ביום שני הבא תציין מדינה שלמה את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולחללי פעולות האיבה. במהלך היום, בני משפחות שכולות ורבים נוספים יפקדו את בתי העלמין הפזורים בכל רחבי הארץ. השנה, אל מול הקברים הרבים שנוספו מאז טבח 7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו, כאבם יהיה גדול שבעתיים.
לאחר שבשנה שעברה טקסי יום הזיכרון נערכו בצל המחאה נגד המהפכה המשפטית, מה שהצית דיון נרחב בדבר הגעתם של פוליטיקאים לטקסים בבתי העלמין, דילמה דומה צצה גם השנה. רבים מבני המשפחות השכולות חוששים שעימותים וצעקות של מוחים מצד אחד, ופוליטיקאים מחרחי ריב ומדון מן הצד השני, יחללו את קדושת היום.
כחלק מאותה מחלוקת, מאות משפחות שכולות שלחו בחודש שעבר מכתב לשר הביטחון יואב גלנט, ובו ביקשו ממנו להתיר לנציגי משפחות שהפכו שכולות במהלך הטבח והמלחמה, לנאום בבתי העלמין במקום הפוליטיקאים. אחד החותמים על המכתב היה אייל אשל, אביה של התצפיתנית רוני אשל, שנרצחה ב-7 באוקטובר במוצב נחל עוז.
"אני, מהמקום הכואב שלי, חושב שאין לי זכות לבקש ממישהו לא להגיע", אמר אשל עם שליחת המכתב לגלנט, "אבל יש לי זכות לבקש שלא ידברו. אני חושב שאין עוררין על כך שהממשלה, ההנהגה והצבא כשלו ב-7 באוקטובר. אין עוררין על כך שמערכת הביטחון וההנהגה לא ראויה לאנשים שנרצחו, נטבחו, נאנסו, נחטפו ונשרפו. כמו הבת שלי וכמו עוד 12 בנות מחמ"ל תצפיות נחל עוז. לאנשים האלה אין מקום בשום טקס זיכרון או אנדרטה".
"אם סמוטריץ' לא רוצה לראות סרטון של בנות חטופות, והוא בוחר לישון טוב במקום להתמלא בחמלה למשפחות, אז הוא ממילא לא ראוי", האשים אשל. "אני לא רוצה לשמוע מה שיש להם להגיד. כל מה שיהיה להם לומר לא רלוונטי. מה, הגיע טקס אז צריך לדבר? אני מוותר על הנאום הזה, על הטקסיות שהם רוצים להקרין. זה מיותר".
ראשי ארגונים שמלווים משפחות שכולות טענו אף הם כי יש למצוא פתרון שיאפשר לשמור על קדושת היום. כך, למשל, יו"ר ארגון יד לבנים, אלי בן שם, פנה במכתב בנושא לשר גלנט, ותמי שלח, יו"ר ארגון האלמנות והיתומים של צה"ל, קראה לנבחרי הציבור לכבד את המעמד בבתי העלמין.
בשיחה עם שלח - שבעצמה שכלה את בעלה סא"ל אודי שלח במלחמת יום הכיפורים, אז שירת כמפקד טייסת קרב - הסבירה כי היא סבורה שעל הפוליטיקאים מוטלת חובה להתייצב בטקסי יום הזיכרון, אך כי מוטב שלא ינאמו השנה. "אני חושבת שהנוכחות שלהם בבתי העלמין מספיקה", היא טענה. "אנחנו בתקופה שבה כל מילה עלולה להצית אש, ואנחנו לא רוצים את זה. אני מעדיפה שהשרים וחברי הכנסת רק יתייצבו ויניחו את זר הכבוד".
ביום הזיכרון הקרוב, לגישתה, הפוליטיקאים "לא צריכים לומר מילה, אבל הם צריכים לשמוע את בני המשפחות. הם אלו ששלחו את החיילים למלחמה, וזו הממשלה שקיימת כרגע במלחמה הנוכחית. אני לא יכולה להגיד לשר כזה או אחר לא לדבר, אבל אני יכולה להמליץ זאת למען שלום בית. אני רוצה שהיום יעבור בשקט ובכבוד לחללים".
חלק מהמשפחות השכולות השמיעו דווקא דרישה הפוכה - שהפוליטיקאים כן יישאו דברים - ומעידות כי לתחושתן הן נרמסות תחת רצון המיעוט. על כך אומרת שלח כי היא "יודעת שיש דעות שונות, אך השנה היא שנה אחרת ואי אפשר להתעלם מכך. ברור שגם אם הם לא ידברו, יש קהל שיצעק. אני מבקשת שיהיה איפוק מכולם. גם המשפחות השכולות צריכות שיהיה טיפה איפוק לכבוד יקיריהן".
