בדד אלך: אחרי עשורים של נוכלות פוליטית, נתניהו אינו שולט בגורלו

זה אמור היה להיות סוף שבוע חלומי. יחיד במינו. פתאום הוא לבד. היא נסעה ללונדון. הבן הוגלה למיאמי. אחיו הצעיר יצא ללימודים עוד בשנה שעברה. לפתע הבית שקט. דממה דקה, מוזרה, מרחפת מעל הווילה בקיסריה. הוא לא זוכר מתי חווה כמותה. אפשר להזמין חברים הביתה. ממש הביתה, לא לווילה השכנה, לא לדן קיסריה, למקדש עצמו, מקום שבו רגל אדם לבן (שלא עבר חיטוי) כמעט לא דרכה.

אפשר אפילו לחשוב על "מסיבת רווקים" פרועה עם החבר'ה. אבל אין חבר'ה. פתאום הוא אדון לעצמו, לא חייב הסברים, לא מפוקח, לא מחונך, יכול לעשות כאוות נפשו, להביט לאן שהוא רוצה, לראות סדרות מטופשות בנטפליקס, להזמין ארוחת שחיתות ולא מארנון מילצ'ן. חופשי זה לגמרי לבד.

אבל האושר החמקמק הזה נגדע עוד בטרם החל. בעודו מלווה את הגברת, עם השיירה, הפמליה וכל הרעש, לשער היציאה בנמל התעופה בן גוריון, קארין אלהרר נבחרה לוועדה למינוי שופטים. במקום מסיבה הוא קיבל לוויה. במקום סוף שבוע רגוע, חופשי ומאושר, הוא קיבל וויקאנד מסויט. ערוותו נחשפה לעין כל: הוא לא שולט בקואליציה, לא שולט בליכוד, לא שולט בסביבתו הקרובה, לא שולט בגורלו. מה שכן, הוא עדיין שולט בגורלנו.

עשורים של נוכלות פוליטית הביאו את בנימין נתניהו למצב שבו אף אחד לא מאמין לו. לא הצד שלו, לא הצד שמנגד וגם לא אלה שבין לבין. תומכי ה"רפורמה" לא מאמינים שהוא באמת ניסה לדחות את ההצבעה והפר את הסיכום שלו עם האופוזיציה. הם משוכנעים שזה עוד תעלול מבית מדרשו. שהוא עצמו הצביע בעד קארין אלהרר. מתנגדי הרפורמה לא מאמינים שהוא הורה בחשאי להעביר את קארין אלהרר כדי לקיים מחצית מהסיכום ולהוריד את יריב לוין מהעץ שעליו בקרוב נהיה תלויים כולנו.

הגרסאות מתערבבות זו בזו, הסימנים המעידים מתגוללים זה עם זה, המהומה בלתי ניתנת לפענוח, והלימבו אינו ניתן לפיצוח. נתניהו הצליח לתמרן את עצמו למבוי סתום שבו כל האופציות רעות. אף אחד, כולל הוא עצמו, לא מאמין למילה היוצאת מפיו. שום דבר טוב לא מאיים עליו, או עלינו. וכל הטוב הזה, מעשה ידיו להתפאר.

לאחר שדשתי במכלול הראיות 48 שעות, אני נוטה לאמץ את התזה שלפיה אלהרר אושרה "על הראש" של נתניהו. הטבלה אינה משקרת, והנתונים מצביעים על מרד המוני בשורות הליכוד, עריקה של שבעה חברים לפחות שאיבדו את הפחד. בעצם, איבדו את הפחד כשמדובר בהצבעה חשאית. זה התאפשר בעיקר בגלל הדחיינות האין־סופית של נתניהו, חוסר היכולת שלו לקבל החלטות, אמונתו המיסטית שמה שתדחה למחר, ולמחרתיים, בסופו של דבר ייעלם.

הוא היה צריך להודיע שבוע שלם קודם שהחליט לקיים את ההסכמה ולבחור נציג כנסת מהקואליציה ונציג כנסת מהאופוזיציה לוועדה למינוי שופטים. הוא היה צריך לכנס את ראשי סיעות הקואליציה ולבשר על זה בגלוי ובקול גדול. להעביר החלטה של כל מפלגה בנפרד ואז החלטה של הקואליציה ולהכריז על משמעת סיעתית. במצב כזה, אף אחד לא היה מעמיד את מועמדותו, אלא המועמד שעליו תחליט הקואליציה. אבל הוא לא עשה זאת. אמרו לו שהוא יוכל "להוריד" את כל אלה שמעמידים את עצמם לבחירה ברגע האחרון. שכחו מגברת בשם טלי גוטליב. הטעו אותו.

