את המתואר כאן הם עבריינים. השתמטותם אמנותם. הם צריכים לתת את הדין על זה. יש עשרות אלפים כאלה. הם לא מוגדרים כ"בני ישיבות" על פי חוק. את בני הישיבות צריך לגייס בלי קשר אליהם. צה"ל צריך להוציא צווי גיוס לגילאים הרלוונטיים, מ־18 עד 21.

צריך להפסיק את המו"מ המעליב עם העסקונה החרדית. אין לעסקנים האלה שום מעמד חוקי מול צה"ל ואסור לקבל מהם רשימות גיוס. מה שנזרע עקום, יגדל עקום. צווי הגיוס חייבים לצאת החודש, במהלך יולי. אוגוסט הוא חודש החופשה של החרדים. צווים כאלה לא יאפשרו לעריקים לצאת מהארץ. למה? כי אין לנו ברירה אחרת. מהלך כזה ידגים לחרדים שזה אמיתי. שאי אפשר יהיה לרמות עוד. שהמציאות מתדפקת על מפתן חייהם ואין לה כוונות לעבור הלאה, כי אין לאן לעבור.

במקביל, צה"ל מתכוון להעלות את גיל הפטור ממילואים ל־49. ישראלים חרוצים, פטריוטים, עובדים, תורמים, משלמי מסים, נקראים בימים אלה לסבב המילואים השלישי או הרביעי שלהם וכורעים תחת הנטל. יש דיווחים על שחיקה, בעיקר נפשית, גם בקרב הסדירים. התהליכים האלה יבריחו מכאן את אלה שתורמים וישאירו בישראל את החלשים והמשתמטים. זה כבר מתחיל לקרות (ועל כך בהמשך). זה יהיה סוף החלום הציוני. וזה יהיה עליכם, שר הביטחון יואב גלנט והרמטכ"ל הרצי הלוי. כי מבנימין נתניהו אין לאף אחד ציפיות כלשהן. הוא כאן כדי להחריב.

השבוע ישבתי עם מישהו שאני מכיר שנים. דיברנו על המצב. הוא לא עיתונאי, לא פוליטיקאי, סתם אזרח. גר בפריפריה. איש מרכז־ימין, אבל לא תומך בנתניהו. תומך בהחלפת נתניהו, מוקדם ככל האפשר. דיברנו, בין היתר, על מחדל ה־7 באוקטובר. על הגורמים שהובילו אליו. על התוצאות המחרידות. לקראת סיום השיחה, הוא הפטיר משפט שהקפיא את דמי: "אבל בסוף, ברור לך שהייתה כאן בגידה, נכון?".

בגידה? איזה בגידה? מי בגד במי? מה, הבעל של שקמה ברסלר באמת הרים טלפון ליחיא סנוואר בלילה ונתן לו את הקוד הסודי לשער בגדר? מפקדי צה"ל החליטו להתאבד, לחסל לעצמם את הקריירות ולגרום במו ידיהם לטבח הגדול ביותר בהיסטוריה שלנו? בכירי השב"כ, שנלחמים כל חייהם בטרור ומצילים את חיינו פעמיים ביום בערך, התאסלמו בחשאי? או שמא השמאלנים, שהם באו בוגדים מהבית, החליטו שקיבוצי העוטף מיצו את עצמם והגיע הזמן להעלות אותם באש ולטבוח את אחיהם המתגוררים שם?

ניסיתי לברר עם האיש מאיפה השתרבבה לתודעתו התחושה ש"הייתה כאן בגידה". אי אפשר היה להניח על זה את האצבע. אי אפשר היה לזהות את הרגע בו פיסת הפייק הארסית הזו התגנבה למצבור ההנחות והידיעות של ישראלי מהשורה. וזה הסיפור. הפשעים הללו, ומדובר בפשעים חמורים, מתרחשים כל יום, כל היום, בכל מקום. בכל פלטפורמה של רשת חברתית, בחלק מערוצי הרדיו והטלוויזיה, בשיחות חולין, בהטמעת מסרים מתוחכמת על ידי צבא אינסופי של "שרשראות השפעה מפוברקות", בוטים, רובוטים, פרופילים מזויפים וכמובן שופרות רבי־עוצמה שמהדהדים את השקר, זורעים אותו ברינה, כדי שבהמשך נקצור אותו בדמעה.