לעומתה, השחקן חגי לובר - שבנו סמ"ר (מיל') אלישע יהונתן לובר נפל בקרב בדרום רצועת עזה - דורש מנגד שהפוליטיקאים דווקא יישאו נאומים בטקסים, כמו בכל שנה. הוא מתנגד נחרצות לדרישותיהם של בני משפחות שכולות למנוע זאת מהם. "זו תהיה עבורי דפיקה שנייה בדלת אם אעמוד בהר הרצל בפעם הראשונה, ליד קברו של בני, ומי מהנוכחים יעז לצעוק ולחלל את היום הזה בשבילי", שיתף בכאב לובר, "אדם שכזה מחריש ומבזה את קולו של בני, ואם הוא מוכן לפגוע בי כך - זו בושה וחרפה".
לאורך השנים משפחתו של לובר איבדה רבים מיקיריה על הגנת המולדת. בנו של לובר הוא דור שלישי של שכול במשפחה, לאחר שדודו נפל במלחמת העצמאות, ובן דודו - במלחמת ששת הימים. "מגיל שש, בכל יום זיכרון, אני עומד בטקסים בבית הקברות", הוא סיפר, "תמיד הגיעו פוליטיקאים ודיברו, גם כשחלקתי נחרצות על דעותיהם והתנגדתי להן בכל ליבי. אני עמדתי בבית הקברות ושמעתי את שמעון פרס נואם בזמן הסכמי אוסלו, שעד היום אני חושב שהיו אסון, אבל שתקתי וכיבדתי את המעמד. לא יכול להיות שבצד אחד יש ממלכתיות, ובצד השני אין. גם כשאנשי ימין צעקו על בנט בטקס יום הזיכרון לפני שנתיים גיניתי זאת".
לובר מציין עוד כי השתתפות הפוליטיקאים בטקסים מעוגנת בחוק, וכי כך היה תמיד. לשיטתו, אחד מתפקידיהם של השרים וחברי הכנסת הוא לייצג את הצד הממלכתי כנבחר ציבור במדינה דמוקרטית. "הבן שלי הצביע לסמוטריץ', איך זה מרגיש שלבן שלי יש את הזכות או החובה להילחם אבל אין לו את הזכות שאנשים שהוא הצביע בשבילם יוכלו לבקר בבתי הקברות?"
בשלב מסוים משמיע לובר שאלה רטורית: "איזו זכות יש לאותם אנשים לא להשמיע את קולו של בני, ואת קולם של אנשי הציונות הדתית שחלקם הצביעו לסמוטריץ' ולבן גביר? זו פשוט בושה. אני מרגיש כאב גדול מאוד, ולא חשבתי שאפשר להוסיף על הכאב שלי אבל הנה, כנראה אפשר. אלה אנשים שבשם השכול והכאב חושבים שמותר להם להגיד הכל, לעשות הכל ולצעוק הכל".
אחת המהומות הבולטות ביותר בטקסי הזיכרון הממלכתיים אירעה לפני כשנתיים, במהלך טקס האזכרה לחללי פעולות האיבה בהר הרצל: משפחות שכולות שכולות התפרצו לנאומו של ראש הממשלה דאז נפתלי בנט למשך דקות ארוכות, בקריאות "נוכל" ו"בוגד". שניים מאותם מוחים בטקס היו הרצל ומירב חג'אג', חברי פורום "בוחרים בחיים" והוריה של סגן שיר חג'אג', שנפלה בשנת 2017 בפיגוע דריסה בטיילת ארמון הנציב בירושלים.
בשיחה עימם כיום, הרצל ומירב חג'אג' סבורים שחובה על הפוליטיקאים להתייצב בטקסי יום הזיכרון. עם זאת, הם מגלים כלפי בני משפחות שבוחרים למחות מן הצד השני של המתרס הפוליטי - כפי שהם זיהו חציית קו אדום בהחלטת בנט להקים ממשלה בתמיכת מפלגת רע"מ, מפלגה שלשיטתם תומכת בטרור.
"מבחינתנו, עשינו את זה לטובת ביטחון המדינה", אומר הרצל, "אחרי מה שעשינו בטקס, אני לא יכול להגיד לבן אדם 'אל תקום ואל תצעק את מה שאתה חושב'. לדעתי אפשר לצעוק ולהאשים, רק בלי קללות. אנחנו חושבים שפוליטיקאים חייבים לבוא לטקסים. הם נושאים בתפקידים ממלכתיים, ולא משנה אם הם מימין או משמאל, הם צריכים לבוא. יתרה מזאת, הם צריכים להגיע לבתי העלמין לא לפי השיוך המפלגתי שלהם".
מירב חג'אג' מחזקת את דברי בעלה. "הפוליטיקאים הם אלה ששולחים את הילדים שלנו לקרב, וגם להיהרג", היא מדגישה, "מוטלת עליהם החובה להגיע לבתי העלמין ולהבין את המשמעות והאחריות של המעשים שלהם. אם אתה שליח ציבור ובחרת להיות מנהיג, לחטוף צעקות זה חלק מהעניין. אבוי למי מהם שלא יגיע".