סביבת הייעוץ של נתניהו היא הירודה ביותר של מנהיג ישראלי כלשהו, אי־פעם. אין סביבו אף מוח פוליטי או אישיות בעלת משקל שיכולה להגיד לו "ביבי, הזמן פועל לרעתך, לא לטובתך. את זה אתה לא יכול לעשות". אלה שכן מסוגלים לעשות את זה, כמו יריב לוין, היו הפעם בצד השני. היה להם אינטרס הפוך. הם אלה שקברו אותו. הם אלה שהסיתו את בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר למיני־אינתיפאדה שפרצה ביום רביעי בבוקר מול הכוונה להעביר את קארין אלהרר. הם אלה שמאחורי טלי גוטליב. הוא נשאר עם יוסי פוקס, צחי ברוורמן ונבו כץ. אנשים שלא שמעתם עליהם, ובצדק.

פוקס, מזכיר הממשלה, הצליח להסתבך בעצמו ביום רביעי תוך כדי גרימת נזק אגבי לאופרציה כולה. האיש הזה ניסה להיבחר בפריימריז בליכוד אין־ספור פעמים ומעולם לא היה קרוב למקום ריאלי. מי שלא יודע להיבחר בדילים של הליכוד, לא מסוגל לתמרן בדילים של הכנסת. צחי ברוורמן, ראש הסגל, יכול להיות, ביום טוב, מזכיר מועצת הפועלים בנס ציונה, עירו. ברוורמן נחשב לאיש של יריב לוין בסביבת נתניהו, בעוד רעייתו מצפה כעת לקידום משופטת שלום לשופטת מחוזי (הדיון בעניין הועבר לידי השר עמיחי אליהו).

אפשר להמשיך עם הרשימה הזו הלאה. אין שם אף אחד שמבין כנסת, אף אחד שמבין ניהול, אף אחד שצבר קרדיט כלשהו באירוע דומה. פעם, היו. מאז שהמשפחה תפסה את מקומה של הלשכה, כבר אין.

נתניהו לא הבין שהדד־ליין האמיתי לא נמצא בהצבעות, אלא בהגשות. הוא היה צריך למנוע מחברי הכנסת הסוררים שלו, ובהם גוטליב, להגיש מועמדות. אבל הוא דחה את זה, כרגיל, לרגע האחרון. בסוף, זה דחה אותו.

ביום רביעי בבוקר הוא הגיע לכנסת עם ההחלטה להעביר נציג לאופוזיציה ונציג לקואליציה. אבל אז התהפכה עליו הזירה כולה. לוין וסמוטריץ' עשו לו בית ספר. שניהם רוצים לפוצץ את השיחות בבית הנשיא. לוין רוצה גם להשתלט על הוועדה למינוי שופטים, ולכן הם דרשו לדחות את ההצבעה בחודש. למה? כדי להמתין בינתיים לתוצאות הבחירות בלשכת עורכי הדין. אם עמית בכר ינצח, אז זה לא משנה אם לאופוזיציה יהיה או לא יהיה נציג בוועדה למינוי שופטים, ואז אפשר יהיה לקיים את הסיכום בנחת.

אם אפי נוה ינצח ויזכה בשני הנציגים בוועדה למינוי שופטים, סיפור נציגי הכנסת הופך להיות אסטרטגי, אולי אפילו היסטורי. ארבעת נציגי הקואליציה (שני שרים ושני חברי כנסת) יחד עם שני נציגי הלשכה יבחרו נשיא חדש לבית המשפט העליון, שאינו יצחק עמית (כנראה אלרון). הנשיא החדש יצטרף, מן הסתם, לבלוק הקואליציוני, כי יהיה חייב את מינויו למיטיביו - וכך יושג הרוב הנדרש (שבעה מתשעה) בוועדה למינוי שופטים, בלי מהפכה ובלי נעליים. לכן נדרשה דחיית ההצבעה בחודש ימים.