מחדל אוקטובר 1973 דומה להפליא, כלומר להחריד, למחדל אוקטובר 2023. אחד לאחד, כמעט תמונת מראה. אותה קונספציה, אותו היבריס, אותה יהירות וזלזול באויב, אותן הנחות שגויות ואותו מבצע הטעיה מתוחכם של הצד השני, שהתברר כהרבה פחות טיפש מכפי שחשבנו. אלא שאז, אף אחד לא חשב שראש אמ"ן אלי זעירא בוגד או שתא"ל יואל בן־פורת מכר את נשמתו לשטן כלשהו. האופציה הזו כלל לא הייתה קיימת בהגדרות התוכנה הלאומית. ובצדק. היום, בעידן הביביזם הממאיר, כולם בוגדים. כל מי שלא בא טוב בעיניים לחבורת השופרות מסתכן בהרשעתו הפומבית בבגידה וסקילתו בכיכר העיר.

שום דבר לא קדוש יותר. שירות הביטחון הכללי? אלה הכי גרועים. צה"ל? פח אשפה. רמטכ"לים, אלופים, קצינים שנתנו את רוב חייהם לביטחון המדינה? הם לא מבינים כלום. בתי המשפט חברו לאויבי ישראל, היועצת המשפטית לממשלה היא סכנה ברורה ומיידית לעם היהודי, פרקליט המדינה סוכן זר, אין שופטים בירושלים, יש בעיקר בוגדים, אנרכיסטים ופרוגרסיבים בירושלים. הם פירקו את הכל. לא השאירו מוסד אחד על תילו. לא השאירו סמל אחד על מכונו. פירקו את המסגרת שמחזיקה את המדינה. מוטטו את האמון בכל מוסדותיה, ועוד ידם נטויה.

בתחילת השנה פורסם "דו"ח הסיכונים הגלובליים" של הפורום הכלכלי העולמי וקבע כי "מידע כוזב" (פייק) הוא הסכנה המיידית הגדולה ביותר לאנושות. כן, יותר ממלחמות, יותר מהבינה המלאכותית, יותר מהתחממות כדור הארץ ומגלי ההגירה הגדולים. התפשטות המידע הכוזב, תיאוריות הקונספירציה וההפצה האקספוננציאלית של שקרים בקצב סיטוני, מוגדרת כ"מטא־סיכון" המשפיע על כל שאר הסיכונים המרחפים מעלינו ומעצים אותם (מאמר נרחב בנושא פורסם השבוע בהארץ).

ויש עוד בעיה, שמגבירה עוד יותר את הנזק: אין כרגע שום תרופה נגד זה. אי אפשר להפציץ את זה, אי אפשר לבטל את זה, אי אפשר לחסום את זה. כשאתה מוכיח למישהו שהפיץ שקרים, או עובדות בדויות, הוא טוען שזו האמת שלו. העידן הנוכחי מסמל את מותה של האמת כעובדה אבסולוטית ניתנת להוכחה. מעכשיו, כל אחד מייצר לעצמו אמת על פי מידותיו ומתנהל לאורה. וזה אסון.

האירוע המכונן של התופעה הזו אירע אחרי הבחירות ב־2016, בהן ניצח דונלד טראמפ. קליאן קונוויי, האסטרטגית של טראמפ, התראיינה ב־CNN אצל וולף בליצר ונשאלה על ההצהרה של דובר הבית הלבן לפיה בהשבעת הנשיא טראמפ נשבר שיא הנוכחות של קהל שהגיע לאירוע. קונוויי התעקשה לגבות את הדברים. בליצר הציג לה שתי תמונות שצולמו מאותה זווית, האחת מהשבעת טראמפ והשנייה מהשבעתו הראשונה של הנשיא ברק אובמה.

