הורי התצפיתניות מנחל עוז: "הן הכירו את השטח הכי טוב, אבל אמרו להן - 'אתן המודיעין הכי נחות'"

קצת לפני ליל שבת, 6 באוקטובר אחרי הצהריים, הגיעו למוצב נחל עוז אילנה ניסני ובתה ספיר. המכונית שבה נסעו היתה עמוסה מגשים וסירים עם אוכל שהכינו במשך כל היום. ארוחת הערב החגיגית שהביאו איתן היתה ארוחת הפרידה של שחף, בתה של אילנה ואחותה של ספיר. הייתה זו הפרידה של שחף מחברותיה ליחידה, או ליתר דיוק ל"סבב", בלשון התצפיתניות.

זו היתה שבת אחרונה בתפקידה כתצפיתנית במוצב נחל עוז, ימים בודדים לפני היציאה לחופשת השחרור. הבנות שמחו, שרו, צחקו. צוות מלוכד של חיילות בגדוד 414 של חיל הגנת הגבולות. החמ"ל במוצב נחל עוז נחשב המבצעי ביותר בגזרה, והשהות הממושכת ביחד במוצב, בשעות על גבי שעות של משמרות ארוכות, גיבשה אותן וחיברה ביניהן. "LAST DISCO", נכתב באותיות כסופות שתלתה על הקיר הסמוך שקושט לכבוד הארוחה.

"אז נכון, אין לתפקיד שלנו שם כזה זוהר, וזה לא שזה התפקיד הכי נחשק בצה"ל ועכשיו עם כומתות מכוערות", הקריאה שחף מדברי הפרידה שכתבה לחברותיה, "אבל מה שדומיננטי בשירות שלנו אלה הבנות. הבנות זה הכל - החברות, המשפחה, הבן-זוג והפסיכולוג, ובצורה הכי טובה שיש". אחרי שאכלו שלחה ווטסאפ לאמה ולאחותה, והוסיפה אימוג'י של לב: "תודה רבה אהבות חיי. תודה על כל ההשקעה ועל הכל. אוהבת אתכן הכי הכי בעולם".

בבוקר שאחרי התהפך העולם; המוצב הפך לגיהינום. אחרי מטח כבד של הפגזות על כל הגזרה ופגיעה באמצעי התצפית, חדרו מחבלי חמאס רבים לתוך המוצב, הרגו וחטפו את כל החיילות והחיילים במקום. 14 מהתצפיתניות ב"סבב" נהרגו, שבע נחטפו לעזה ושתיים נעדרות. אחת מהחטופות, אורי מגידיש, שוחררה השבוע בידי לוחמי צה"ל ושב"כ. שתיים ניצלו ושרדו את התופת.

מאז אותו בוקר, ובימים שלאחר מכן, עסקו משפחות החיילות במסעות חיפושים ובתחקירים עצמאיים כדי לגלות מה עלה בגורל בנותיהן. תוך כדי וגם כעת, לצד האבל הכבד, מכרסמות בהורים תחושת תסכול וכעס על התנהלות צה"ל.

גם אם לא בפירוט, ותוך כדי ניסיון לשמור על כללי ביטחון שדה ולויאליות למערכת הצבאית, הבנות שיתפו את משפחותיהן בשינויים משמעותיים שמתרחשים מול עיניהן מעבר לגבול, בציוד חשוב שיוצא משימוש ולא מתוקן ובשחיקת ההתרעה. "לא מדובר במחדל, היה כאן פשע", אומרת שרון אשל, שבתה, רוני, מוגדרת נעדרת.

מאז אותה שבת מקוללת, שוחחו הורי התצפיתניות במוצב נחל עוז ולפני שבוע אף נפגשו. לצד המאבק והציפייה המשותפת לשובן הביתה של החטופות והנעדרות, דורשות המשפחות תשובות מצה"ל: איך פספסו, במשך זמן רב כל כך, מכל נורות האזהרה הבוהקות, ומדוע התעלמו מהסימנים המקדימים, שחלקם זוהו בידי בנותיהם?