לכן הופעל המכבש על נתניהו, שהפעיל מצדו מכבש על גוטליב, שצפצפה מצדה על כולם, שצפצפו בחזרה כי קארין אלהרר נבחרה על אפם, חמתם ומזימתם של הקושרים נגד הדמוקרטיה הישראלית.

המהומה הזו הגיעה לרזולוציות מופרעות. שמחה רוטמן הגאון היה זה שנזכר שיש בתקנון סעיף שלפיו אם מציגים רק שני מועמדים את מועמדותם לשני המקומות בוועדה למינוי שופטים, הכנסת יכולה להצביע רק "בעד" או "נגד". בן גביר, רק הוא היה חסר כאן, איים על נתניהו שאם גוטליב תיבחר זו תהיה הפרת הסכם מפורשת עם עוצמה יהודית, שאמורה לקבל את המקום של הקואליציה בוועדה. נתניהו, כמו נתניהו, התחפר לתוך הרפש הזה והבטיח לבן גביר שאם גוטליב תיבחר, הוא ימנה את חבר הכנסת לימור סון הר־מלך לשרה בלי תיק בממשלה ויכניס אותה לוועדה למינוי שופטים על הטיקט של שר, במקום חברת כנסת, וכך תקבל עוצמה יהודית את הנציג שלה, על פי ההסכם.

כל הסחי הזה נחסך מאיתנו. נתניהו נבגד מבית. המרד בליכוד עדיין חשאי, אבל מהדהד. לא היה ליד נתניהו אף אחד שיסביר לו שהאפקט של דחיית ההצבעה בחודש יהיה דומה לבחירת שני נציגי קואליציה. המחאה ההמונית, שמהלכת אימים על משפחת נתניהו, תחזור על סטרואידים. לא היה לידו אף אחד שיסביר לו שאין לטלי גוטליב בדל של סיכוי להיבחר בהצבעה חשאית. הסיכוי שתקבל יותר קולות מיצחק קרויזר וקארין אלהרר פשוט לא קיים. הוא היה צריך להרים טלפון לבני גנץ ויאיר לפיד, לעשות איתם דיל פשוט (אני מארגן לכם 30 קולות לאלהרר, אתם תארגנו לי 30 קולות לקרויזר) ולסגור עניין. אבל נתניהו הלך לאיבוד בתוך מערבולת שהכילה יועצים בשקל וחצי מעלי אקספרס ואחיתופלים מתוחכמים של הביוקר מתוך הבית, שעובדים נגדו בכל הכוח.

במוצאי הפארסה, מצא נתניהו את עצמו במצב הפוך מזה שבו תכנן להיות: תוכניתו המקורית הייתה להעביר נציג לאופוזיציה ונציג לקואליציה, מה שיאפשר לו לשמור על שני הכדורים באוויר: למתנגדי הרפורמה להגיד שקיים את ההסכם, אפשר לסמוך עליו ולהתקדם בהידברות, לתומכי הרפורמה אצלו בבית להגיד שהוא ממשיך במאמץ ההידברות, אבל אם זה לא יבשיל לקראת סיום המושב, הוא יעביר חד־צדדית חלק מהחוקים.

במציאות, במקום להמשיך לג'נגל, הוא מוצא את עצמו מג'ונגל: האופוזיציה הוציאה לו גט כריתות, ערוותו נחשפה, והשיחות בבית הנשיא הוקפאו. הכדור הזה כבר נפל והתפנצ'ר. אצלו בבית כבר יודעים שאי אפשר יהיה לחוקק בהסכמה בסוף הקיץ, אז הם ילחצו עליו לחוקק עכשיו, תכף ומיד.

במקום לנקז לחצים, הוא הגביר לחצים. כושר התמרון אבד, לעד. הוא צריך להחליט, הוא צריך לבחור והוא שונא את זה. ליל פיטוריו האומללים של יואב גלנט נחקק ונצרב בבשרו של נתניהו בברזל מלובן. בלילה ההוא הוא היה משוכנע שזהו, ההמונים עם הקלשונים יעלו על כיסאו ויפיצו אותו ואת משפחתו לכל עבר.

כדי להפיס את זעמם, הוא הפיץ את הבן למיאמי ונכנס להידברות. עכשיו מגרשים אותו מבית הנשיא, והוא נתון, שוב, לחסדי המוני המוחים מכאן והגייסות הרותחים בבית משם. אוי לו מאלה ואבוי לו מאלה. הכלב הפך לזנב, השליט נשלט והמנווט מנוּוט. חולשתו המובנית, כבן ערובה של סך שותפיו, יצאה לאור.

