מה נשתנה ביום השואה הקרוב, כ"ז בניסן תשפ"ד, בהשוואה לימי השואה שקדמו לו?
שבכל יום שואה, מאז שנקבע מועדו בחוק המדינה, היינו סבורים שהעם היהודי, והעם היושב בציון תחילה, לא יהיה לעולם חסר מגן. ב-7 באוקטובר האחרון הראה לנו שכשנופלת תרדמה על הממשלה ועל כוחות הביטחון עלולים יהודים, וישראלים בכלל, להיות חסרי מגן מול אויב אכזרי במשך שעות ארוכות הנדמות כנצח.
שבכל יום שואה קודם חשבנו שרצח המוני והתעללות ביהודים הם נחלת העבר, ולמדנו אחרת.
שבכל יום שואה קיווינו שהאנטישמיות בארצות המערב היא נחלת חוגים קטנים והזויים, והנה מסתבר שמיליוני אנשים בארצות אלה מתעלמים מפרעות ביהודים, מתייחסים למלחמת הגנה ישראלית כאילו הייתה התקפה חסרת סיבה ומערבים בין ישראל לבין כלל העם היהודי: כולנו יחד, בתל-אביב ובניו יורק, אחראים ל"רצח עם".
אבל לא הכל השתנה. חווינו אסון, פשע וזוועה שנראו כמו פרעות ביהודים בדורות אחרים, למשל - הפרהוד בעיראק, פרעות תרפ"ט, ובדור אחר - גזרות ת"ח ות"ט (1648-9) שבהן רצחו הפורעים כ-50,000 יהודים והתעללו ברבבות.
השואה נותרה בבדידותה ההיסטורית כאירוע שבו נרצחו יותר משליש מבניו של העם היהודי כולו בשתי יבשות וב-24 ארצות לאורך ארבע שנים.
לא חווינו פשע כשואה שבו נרצחו המונים בעיקר בדרך תעשייתית וקרת רוח.
השואה הייתה בינתיים הפשע ההמוני היחיד שהמשטר שחולל אותו צמח מתוך תרבות מערבית שהצטיינה בפילוסופיה ובמדע, בהשכלה ובטכנולוגיה ובמוזיקה, ואפילו קיימה משטר דמוקרטי, עד שהסתבר שכל אלה יחד אינם ערובה למוסר אנושי.
גילינו מחדש שעלינו להתייחס ברצינות לאיומי האויב. שלא די בהזרמת כספים (שאינם מגיע ליעדם) כדי להסיח את דעתו של הצד השני מאמונתו האלימה.
ערכנו מחדש חשבון-נפש מוסרי שגרם לנו להציב את שחרורם של החטופים משבי ומזוועה בראש סדר-העדיפויות, יעד לאומי ואנושי שלמענו אנו מוכנים לשלם מחיר משמעותי.
חזרנו וגילינו שכוח-הזרוע של הצד השני איננו ממוטט אותנו הודות להתגייסות אזרחית הרואית. למרות הגעתם המאוחרת של כוחות הביטחון לזירה, אנו עדיין עומדים על רגלינו.
ישראל חייבת להיות המעצמה האזורית העיקרית, אבל לא לראות בכוח-הזרוע מתכון יחיד לשמירה על הביטחון הלאומי. אחדות לאומית (גם אם ללא הסכמה בין המחנות) ובריתות עם מדינות קרובות ורחוקות תורמות לביטחון לא פחות.
ערכנו חשבון-נפש מוסרי נוסף: אנו הורגים מחבלים, ובלית ברירה גם אזרחים שבקרבם הם מסתתרים. אלה אזרחים שרבים מהם מזדהים עם ארגון הטרור - אבל אינם עוסקים בכך בפועל, ולכן לא רצינו מראש להמיתם. איננו מבצעים טבח חסר אבחנה באוכלוסייה אזרחית לא רק משום שאנו עלולים להביא על עצמנו סרבנות מוסרית של חיילים. לא רק משום שצבא שצובר ניסיון מסוג זה עלול להביא איתו את הנורמה החדשה אל החברה האזרחית. לא רק מפני שבדרך זו אנו עלולים לאבד את התמיכה שקיבלנו ממדינות קרובות (ירדן) ורחוקות (ארצות-הברית), אלא קודם - כול משום שגדלנו על סיפורו של אברהם אבינו המבקש מהקדוש-ברוך-הוא לא להרוג את תושבי סדום ללא אבחנה. משום שאלה ערכינו כיהודים, זהו המסר שלנו לעצמנו ולעולם: אנו יודעים להגן על עצמנו, אבל החזון שלנו הוא של טובת האדם. מאז העידן של אבות האומה שואפים היהודים להציב מופת מוסרי לעולם כולו.
איננו לומדים מהמקולקלות שבאומות לטבוח באזרחים, אלא דבקים באמונתנו: נהיה עצמאים וחזקים - ונשמור על יחס אנושי לזולת גם אם נהיה המדינה היחידה שתדגול בכך.
עלינו לסייע בכל דרך העומדת לרשותנו לאחיותינו ואחינו שנפגעו ישירות מהזוועה. עם זאת, השוואה גורפת של מצבנו לשואה עלולה לדחוק לקרן-זווית את 120,000 ניצולי השואה ולשדר להם מסר כי סיפורם הוא כבר "ארכיאולוגיה" שנשמעה די והותר. יחס חם לזקני העדה האלה ותמיכה מתמדת בהם לאורך כל חייהם הם תפקיד מוסרי מרכזי של המדינה, ואסור לראות בכך נחלת העבר.
ביום השואה תשפ"ד נחבק את הניצולים, וניישם ביתר שאת את שניתן ללמוד מהשואה: נזכור שהשנאה והרוע לא פסקו מן העולם ונעמוד על נפשנו, ונהיה אומה מוסרית למופת.
הכותב הוא יו"ר עמותת עמך - המרכז הישראלי לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי השואה ודור השני