גם שען חירש היה מזהה מיד שהשבעת אובמה, הנשיא השחור הראשון בהיסטוריה, משכה לוושינגטון קהל עצום, גדול פי כמה מהקהל בהשבעתו של טראמפ. בשלב הזה, הפילה קונוויי את בליצר מכיסאו (מטאפורית). במקום להודות באלגנטיות בטעות, הסבירה שככה זה, יש עובדות, ויש "עובדות אלטרנטיביות".

מה הפלא שבאקלים הנוכחי יכול "השר דודי אמסלם", שהוא גם שר במשרד המשפטים, להתייצב השבוע בכנסת ולהכריז בקול גדול, מעל דוכן הנואמים, ש"שקמה ברסלר, אהוד ברק, אהרן ברק, דן חלוץ - הם צריכים לשבת בכלא עד סוף חייהם, לא לראות אור יום".

כל אחד מאלה תרם למדינת ישראל בכל יום מקרי מהקריירה הציבורית/צבאית שלו פי 200 ממה שתרם לה אמסלם כל ימי חייו. הנ"ל היה עסקן בעיריית ירושלים, נעצר ונחשד בשחיתות (כולל המלצת משטרה להעמידו לדין), הורחק גם משירות המילואים שלו, חרחר מדנים ומריבות רוב ימי חייו ומצטיין בעיקר בגידופים המלווים בשפת גוף של משפחות פשע.

שקמה ברסלר היא פרופסור במכון ויצמן, אחת ממשתתפות ניסוי מאיץ החלקיקים הגדול בשוויץ, בעלה הוא איש היחידה המבצעית של השב"כ, אדם שמסכן את חייו בכל יום כדי שאמסלם יוכל להמשיך לקלל.

אהוד ברק בילה כ־40 שנה על מדים, היה מפקד סיירת מטכ"ל, רמטכ"ל והחייל המעוטר ביותר בצה"ל. דן חלוץ היה אחד הטייסים המהוללים של חיל האוויר, מפקד חיל האוויר ומהאמיצים שידע החיל הזה.

אהרן ברק הוא הסיבה הבלעדית לכך שהעולם עוד לא הוציא נגדנו דין רודף ושבהאג עדיין מתלבטים אם להנפיק את צווי המעצר נגד נתניהו וגלנט ולהתניע תהליך של סנקציות נגד המדינה. אבל אמסלם רוצה לשלוח אותם לכלא. לכל ימי חייהם.

מה אפשר לעשות נגד תרבות הפייק וגודש הקונספירציות? להילחם. לשאול בכל רגע נתון אם זה הגיוני, אם זה מבוסס, מה ההוכחות ומי עומד מאחורי הפרסום. מי שנחשף לתכנים בערוץ 14 או בערוצים ביביסטיים נוספים ברדיו וברשתות החברתיות, יתקשה להבדיל בין דמיון למציאות, בין הזיות לעובדות.

אפשר לתת כאן אלפי דוגמאות. אני אסתפק דווקא ב"קטנות" יחסית. למשל, השקר לפיו יאיר לפיד נתן לחיזבאללה שדה גז. הרי זה לא היה ולא נברא. ההסכם עליו חתמה ישראל נחתם מול ממשלת לבנון. בדיעבד, התברר שזו הייתה העסקה הרווחית ביותר בתולדות המדינה, כי בשטח המריבה לא נמצא גז. אפילו לא מילימטר מעוקב של גז. גם כך, ישראל קיבלה בשטח הזה זכויות מסוימות ואמורה הייתה לקבל תמלוגים מהגז העתידי, אבל אין גז עתידי.