"שחף סיפרה לנו על מחדלים, וכבר הרבה זמן דיברה על החשש שלה שעומדת לפרוץ מלחמה", סיפרה אמה, אילנה. "כשאמרתי לה שזה לא הגיוני, היא ענתה לי שאני לא מבינה מה עושים לנו בגדר. היו מגיעים עד הגדר, מבעירים צמיגים וממסכים הכל בעשן. היא גם אמרה שבגזרה שלה היא מזהה אנשים - חקלאים - בפנים שלהם, ושפתאום אותם אנשים התחלפו. הן היו מדווחות הכל. היתה להן כבר בדיחה שחורה: הן שאלו אחת את השנייה אצל מי מהם תיפול החדירה, ועל מי מהן יפילו את התיק".

גילי לייבושור, אמה של יעל שנהרגה בקרב במוצב בנחל עוז, אומרת כי תצפיתנית שהשתחררה סיפרה לה שבמוצב הוכנסה לשימוש מערכת משוכללת, שנטלה מידי התצפיתניות את יכולת שיקול הדעת לתעדף מיקום מסוים שעליו, לדעתן, צריך לתצפת. "הן הגיעו לרמת היכרות גבוהה מאוד עם השטח ועם האנשים שממול. עד כדי כך, שאם חקלאי היה מביט למקום מסוים באופן שונה מהרגיל, הן היו מבחינות בכך. הן היו רואות אם נוספה כבשה לעדר של הרועה. הן שלטו בפרטי פרטים, אבל החליטו לשלול מהן את שיקול הדעת לתעדף תצפית למיקום שלדעתן היה צריך להתעכב עליו".

לנוכח אותם דברים, מספרת אילנה, היא אמרה לבתה שברצונה לפנות לעיתונאית כרמלה מנשה, אפילו בעילום שם. "שחף ביקשה שלא אעשה את זה. היא אמרה שישר ידעו שהפנייה הגיעה דרכה, והיא תהפוך למלשנית. היא אמרה שהיא מסכימה שאפנה אחרי שהיא תשתחרר. ב-23 באוקטובר היא היתה צריכה להשתחרר. יומיים אחר כך היינו צריכות להמריא יחד לחופשה באמסטרדם".

גילי מספרת שבתה וחברותיה הבינו את כובד המשקל של התפקיד שלהן. "היו להן סיוטים בלילות, הן חלמו חלומות מטורפים", סיפרה האם, "הן היו מספרות אחת לשנייה על חלומות שבהם מחבלים פושטים על שטח ישראל. הן עלו לכל משמרת כאילו במשמרת הזו תהיה פשיטה. הן חיו בלחץ מתמיד". אבל נראה שאותן חששות של התצפיתניות ושל שיר אילת, המפקדת שלהן, לא הצליחו לעבור הלאה, לטפס לדרגים גבוהים יותר ולטלטל אותם.

"הן הרגישו שמשהו קורה. היה להן ברור שמשהו לא בסדר, והן כל הזמן דיווחו. המג"דית אמרה שהמידע עובר הלאה. הטריף אותן שחמאס כבר מגיע עד לגדר ולא עושים דבר. אנשי חמאס שברו מצלמות ופגעו בגדר, אבל הגישה היתה שנותנים להם לשחרר לחץ", סיפרה גילי, "לא ייתכן שהמשיכו להגדיר את מה שמתרחש באופן קבוע ליד הגדר כ'הפרות סדר'. הרי ברגע שזה הפך לשגרה זה כבר הסדר, ולא הפרה שלו. פשוט נתנו לזה לקרות. היינו משתגעים שמאפשרים להם את זה. אחרי שהיו פוגעים בגדר, היה מגיע צוות לתקן את הקרע, וסביבו עוד צוות היה מאבטח. הם היו מסכנים את עצמם, במקום למנוע מלכתחילה את הפגיעה בגדר. מצלמות שנפגעו לעתים לא תוקנו. מה ציפו שתעשה תצפיתנית שהלכה לה המצלמה? מה היא אמורה לעשות?"

