מתקפת הטרור האכזרית שהחלה ב-7 באוקטובר היא עדיין בחזקת אירוע מתגלגל. אין מי שיודע את אחריתה. אך בחלוף יותר מחצי שנה, דומה שמתבקשות מספר הערות על השיח הישראלי סביבה.
כבר בשלהי 7 באוקטובר החלו להישמע ההשוואות לשואה. ברטוריקה של חלק מראשי המדינה, הן ממשיכות להישמע עד היום, תוך כדי התייחסות ללוחמי החמאס כ"נאצים החדשים". אין בכך הפתעה מרעישה. זה כבר מזמן הפך לרפלקס מותנה בשיח. השוואה היא כלי חשוב בבירור מהותם של אירועים היסטוריים. לכן, דרכה אפשר להבהיר עד כמה השימוש במילים "שואה" ו"נאצים", מעוות את החשיבה הישראלית על אודות האירוע שטלטל את עולמנו. הבנת האירוע לאשורו היא הצעד הראשון בדרך לישראל שאחרי 7 באוקטובר, שכולנו חולמים אותה, עליה ועל היתכנותה.
פרק חדש בעימות ישן
האירוע של 7 באוקטובר היה אירוע ישראלי יותר מאשר אירוע יהודי. רבים מהנרצחים והחטופים אינם בני דת משה, מה שלא פטר אותם מגורל דומה לזה של היהודים. היו בהם ערבים-ישראלים, תאילנדים - ואסתפק בכך. השואה, כניסיון ל"פתרון סופי", כוונה אך ורק כלפי היהודים, תוך כדי ניסוחן של אמות מידה שיבחינו בין מי שהוא יהודי ובין מי שאינו כזה. יתר על כן, גם אם נגדיר את 7 באוקטובר כאירוע יהודי, בוודאי שאין לו תחולה גלובלית. גלי ההדף של האירועים נוגעים גם ביהודי התפוצות, אך לחמאס אין עניין לפגוע בהם.
השואה, מנגד, היא האירוע היחיד, עד כה, בהיסטוריה שבו תוכנן למחות עם שלם מעל פני האדמה, ללא נימוק פרגמטי כלשהו. לגרמנים לא היתה כל סיבה ממשית, מוכרת, לרצות ברצח היהודים, שהיו מגדולי אוהבי גרמניה, שלחמו בשורות הצבא הגרמני במספרים גדולים משיעורם באוכלוסייה במהלך מלחמת העולם הראשונה, שתפסו מקום בולט בחיי התרבות של ארצם ושאת שמה האדירו בפרסי נובל לא מעטים; אך מול האידיאולוגיה הנאצית, כל זה לא שינה דבר.
כאירוע שהוא ישראלי יותר מיהודי, יש מקום אפוא למקמו בהקשרו של סכסוך הדמים בינינו לבין חלקים מהמרחב שבו אנו חיים. זהו סכסוך שהחל כסכסוך טריטוריאלי על אותה חלקת קרקע. עם השנים השתרבב לתוכו, שלא בטובת כולנו, גם היסוד הדתי. צריך לומר שבסכסוך הזה הצדק נמצא בשני הצדדים, עובדה שמקשה מאוד למצוא את הדרך לסיומו. מתקפת הטרור היתה סיבוב נוסף במעגל הדמים המתמשך בינינו לבין הפלסטינים - סיבוב מכאיב, רצחני ואכזרי באופן בלתי נתפס, אך כזה שיש לראות בו פרק חדש בעימות הקיים בין שני הצדדים; אולי אפילו ניסיון לשבור את הסטטוס קוו המתמשך שבו דגלה ההנהגה הישראלית, מתוך האמונה שאפשר "לנהל את הסכסוך" לאורך זמן. זאת, אגב, בדומה ליוזמת המלחמה של סאדאת ב-1973, שכוונתה היתה לזעזע את הישראלים ולהגיע להסדר ביחס לשטחי סיני, הימור שאחריתו היא השלום ארוך הטווח עם מצרים.
ההתפלשות בשואה אינה המזור
ובכל זאת, קשה להתעלם מהעובדה שישראלים רבים חשו כי מול עיניהם מתרחשים אירועים הדומים באופן מבהיל לאירועי השואה. דומה כי רישומם של הימים הראשונים הותיר את הישראלים מפורקים מכל אמונות היסוד שבנו את האמנה שבינם לבין מדינתם. ובראש ובראשונה לכך - המחזות הקשים שאליהם נחשפנו באותה השבת, ושמעוררים אסוציאציה למעשי הצורר הנאצי: ילדים שהתחבאו בארונות והתאמצו לא להשמיע קול מחשש שכך יסגירו את מיקומם, או הורים שנרצחו לעיני ילדיהם; מילים שנשמעו באותם ימים, כמו "אוגדת עזה נכבשה", "קיבוץ בארי נפל"; לחישות כמו "שוחטים אותנו", וההמתנה עד אין קץ לבואו של צבא ההגנה לישראל, שהפקיר.