מה שנותר מהעסקה הזו הן רק התמורות שקיבלנו (הכרה לבנונית רשמית בכל שדות הגז שלנו, סוף המחלוקות והסכסוך בנושא הזה והכרה בגבול הימי). בניגוד למה שהביביסטים מקשקשים, לא "ויתרנו על שטח". אי אפשר לוותר על שטח במעמקי הים. זה שטח כלכלי, אין עליו זכויות קניין, אי אפשר לבנות שם מאחזים לא חוקיים. הדבר היחיד שאפשר לעשות שם, זה לכרות גז או מחצבים. והתברר שאין שם כלום. יש שם הרבה מאוד מי מלח. זה הכל.

או, למשל, השקר המקובל שהפך כבר מזמן לאמת צרופה, לפיה "בנט גנב את הבחירות". למה? ככה. כי הוא הבטיח לא לשבת עם לפיד, וישב עם לפיד!! וכמובן, המסקנה המתחייבת היא שהוא גנב בחירות. להלן העובדות: בנט נבחר לראשות הממשלה על פי חוק. הכנסת הביעה אמון בו ובממשלתו. הוא עשה את זה עם 6 מנדטים, אבל זה חוקי. זאת, ועוד: בטרם הקים את ממשלתו, הציע לו נתניהו את אותו הדיל בדיוק: להיות ראש ממשלת רוטציה (ראשון!) עם אותם 6 מנדטים. נתניהו הציע את זה גם לגדעון סער. וגם לבני גנץ. בכתב. בחתימת ידו. אבל "בנט גנב את הבחירות".

ומה לגבי העובדה שהפר הבטחה וישב עם לפיד? אז נניח שהוא הפר הבטחה. זה אומר שהוא גנב בחירות? האם יש בישראל פוליטיקאי שלא הפר הבטחה שקשורה להרכב פוטנציאלי של ממשלה? נתניהו עשה את זה בכל קמפיין. תמיד היה מבטיח להקים ממשלת ימין ותמיד הקים ממשלת ימין־מרכז־שמאל. פעם זה היה ברק, פעם ציפי לבני, פעם לפיד, פעם גנץ. אז נתניהו הוא גנב בחירות סדרתי.

והכי מצחיק: זמן קצר לפני הבחירות האחרונות, ישב נתניהו אצל יונית לוי והצהיר בקול גדול שאיתמר בן גביר לא יהיה שר בממשלתו. הוא לא כשיר להיות שר בממשלתו. אחרי הבחירות, הוא מינה את בן גביר לשר בממשלתו. לא סתם שר, השר לביטחון לאומי. זה לא גניבת בחירות, זה שוד בחירות. נו טוב, לפחות יש ביטחון לאומי.

בינתיים, הביזה נמשכת. במלוא עוזה. ממשלת החורבן, שהתכנסה בתוך עצמה בחודשים שאחרי טבח 7 באוקטובר, שחבריה התביישו לצאת מחוריהם ולהיראות בציבור, הצליחה בינתיים להתאושש, להסדיר את הנשימה ולחזור לסורה, בכל הכוח. הם איבדו את כל שיירי הבושה שמעולם לא הייתה להם. הם ממשיכים לעוט על אוצר המדינה, לבזוז אותו, להמשיך להתיש ולהחליש את שומרי הסף. פעם זה נציב הביקורת על השופטים (כדי לפגוע בעצמאות המערכת), פעם זה נציב שירות המדינה.

עכשיו הם מתנכלים לספריות הציבוריות, משאב טבע נדיר שמאפשר לילדי ישראל וקשישיה שעות איכות של תרבות וספר, כשביד השנייה הם מתכוונים לחוקק חוק שמאפשר לשר הדתות למנות את מי שהוא רוצה לאיזה תפקיד שהוא רוצה, בעיקר רבנים, בלניות ושאר ירקות. זה קורה כי "חוק הרבנים" המושחת נבלם בידי ראשי הערים של הליכוד, אז החוק האלטרנטיבי כבר לא יושת על תקציב הרשויות המקומיות, אלא על תקציב המדינה. העיקר שדרעי יוכל להמשיך לחלק ג'ובים.