אי אפשר היה שלא לראות את הקשר הישיר והמהיר בין המהלכים המופרעים של הכנופיה שהשתלטה על ישראל בכנסת, לבין מה שקורה בשוק ההון ובכלכלה. בנק ישראל פרסם גרף מפורט (שהביאה קרן מרציאנו בערוץ 12) ובו ניתן להבין איך בכל פעם שההפיכה המשטרית מרימה ראש, הדולר ממריא יחד איתה והשקל קורס. ולהפך. בכל פעם שהרושם הוא שיש השהיה או התקררות של הטירוף הלויני־רוטמני, השקל מתחיל לחזור לאט לעצמו.

את כל זה קיבלנו בקליפת אגוז ביום רביעי. עוד קודם, השוק הריח אופטימיות והשקל עלה במהירות. ברביעי בבוקר הגיעו הדברים לשיא, אלא שאז התברר שאין דיל ובמקומו יש תרגיל מלוכלך נוסף של נתניהו. השקל קרס כמעט בבת אחת. רק לקראת סוף יום המסחר, כשהחלו הרינונים על זה שקארין אלהרר נבחרה בכל זאת, קריסת השקל התמתנה.

מה זה מוכיח? שהחבורה הזו פועלת בדם קר ובכוונה תחילה. הם מבינים את האפקט של ההפיכה המטורפת שלהם, וממשיכים. הם יודעים שההייטק הישראלי, שמממן את מערכת הביטחון, את מערכת החינוך, את החרדים ואת הפחדנים, קורס בגלל ההפיכה. גם הנתונים האלה נחשפו השבוע: מתחילת השנה יש ירידה של 49% בהשקעות בהייטק בארה"ב, אבל ירידה תלולה בהרבה, של 79%, של ההשקעות בהייטק הישראלי. הוכחה ניצחת לזה שלא מדובר רק במשבר העולמי, אלא בהרס תוצרת בית. עבודה עברית. וזה המספר הכי מטלטל: בזמן הזה בשנה שעברה היו ההשקעות בהייטק הישראלי 4.1% מסך ההשקעות בהייטק בעולם. היום ההשקעות בהייטק הישראלי קרסו ל־2.5% מההשקעות בהייטק בעולם. הראיות הללו יוצגו במשפט ההיסטוריה שיתקיים, מתישהו, נגד העושים במלאכת ההרס.

זוכרים שלפני כמה ימים עוד עסקנו ב"החלטה הדרמטית" של נתניהו להטיל את שירות הביטחון הכללי למאבק באלימות הגואה במגזר הערבי? ובכן, זה לא קרה. הוא הטיל את השב"כ לתוך המגזר הערבי כמו שהוא הביא את הסופרטנקר למשבר הדיור וכמו שהוא טיפל ביוקר המחיה, הפציץ באיראן והקפיא את תשלומי המשכנתה. זה נגמר בדיון סרק, שבסיומו הוחלט על הקמת ועדה.

תנוח דעתכם: חוק השב"כ לא ישונה. מה שהיה הוא שיהיה, ואין צורך בהרבה יותר מזה: השב"כ מעורב גם היום במאמץ הממלכתי למיגור הפשיעה במגזר הערבי. הצוות שהוביל בתקופת הממשלה הקודמת יואב סגלוביץ כלל ראש אגף בשב"כ. ראש השב"כ עצמו, רונן בר, ישב עם סגלוביץ פעם בכמה שבועות על הנושא.

השב"כ חידד והידק את מעורבותו בתחום, במסגרת גבולות הגזרה. הוא נטל על עצמו את נושא הברחות הנשק, הוא מטפל בהתקפות על סמלי שלטון (כולל ראשי ערים), הוא מעגל קצת פינות על התפר שבין פלילי ללאומני, הוא רותם את יכולותיו המודיעיניות כשצריך. אבל הוא לא תרופת קסם ולא הוקוס פוקוס בכל פעם שצריך להרגיע את ההמונים וליצור ספין זמני. שירות ביטחון כללי נועד להגן על אזרחי ישראל מטרור ועל הדמוקרטיה מהחותרים תחתיה. כל שינוי בייעודו יגרום לנזק בלתי הפיך ליכולותיו.