גילי מתגוררת במושב גיאה, המרוחק קילומטרים בודדים מהמוצב; אילנה גרה באשקלון הסמוכה. שתיהן נהגו להסיע את בנותיהן למוצב וממנו, לחופשות בבית. כעת שתיהן מספרות כי לאורך הזמן הבחינו שמספר בלוני התצפית הולך ויורד. הן הבינו שהסיבה לכך היא תקלות שונות, שככל הנראה לא תוקנו: לראיה, הבלונים לא שבו לרחף ולהעביר מידע מהרצועה. "נראה שהתפיסה היתה שאם שבוע אין מצלמה - לא נורא, אם בלון תצפית מתקלקל - לא נורא, אם פוגעים בגדר- לא נורא", אומרת גילי בתסכול.

"הגיזרה היתה רותחת", אומרת שרון אשל. "שבוע לפני החדירה, מאתיים מחבלים עמדו על הגדר ולא ירו עליהם. הם בחנו את הגבולות שלנו, ולא היתה הרתעה. לנו היה ברור שהגזרה בעייתית. הרי אם היו מחברים את כל הפרטים ביחד, היו רואים תמונה ברורה. הבנות העבירו הכל". גילי לייבושור אמרה לבתה שהיא לא יכולה לשאת את מה שקורה במוצב ואת ההתעלמות מדיווחי התצפיתניות, אולם בתה בקשה ממנה שלא לדווח. "יעל ביקשה שלא אעשה לה פדיחות ושלא אדבר. אמרתי לה שאחרי שהיא תשתחרר, אני אגיע עם זה עד לרמטכ"ל", אמרה.

השאלות מנקרות בראשה של גילי ולא נותנות לה מנוחה. השאננות שגילו המפקדים לשינויים מעבר לגדר, והיחס הלא רציני לדיווחים של בתה וחברותיה, מטלטלים אותה. בשבועות האחרונים, תצפיתנית ששירתה במוצב נחל עוז וכבר השתחררה משירות הגיעה לנחם את המשפחה האבלה. "אתן המודיעין הכי נחות", היא סיפרה שנאמר לתצפיתניות. היא וחברותיה אמנם חשו חוסר הערכה, אבל ידעו שהמידע שהן מספקות בעל חשיבות דרמטית. "יעל אהבה את המקום ואת החברות שלה, היה להן הווי מטורף ותחושת שליחות עליונה", אומרת גילי בכאב עצום, "שכחו את החיילות שמכירות הכי טוב את השטח".

מהתמונה שמתארות האמהות עולה פער גדול בין גודל האחריות שהוטלה על כתפי התצפיתניות, לבין התמיכה הרפה שלה זכו ממפקדיהן. הן מספרות על עומס שגדל והלך בשל מחסור בכוח אדם, עד שלעיתים היו מוצאות את עצמן במשמרות שנמשכו עשר שעות. הבנות, כך לפי אילנה ניסני, לא היו מקבלות ארוחות של ממש מחדר האוכל, אלא שקית גדולה ובה פריטי מזון לימים הבאים. "בחופשות הן היו קונות מצרכים, כדי שיוכלו להכין לעצמן ארוחות", היא מוסיפה.

לאורך תקופת השירות במוצב, נאבקו ההורים גם במחשבה המטרידה על כך שהמגורים של בנותיהן אינם ממוגנים, למרות מיקומו הרגיש של המוצב בצמוד לגדר סביב רצועת עזה. מסיבה זו, בימי כוננות נהגו הבנות לישון בחדר האוכל, שדווקא היה ממוגן. במוצב גם לא היתה מיגונית, ומרכיב ההגנה היחיד היה חומת בטון, ללא מחסה של גג מבוטן.

בבוקר 7 באוקטובר היו רוב התצפיתניות מאחורי אותה החומה. קבוצה נוספת היתה במשמרת בחמ"ל. בסוף השבוע שבו חדרו המחבלים, כך לפי המידע שאספו הורי התצפיתניות, דולל מאוד היקף הלוחמים החמושים במוצב. התצפיתניות עצמן אינן מצוידות בנשק, וכשנכנסו המחבלים למוצב, חלקם הגיעו למתחם שמאחורי קיר המגן - ונתקלו בשתי לוחמות חמושות, מיחידות עוקץ ורוכב שמיים. השתיים ניהלו קרב גבורה נגד נחשול המחבלים שהסתער לעברן והספיקו לחסל רבים מהם, עד שנפלו שתיהן בקרב. אחר כך רצחו המחבלים חלק מהתצפיתניות, מי שנשארה בחיים - נחטפה. רק אחת שרדה את התופת ונמלטה.