הם מפרקים את החלום הציוני. הם ממוטטים את המפעל המופלא שנקרא מדינת ישראל. בסוף הם יישארו פה לבד, במדינת הלכה חשוכה, מבודדת ונחשלת. הם מבריחים מכאן את טובי המוחות ואת האזרחים החזקים, אלה שמחוזרים בכל מדינות המערב, בעלי המקצועות החופשיים, היצרניים. ישראלים טובים שמביטים במתרחש כאן ושואלים את עצמם אם זהו המקום בו ירצו לגדל את ילדיהם ונכדיהם.

התופעה המדאיגה ביותר היא דימום הרופאים. בימים אלה מתארגנת קבוצה של כמה עשרות רופאים ומשפחותיהם (אחד מהם סיפר שמדובר בכ־50), שעוברים ביחד לאנגליה. בית חולים גדול בבריסטול שרוצה לשפר את סגל רופאיו על גבה של המדינה היהודית המתפרקת. מציעים להם אזרחות תוך 5 שנים, משכורת טובה לאין ערוך, שקט נפשי וסביבת עבודה רגועה. כרגע יש שם 12 פסיכיאטרים, עכשיו מגייסים רופאים ממקצועות נוספים. הם כבר מתארגנים על מכולות ויציאה קבוצתית.

רופאים נוספים עוזבים בנפרד. במהלך ההפיכה המשטרית, הייתה עזיבה משמעותית של רופאים לניו־זילנד. בעיקר רופאי משפחה. יש שם מחסור, בעיקר באזורים הכפריים. עכשיו זה מתחדש, וביתר שאת. תופעה נוספת היא התמעטות החזרה ארצה של הרופאים שיצאו ל"השתלמות עמיתים" (fellowship) בחו"ל. מדובר בטובי הרופאים, אלה שמקבלים הצעות שאי אפשר לסרב להן בבתי החולים המשובחים ביותר בעולם.

בחודשים האחרונים הם כמעט לא חוזרים. מבקשים (ומקבלים) הארכה, או פשוט מתירים את חוזיהם כאן וחותמים על חוזים חדשים שם. המשכורות שם גבוהות פי כמה מאשר כאן. הסיכוי שמשפחה של מטופל תתקוף אותך, נמוך בהרבה. הסיכוי שתפרוץ מלחמה ותהפוך את חייך לגיהינום, כמעט לא קיים. הם היו כאן בגלל הציונות. כמו כולנו. אבל הציונות, כפי שהוקמה בידי האבות המייסדים, נלחמת עכשיו על חייה, נגד כוחות חשוכים שקמים עליה לכלותה. אז לא כולם מוכנים לקחת את הסיכון ולהישאר למערכות הבאות.

ד"ר זאב פלדמן, יו"ר ארגון הרופאים עובדי המדינה, אישר בשיחה איתי השבוע את המצב המתואר כאן: "אנחנו אכן מדממים רופאים, וזה מדאיג ועצוב. בתקופת ההפיכה המשפטית אספתי קבוצה של רופאים ונפגשו עם פוליטיקאים בכירים כדי להסביר להם את המצב ואת ההשלכות של מה שקורה על עולם הרפואה.

"לצערי, מאז ה־7 באוקטובר הדברים רק החריפו, ובמהירות רבה. בזמן שהצרכים של הציבור בישראל לקבל שירות רפואי נגיש וזמין רק עולים, יש דימום של רופאים לחו"ל והאמצעים להתמודד עם הצרכים האלה הולכים ומתדלדלים. מדובר ברופאים צעירים ומשובחים שמחליטים להעתיק את מגוריהם לחו"ל, וברופאים שיצאו להשתלמויות וממעטים לחזור. לצערי, אם המצב לא ישתנה דרמטית, את תוצאותיו נראה בעתיד הקרוב ברמת הרפואה, במספר הרופאים ובגילם הממוצע".