הפקרה היא מילת מפתח בחוויה של 7 באוקטובר. זו לא הסתיימה גם בעת ששורות אלה נכתבות. הפקרה ושיאו של חוסר אונים הן גם שתי המילים החשובות ביותר לתיאור מצבו של העם היהודי בשואה. הן נכחו עמוק בחוויה הפרטית של קורבנות 7 באוקטובר, וחלחלו במהרה לקולקטיב הישראלי שהשואה היא מרכיב מרכזי בזהותו. בדמיוני אני יכולה לראות את אחינו הנרצחים כשהתדהמה נסוכה על פניהם, מבועתים לנוכח ההפקרה שנהג בהם - ובנשותיהם, בילדיהם, ובעולליהם - המקום שבו האמינו שהם מוגנים. התפיסה שמדינת ישראל היא החיץ הנאמן בינם למבקשי רעתם קרסה ברעש גדול; האש שהחריבה את הבתים ביישובי העוטף כילתה גם אותה. זהו שבר שקשה להמעיט בערכו, אך ההתפלשות בשואה אינה המזור.
סיפור חדירתה של השואה לזהות הישראלית של היהודים לא התרחש בפתאומיות. זהו תהליך שעוגניו הבולטים הם משפט אייכמן - ואחריו, תקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, עם המראות הזכורים היטב של חיילי צה"ל נלקחים בשבי בידיים מורמות. כל אלו חיזקו את תחושת שבריריותה של המדינה היהודית, שגם בה רודף אותנו הגורל היהודי. אט אט, אותו "Yes, We Can" האופייני לרוחה של ישראל בעשורים הראשונים, פינה את מקומו לטובת רוח אחרת. לפתע ישראל לא הוגדרה עוד על בסיס האידיאלים והחלומות על אודות חברת מופת ואור לגויים, אלא על דרך השלילה: כאלטרנטיבה לקטסטרופה, כמפלט האחרון מפני אסון. משזה קרה, החלה ישראל להפוך למדינה מבוצרת, מבוהלת, מאוימת - שבה כל איום הפך לנבואה המתקפת את עצמה. כל אלו בצילה של השואה הגדולה.
אותו צל הוא שהוליד את "תיירות השואה" החצופה שקמה במהירות סביב יישובי העוטף לאחר האסון, בשעה שבתי התושבים ריקים והם עדיין מלקקים את הפצעים בבתיהם הזמניים. המסר מובן: היינו קורבנות של היטלר וכעת אנחנו קורבנות של חמאס, הביטו וראו מה עוללו לנו. דומה הדבר למסעות שאליהם לקחנו את צעירינו למחנות הזוועה בפולין, ובתוך כך העמדנו בשוליים את הפרק החשוב ביותר בהיסטוריה שלה, שאותו עלינו לאמץ: סיפור קורותיהם ובחירותיהם של שורדי השואה ב"יום שאחרי". רק בהם אפשר למצוא את קצה החוט להיוולד מחדש בגרסה מתוקנת.
מה יש בו בסיפור השורדים? כל מה שאנו צריכים. הם קמו מאסון שלא היה כמותו בתולדות האדם, ובחרו בתקווה ובמלחמה בייאוש המכלה. הם מצאו משמעות לחייהם בקיומה של מדינה ובבניינה, לא בזבזו אנרגיה על נקמה שרק כולאת אותך בשנאה הרסנית, הצמיחו מנהיגות ישרת לב וכפיים, הולידו ילדים הרבה, תרמו לסביבתם וסיפקו את המשמעות האחת היחידה שאפשר לתת לסבל - המסר האנושי, ההומני, שהוא יהודי ואוניברסלי כאחת. סיפורם על כל חלקיו הוא הדגל.
צריכה החברה הישראלית לקחת דוגמה מסיפור השורדים. סיפור עוצמת הרוח האנושית, עשיית הטוב, כישרון הבנייה מחדש, שרק מהם - ולא מנאומים חלולים, קלישאיים ומפלגים של מנהיגינו - ראוי לשמוע ניסוח של "לקחי השואה". השואה אינה פריבילגיה, היא מחויבות. שלנו!
במנשר הניצולים - שהוקרא במפגש הניצולים האחרון ב-2002 ושעליו חתומים עשרות אלפים מהם - הם השאירו לנו את מורשתם שנולדה מתוך הסבל. המנשר מסתיים במילים: "מהר הזיכרון בירושלים יוצאת לעולם קריאתו של הלל הזקן: 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך ואידך זיל גמור'. זהו המסר שלנו לאנושות. זאת המורשת לדורות הבאים".
אמי שורדת השואה נהגה לומר כי ככל שהאסון גדול יותר, כך גדל הסיכוי לחלץ ממנו אור. אם נשכיל להביט לתוך תוכו של האסון ללא רחמים עצמיים - באומץ, בישירות, בכנות ובאמת אכזרית ככל שתהא, ונספר לעצמנו במה כה לקינו - או אז גם יעלה בידינו לקום, כמו השורדים, לתקן ולטוות סיפור ישראלי חדש ומרהיב עין. זה בידינו ובכוחנו, "כל עוד בלבב".
הכותבת היא ההיסטוריונית הראשית של מוזיאון בית לוחמי הגטאות. שימשה חוקרת ומרצה באוניברסיטת בן גוריון במשך 34 שנים