הבעיה היא לא השב"כ, אלא המדינה. מעשי הרצח הם סימפטום לעניין מהותי ועמוק בהרבה: העובדה שמדינת ישראל התנערה לפני שנות דור מ־20% מאזרחיה. מנסור עבאס, איש אמיץ, אומר את זה בימים האחרונים בפה מלא: הוא לא ממעיט מאחריותם של הערבים עצמם לגורלם. הוא לוקח אחריות מלאה, בלי סייגים ותירוצים. אבל, הוא מוסיף, זה רק מחצית הסיפור. המחצית השנייה היא המדינה. הריבונות. הממלכה. כל אלה לא קיימים במגזר.

מישהו יישם את תוכניתו הנושנה של אביגדור ליברמן לחילופי שטחים. ישראל כבר יצאה מהמשולש, ואדי עארה וריכוזי ערבים בנגב ובגליל, באופן חד־צדדי. אם לפחות היינו עושים את זה במסגרת הסכם שלום. במקום מדינה פלסטינית, הוקמה כאן מדינת הפקר בתוכנו. אין בה דין ואין דיין, אין כללים ואין חוקים, אין איזונים ואין בלמים. משפחות הפשע הן הריבון. אתה עובר את כפר סבא, נכנס לטייבה וטירה, כאילו עברת יקום. הכבישים אחרים, התחזוקה אחרת, חוקי התנועה אחרים. בכל אום אל־פחם יש מתנ"ס אחד ומגרש כדורגל אחד. ישראל ויתרה.

ראשי השב"כ לדורותיהם התריעו על ההזנחה הפושעת הזו בפני ראשי הממשלה לדורותיהם, אך לשווא. רונן בר הפציר באיתמר בן גביר להמשיך את מה שעשה יואב סגלוביץ. זה לא היה מספיק, אבל זה היה יותר טוב מכלום. כשהבין שסגלוביץ לא יכול להישאר, הביא בר לבן גביר חמישה שמות של מחליפים פוטנציאליים שיכולים להחליף את סגלוביץ כפרויקטור מיוחד שייצר המשכיות ל"מסלול בטוח", התוכנית של הממשלה הקודמת, שהניבה פירות לא מובנים מאליהם. נכון לעכשיו, סגלוביץ לא הוחלף. לבן גביר יש, כנראה, דברים חשובים יותר.

הכי קל זה להתנפל על המשטרה. מכל המעורבים, המשטרה הכי פחות אשמה. הגוף הזה משמש כשק החבטות הלאומי כבר שנים. זה החל בקמפיין של מכונת הרעל נגד המשטרה, בעקבות חקירות ראש הממשלה. זה נמשך בייבוש הממושך של המשטרה בלי מפכ"ל, בלי תוכניות ארוכות טווח, בלי תקציבים. זה נמשך עכשיו, בהתגוללות הקבועה של השר במפכ"ל ובארגון כולו.

הפתרונות שונים בתכלית. צריך פשוט לעבוד בזה. צריך שראש הממשלה יכריז על זה כפרויקט לאומי, ימנה צוות שרים, יעמוד בראשו וימנה פרויקטור לאומי. לא לנושא האלימות במגזר הערבי, אלא לכל נושא המגזר הערבי. פרויקטור שירכז את כל התוכניות, כל התקציבים, כל הנושאים: תשתיות, חינוך, חינוך ועוד חינוך. "רק כך", אומר גורם ביטחוני בכיר, "אפשר יהיה להתחיל לתקן את ההזנחה ולטפל במנטליות החמולתית, באלימות, בפרוטקשן וברצחנות שהתפשטו במגזר כאש בשדה קוצים".

הממשלה הקודמת השאירה ירושה לא רעה: ירידה של 16% במעשי הרצח, ירידה תלולה יותר במקרי אלימות אחרים. הממשלה הנוכחית פשוט הקפיאה הכל. זאת ועוד: בעקבות "תחקיר" עיתון "כלכליסט" בעניין רוגלות הסייבר, נותרה המשטרה ללא כלי עבודה. אין פגסוס, אין יכולות סייבר, מצפים ממנה ללכוד את משפחות הפשע המתוחכמות, המצוידות והמשוכללות בחץ וקשת. חוק האזנת הסתר הישן נושן לא עודכן. אין חקיקה רלוונטית בנושא פגסוס. אין חקיקה חיונית בנושא סחיטת דמי חסות, תפיסת מזומן וחילוט אזרחי. פשוט אין כלום. מה שיש זה הצהרות חלולות על הכנסת השב"כ למגזר. זה עלוב כמו שזה נשמע.