כשראו את המחבלים חוצים את הגדר, החיילות בחמ"ל התריעו מייד. "אנחנו לא נותנות להם להגיע לקיבוץ", הבהירה המפקדת שיר אילת לחיילותיה. למילים האלו, אפשר לשער, היתה משמעות ייחודית עבור התצפיתניות, שקיימו מערכת יחסים מיוחדת עם הקיבוץ. לא פעם הן התארחו בבריכת הקיבוץ, וכמה מהילדים המתגוררים בו היו מגיעים למוצב בכל שבוע מחדש עם חבילת ממתקים כדי להודות להן על עבודתן. לאחרונה, כשחגג אחד מאותם ילדים יום הולדת, הן הכינו לו אלבום עם ברכות.

במשך שלוש שעות התגוננו החיילות בתוך החמ"ל, עד שהמחבלים הצליחו לפעור בירי חור בדלת ולהשליך רימונים פנימה. אש אחזה במבנה, ורק חיילת אחת הצליחה לברוח דרך חלון השירותים וניצלה. בחמ"ל, מלבד התצפיתניות, ישבו גם הסמב"ציות שיראל חיים פור ואושר ברזילי זכורנן לברכה, שנלחמו עד הדקה האחרונה.

בזמן שהצפיתניות התגוננו בחמ"ל, לוחם גולני איתי רון, סגן יוחאי דוכן וסגן נמרוד נלחמו במחבלים שהתקרבו לחמ"ל, ובקרב גבורה חיסלו עשרות מחבלים שבאקט של יאוש, כשהבינו שלא יצליחו להשתלט על החמ"ל, החליטו להבעיר אותו.
כשנגמרה להתח התחמושת הסתערו על המחבלים בידיים חשופות והרגו בידיים מחבלים נוספים, עד שסגן יוחאי ואיתי רון נפלו, וסגן נמרוד איבד את ההכרה.

החיבור המיוחד ששרר בין התצפיתניות, ניצת לפני חודש גם בקרב הוריהן. הם מספקים אחד לשני תמיכה, ומצפים שהבנות החטופות והנעדרות ישובו כבר הביתה; אבל הם גם דורשים תשובות על שרשרת הכשלים שהביאה לאסון.

"יש שאלה של אחריות, ואנחנו לא נעבור לסדר היום", אומרת שרון אשל. "הבנות שלנו והמפקדת שלהן עמדו עד מוות במשימה שהוטלה עליהן, אבל כל השאר לא", מוסיפה גילי לייבושור. ואילו אילנה ניסני משוכנעת: "אם רק היו מקשיבים להן, זה לא היה קורה. הן הוזנחו לאורך תקופה ארוכה, וגם ביום הקרב עצמו. חיילים הגיעו למוצב מאוחר מאוד".

אילנה שבה ומסתכלת בתמונות ובסרטונים של בתה ושל חברותיה, וקוראת מברכת הפרידה של שחף בערב שלפני האסון, מילים שנטענות בדיעבד במשמעות מצמררת: "תודה לכל אחת ואחת מכן על האור שאתן בשבילי. אוהבת את כולכן ומקווה שגם אתן אותי. אזכור אתכן לעד".

• שיר אילת, מפקדת מחלקה
• שירת ים עמר
• עדי לנדמן
• נועה פרייס
• יעל לייבושור
• שחף ניסני
• הדר מרים כהן
• אביב חג'ג'
• שיראל מור
• מיה ויאלובו פולו
• נועם אברמוביץ
• שי אשרם
• שירה שוחט
• עדי גרוסמן
• ים גלס
• רוני אשל

• נעמה לוי
• לירי אלבג
• אגם ברגר
• קרינה ארייב
• נועה מרציאנו, נחטפה ונרצחה בשבי חמאס
• דניאלה גלבוע
• אורי מגידיש, נשבתה ושוחררה ע"י צה"ל ושב"כ

• מאיה דסיאטניק
• יעל רוטנברג