לפני שמונה שנים, במרץ 2015, בשיא מערכת הבחירות לכנסת ה-20, ראש הממשלה בנימין נתניהו נאם בפני מושב משותף של שני בתי הקונגרס בוושינגטון והזהיר מהסכם הגרעין המתגבש בין ארצות הברית והמעצמות לבין איראן. הנאום מעורר המחלוקת, שקרא תיגר על נשיא האמריקני דאז ברק אובמה, השתלט על סדר היום במשך שבועות, והפך לאחד הנושאים המרכזיים בקמפיין הבחירות ותרם תרומה מכרעת לניצחונו של נתניהו בקלפי. היריב הפוליטי העיקרי שלו היה יו"ר המחנה הציוני יצחק (בוז'י) הרצוג, נשאר בבית, ונסע לנאום בעוטף עזה, שם האשים את נתניהו בחבלה ביחסי ישראל-ארצות הברית ובהרחבת הקרע עם בעלת בריתנו החשובה ביותר.
כמאמר השיר, איך שגלגל מסתובב: שמונה שנים וחמש מערכות בחירות אחר כך, הרצוג, עכשיו כבר נשיא המדינה, הוא זה שנאם השבוע בפני שני בתי הקונגרס, ונתניהו, עדיין ראש ממשלה, הוא זה שצפה הפעם בנאום מרחוק מלשכתו בירושלים. המשבר ביחסים עם וושינגטון שוב כאן, מתחולל במלוא עוזו ומחריף מאז הקמת ממשלתו החדשה. אבל אזהרות העבר של הרצוג הפוליטיקאי מחבלות ותהומות, התחלפו במסרים נשיאותיים משפחתיים ומאחדים על ברית איתנה ובלתי ניתנת לשבירה.
מהנאום בקונגרס עד הפגישה עם הנשיא ג'ו ביידן בחדר הסגלגל, ביקור הנשיא נועד לשדר שהיחסים עם ארצות הברית חזקים מכל קואליציה ומכל ממשלה. עם זאת, הרצוג לא הצליח להתעלות מעל תחלופת המסרים הקשה והמביכה שהתרחשה במקביל בין הבית הלבן ולשכת ראש הממשלה. בסביבת נתניהו מתעקשים שהשיחה בינו ובין הנשיא ביידן ביום שני הייתה חיובית וחמה, אבל המסר שנשלח יממה לאחר מכן דרך פרשן ה"ניו יורק טיימס" תומס פרידמן חידד את הדרישה האמריקנית החדה: עצירת המהפכה המשפטית וקידום החקיקה רק בהסכמה רחבה.
האזהרה של הנשיא ביידן, לפיה חקיקה חד-צדדית עלולה להביא לשבר ביחסים עם ארצות הברית, הייתה יכולה לשמש סולם לנתניהו לרדת מהעץ, לעצור את המשבר הפנימי המידרדר ולנסות ולהרגיע את המחאה. כך גם הגל המתגבר של המילואימניקים שהודיעו על הפסקת ההתנדבות שלהם לצה"ל, או הנאום של יו"ר המחנה הממלכתי בני גנץ ביום רביעי, בו הציע לדון בפשרה על צמצום עילת הסבירות תמורת המשך חקיקה רק בהסכמה, או הנשיא הרצוג, שגם מוושינגטון וניו יורק המשיך לקרוא שוב ושוב להידברות ורגיעה. אבל על אף אחד מהסולמות רגלו של נתניהו לא עלתה. להיפך - נדמה שכל איום, אזהרה או עצומה רק גרמו לו לטפס עוד יותר גבוה בחזרה.
כתבות נוספות בוואלה! על המהפכה המשפטית
בנאום שנשא אתמול מלשכתו בירושלים, ראש הממשלה לא הזכיר את ביידן, הרצוג או גנץ, ורק החריף את החזית מול המילואמניקים, אותם האשים בפגיעה בדמוקרטיה בביטחון המדינה, ושפך עוד דלק לגלגלי המחאה. על חברי הקואליציה שלו, שהאשימו השבוע את היועמ"שית בפגיעה בביטחון המדינה (דודי אמסלם) והפיצו סרטונים נגד חיילי חיל האוויר (מיקי זוהר ואיתמר בן גביר), הוא כמובן לא אמר מילה. גם לא על יו"ר מועדון המעריצים שלו בליכוד, איציק זרקא, שאיחל השבוע למתנגדי הרפורמה "להישרף בגיהנום".
נתניהו אמנם הותיר בנאומו אמש פתח לריכוך ופשרה בעניין ביטול עילת הסבירות, אך המגעים שניהלו שליחיו בימים האחרונים עם אקדמאים לריכוך החקיקה לא העלו עדיין דבר מה, וספק אם מהלך חד-צדדי של הרגע האחרון יצליח להוריד את גובה הלהבה. מקורביו אומרים כי הוא נחוש להעביר את החוק בקריאה שנייה ושלישית עד סוף המושב בשבוע הבא. לגבי שאר חלקי הרפורמה - אחר כך נראה, נאמן למסורת שתוהה למה להחליט עכשיו את מה שאפשר לדחות לאחר כך.
בסביבת נתניהו מקווים שחקיקת עילת הסבירות תספק את תאבונם של שר המשפטים יריב לוין תומכי הרפורמה בממשלה, ותאפשר לראש הממשלה לחזור לאלמנט של עבודה ולהקפיא את החלקים המשפטיים הבאים בממשלה, על אף הצהרותיו שגם הוועדה לבחירת שופטים תשוב במושב הכנסת הבא. בינתיים, המונים הולכים ונאחזים ברחובות בהפגנות נגדי מהלכי הממשלה. נתניהו סבור שאחר כך, בחופשת הקיץ, גם את המחאה נגד המהפכה יוכל להסיט מכיוונה. אבל ההפגנות נגד הממשלה הן כבר הרבה מעבר למהפכה המשפטית גרידא, אלא נגד ההתבטאויות היומיומיות של בן גביר, אמסלם ודיסטל, והתוכניות של מאי גולן לביטול הרשות למעמד האישה והרפורמה ששלמה קרעי מתכנן בתקשורת, הפטור הגורף מגיוס, ביטול לימודי הליבה ועוד. עם ממשלה כזו, את השד הליברלי שהמהפכה הוציאה מהבקבוק יהיה לנתניהו קשה, אולי אפילו בלתי אפשרי, להחזיר למקומו.