ישראל מדינה מצולמת. גם במגזר הערבי. ערערה, למשל, מרושתת במצלמות. אלא שבישראל, בניגוד לרוב מדינות המערב, אין למשטרה גישה אוטומטית למצלמות האלה. אם קורה משהו, נפתחת פרוצדורה מעייפת שבסופה יש, אולי, גישה כזו.

זאת ועוד: אין למשטרת ישראל טכנולוגיית זיהוי פנים במצלמות. במצעד הגאווה בירושלים היו למשטרה שמות של מאות חשודים פוטנציאליים שיכולים להסתער ולדקור צועדים. במקום שיוצבו שם מצלמות משוכללות עם טכנולוגיית זיהוי פנים, הוצבו שם שוטרים מותשים שאמורים לזכור את כל הפרצופים במאות תמונות שהראו להם חצי שעה קודם לכן. זה עלוב כמו שזה נשמע.

לכל זה צריך להוסיף את העובדה שכלי החקירה והמודיעין של השב"כ אינם כלים ראייתיים. הם לא קבילים בבית המשפט. הם כן קבילים במלחמה בטרור. אם הכלים הללו יוטלו למערכת הפשע במגזר הערבי, הם ייחשפו בבתי המשפט. הנזק עלול להיות אדיר. גם אם מהלך כזה יסייע למשטרה להעלות את אחוז פענוחי הרצח במגזר הערבי מ־10% ל־20%, את המצב הבסיסי זה לא ישנה. הדבר היחיד שיכול להפוך את הקערה ולהתחיל לייבש את ביצת הפשע במגזר הערבי, הוא הגדרת הנושא כעדיפות לאומית עליונה, מינוי פרויקטור בעל גוף, אישיות וסמכויות שירכז את הפעילות, הכנת תוכנית לאומית והתחלת עבודה. כל זה התחיל לקרות בממשלה הקודמת ופסק בממשלה הנוכחית. אלה העובדות.

ממצאי תחקיר צה"ל בעניין הפיגוע בגבול הדרום הכילו לא מעט כותרות ומסקנות, כולל הדחת מח"ט קרבי בצה"ל, אירוע שלא חווינו שנים. שוטר מצרי בודד הצליח להרוג שלושה לוחמי צה"ל כשהוא משוטט בשטחנו שעות ארוכות בחופשיות. הוא ירה בסך הכל ארבעה כדורים. הוא הפגין יכולות מרשימות ועשה את המעשה כנראה מסיבות דתיות. ליד גופתו נמצא ספר קוראן פתוח על סורה לוחמנית במיוחד.

אפשר היה למנוע את הפיגוע הזה די בקלות, אבל זה לא קרה. מצד שני, גם הפאניקה מיותרת. היו בעבר מקרים כאלה ומקרים קשים בהרבה מהמקרה הזה. גבול ישראל־מצרים הוא גבול של שלום. צריך לזהות את הליקויים ולתקן אותם. נדמה לי שזה בדיוק מה שעושה עכשיו צה"ל, בלי לעגל פינות ובלי לטייח.

בשולי הדברים, או אולי במרכזם, מסע הטינופים של מכונת הרעל הביביסטית נגד שניים מהלוחמים שנהרגו, לוחם ולוחמת, באותה עמדת שמירה על הגבול. הרמזים המכוערים על "לוחם ולוחמת, לבד, בלילה, באותה עמדה", הרינונים על שבירת שמירה, על כי הם ישנו במקום לשמור, על איכותן של לוחמות צה"ל ועל הצורך לחסל תכף ומיד את הגדודים המעורבים והפרוגרסיביים שנוטלים מצה"ל את יכולתו לנצח.

המציאות הפוכה מערימת המטנפים והטינופים הללו. צריך לקוות שיום אחד, אחרי שנתניהו והביביזם כבר לא יהיו כאן, אפשר יהיה לטהר את האוויר סביבנו מכמויות הארס שהוזרקו לתוכו בשנים הללו. כך או אחרת, זה הזמן להבהיר: סמלת ליה בן נון וסמל ראשון אוהד דהן, הלוחם והלוחמת, פעלו ללא דופי. הם לא שברו שמירה, הם התפרסו בעמדה על פי הפקודה, הם היו ערניים ואף יצאו לסיור זמן קצר לפני שנורו מטווח קצר ונהרגו. השוטר המצרי ניווט לכיוון שלהם דרך הוואדי בצורה שלא היה אפשר לזהות אותו מבעוד מועד וירה בהם מקרוב בטרם הספיקו להגיב.

גם הטענות נגד הגדודים המעורבים אינן מחזיקות את מי הביוב שמהן נשאבו: גדוד ברדלס, כמו שאר הגדודים המעורבים, נותן עבודה ומספק את הסחורה ובגדול. בדיוק כמו לוחמות מג"ב הפזורות ברחבי המדינה, לוחמות צוותי הטנקים (על טהרת הנשים) וכל השאר.

רק לפני כמה שבועות השיג כוח מגדוד מעורב כזה, רובו הורכב מלוחמות, הישג מבצעי נדיר במחנה הפליטים עקבת ג'בר ליד יריחו. חמישה מחבלים הרוגים ושניים פצועים קשה, ללא נפגעים לכוחותינו. בצה"ל יש היום 7,000 לוחמות (מתוכן כ־1,500 במשמר הגבול). הן בעלות מוטיבציית שיא, יכולות גבוהות והן מתפקדות ללא דופי.

הגדודים המעורבים מחזיקים את גבולות השלום. קיומם מאפשר ליחידות החי"ר הסדירות (צנחנים, גולני, גבעתי, כפיר וכו') להתאמן למלחמה אמיתית ולפעול בשטחים. גבול שלום (מצרים וירדן) אינו דומה לקו עימות (לבנון, סוריה ויהודה ושומרון). הקשב העיקרי הוא נגד הברחות סמים ואמל"ח. אירועי הטרור נדירים. השוטר המצרי שהרג שלושה מלוחמינו חידד את הצורך לעדכן את תפיסת הביטחון השוטף בגבולות השלום של צה"ל ולהפיק לקחים. העובדה שהאירוע הזה שימש מנוף לשליחי הביביזם להמשיך להטיל דופי בצה"ל, בגדודיו, בלוחמותיו, מעוררת חלחלה.

בואו נשכח רגע מההפיכה המשטרית, יוקר המחיה והאלימות הגואה. גם בענייני חולין הממשלה הזו עובדת הפוך, שריה לא סופרים אף אחד, מתעמרים בציבור, פועלים נגד האינטרסים שעליהם הופקדו, ואין פוצה פה ומצפצף. בשבועות האחרונים סופר כאן על מעלליהם של שליחיו של אריה דרעי בעיר טבריה. הזכרתי כאן גם את המהלך הלא ייאמן של שר התקשורת שלמה קרעי, שמנסה להיפטר מיושב ראש הדואר מישאל וקנין.

סיפורו של דואר ישראל הובא כאן בעבר בהרחבה. המקום שהפך למרבץ ג'ובים עבור הליכוד הלך והתנוון, הלך ונרקב, עד שהפך חדל פירעון. הדואר היה על סף קריסה, בגירעון של מיליארדים, נטול מודל כלכלי ראוי לשמו או עתיד כלשהו.

כשיועז הנדל נתקל בוקנין, שהיה אז סמנכ"ל לפריסת סיבים אופטיים בסלקום, הוא מינה אותו לדואר כמינוי מקצועי טהור. וקנין לא זקוק לפרנסה הזו. הוא סיפור הצלחה קלאסי של ישראל השנייה, עשה חיל רב בעסקים, בחור מוכשר, לא פוליטי, שיודע להביא תוצאות. הוא בא לדואר בסוג של "צו 8" ושכנע גם את המנכ"ל החדש שהביא, דוד לרון, עם רזומה של 30 שנים בחברות הגדולות במשק, לבוא "בשביל הציונות".

וקנין ולרון ביצעו בדואר את אחד המהפכים העסקיים החדים ביותר בתולדות הניהול: מהפסדים של כמעט שני מיליארד דולר לרווח רבעוני ראשון של עשרות מיליונים. על הדרך, נפטר וקנין מחלק מהמינויים הרקובים מתקופת הליכוד, הקטין למינימום את מספר הסמנכ"לים (רובם התבטלו בשכר), הקטין את אין־ספור המשרדים המיותרים והגינונים המלכותיים, הסתפק בלשכה של חדר וחצי ועשה סדר.

הליך הפרטת הדואר נמצא כעת בשלבים הקריטיים ביותר שלו, ובדיוק בעיתוי הזה החליט קרעי להדיח את ועקנין, בניגוד מוחלט לדעת כל הגורמים המקצועיים, האוצר וכל הנוגעים בדבר. צריך לקוות שקרעי יצליח במשימת ההרס הזו כמו שהצליח להרוס את התאגיד.

הלאה: השרה לקידום מעמד האישה מאי גולן החליטה לפטר את מנכ"לית הרשות למעמד האישה, עורכת הדין איילת רזין בית־אור. גם כאן, מדובר במינוי מקצועי לחלוטין. גם כאן, הפיטורים נפלו כרעם ביום בהיר על כל גורמי המקצוע. רזין בית־אור היא אחת הנשים המרשימות והמנוסות בתחום. רשימת התארים וההישגים שלה בנושא אין־סופית, היא נמצאת בתהליך של התנעת שורה ארוכה של מהלכים, רפורמות וצעדים להגנה על זכויות נשים, קידום נשים והעצמתן, אבל מאי גולן רוצה בטח למנות מקורבת כלשהי, אז היא מראה לה את הדלת.

אחרון ברשימה הזו, אבל מחזיק בשיא הבוטות, החוצפה וחוסר האחריות, הוא שר התפוצות עמיחי שיקלי. כמו שמאי גולן דואגת לנשים, כך הוא, כנראה, דואג לתפוצות. מה ששיקלי התעקש לעשות השבוע זה להכפיש, לגדף ולהשמיץ את ג'יי סטריט, ארגון הגג של מרבית יהודי ארה"ב. הוא כינה אותו "ארגון עוין", הוא טען שעל פי החוק הישראלי עצם החברות בג'יי סטריט מחייבת עונש של עשר שנות מאסר, ושאר הבלים מהסוג הזה.

צריך להודות: ג'יי סטריט הוא ארגון עם תפיסות שמאל ליברלי. מצד שני, אלה הן גם תפיסותיהם של רוב יהודי ארה"ב ורוב הממשלים האמריקניים של הדור האחרון (למעט ממשל טראמפ). יתכבד נא שר התפוצות ויוציא את התפוצות כולן מחוץ לחוק, או ידרוש להכניס ל-10 שנות מאסר גם את הנשיא ג'ו ביידן (טראמפ כבר נעצר השבוע, למפרע).

האירוע עם שיקלי מעורר תוגה מיוחדת, כי האיש מגיע מבית קונסרבטיבי והחזיק כל חייו בדעות מתונות, הטיף לאחווה כלל ישראלית, חינך ברוח כל ישראל אחים וכיוצא בזאת. לי הזדמן לשמוע, באופן אישי, את משנתו המלבבת, את פתיחותו, הליברליות שלו, אמונתו שאיש באמונתו יחיה ואנחנו צריכים לחבק את כולם, ללא הבדל דעות פוליטיות וכיוצא בזאת.

אני שואל את עצמי מה מזריקים להם שם, בתעלות הביביסטים. איך הופכים אנשים מן היישוב למוטציות מעוררות חלחלה של עצמם. תפקידו של שר התפוצות, בהגדרה הרשמית, הוא "שמירת הקשר עם הקהילות היהודיות בתפוצות, באמצעות מיזמים לחיזוק הזהות היהודית והקשר לישראל, מאבק באנטישמיות, הבטחת קיום חיים יהודיים בתפוצות, אישיים וקהילתיים וחיזוק הקשר בין הישראלים לתפוצות".

אז כדי לקדם את כל זה, שיקלי יוצא בארסיות מופקרת ומופרכת נגד ארגון הגג של מיליוני יהודים, שהוא הארגון הקרוב ביותר מבחינה אידיאולוגית לרוב יהודי ארה"ב ולממשל האמריקני עצמו. במקרה הזה, הוא לא יוכל להכחיש שהוציא אצבע משולשת. הפעם, היא לא מופנית לקומץ מפגינים נגדו, אלא לציבור העצום שעל הקשר איתו הוא מופקד. יהודי ארה"ב.