כדי לקיים את השיחה עם מאיה אוחנה מורנו, אלמנתו של גיבור ישראל עמנואל מורנו ז"ל, חלל מסיירת מטכ"ל, והיחיד שתמונתו אסורה לפרסום עד היום - היינו צריכים לקבוע גבולות שיח מיוחדים. "בכל מילה שאשתמש היום יתייגו אותי", היא משתפת בקושי, "אם אגיד 'רפורמה' - רק צד אחד יהיה מוכן להקשיב, ואם אגיד 'מהפכה' - אוכל לדבר רק עם הצד השני", כך שרק המילה 'תוכנית' הצליחה להתאים לשני הקטבים.
"זו בדיוק הבעיה של התקופה הנוכחית, כל צד זועק את שכואב לו, ולא מצליח להקשיב לצד השני", היא משתפת בתחושה שאופפת אותה בימים האחרונים, שגרמו לה להסיר את הכפפות ולקפוץ ראש לתוך אחת הביצות המורכבות היום. "פעמים רבות בחיים הרגשתי שאני ב'דד אנד', וגם בימים האחרונים", היא אומרת, "לאן שאני לא מסתכלת אין מוצא, אתה מבין שאתה לא יודע. במציאות של היום זה מרגיש כאילו אני חייבת להיות בצד אחד, אנחנו לא יכולים כבר להגיד לכאן או לכאן. בשיח הנוכחי - מה שלא תגיד אתה תתפוצץ".
התחושות האלה, שהמונים בחברה הישראלית שותפים להן, הובילו אותה להיכנס ללב השיח הפוליטי מתוך משאלה למנוע ממנו להתדרדר עוד יותר. כשהיא קיבלה הצעה לחבור למיזם "אנשים, אחים, אנחנו", שמנסה לבנות גשרים להידברות בין הצדדים, היא אפילו לא התלבטה.
"זה הדבר שהכי נצרך כרגע בחברה הישראלית - גשרים וחיבורים. אנשים נרתעים כשהם שומעים את המונח 'מעגלי שיח', כי כבר שכחנו איך זה לדבר. כולם בטוחים שאחדות היא שכולם נראים בדיוק אותו דבר, ועושים בדיוק את אותה הפעולה - אבל אחדות היא בסך הכול להצליח לשמוע את הכאב של הצד השני".
המיזם "אנשים, אחים, אנחנו", הוא אולי האנטיתזה לרוב השיח שנשמע היום בחברה הישראלית - הוא לא עוסק בתנאי הרפורמה ולא בחקיקת מהפכה, הוא לא מסכים עם רוטמן או שולל את לוין. השאיפה בו היא שהצדדים יחזרו להסתכל אחד לשני בעיניים. "אנחנו יוצאים להפגנות מכל הסוגים והמינים, לא כדי לצעוק או להפגין אלא כדי להיות מקום לדבר. מגיעים לאן שרק אפשר כדי לגרום לאנשים לדבר".
היא אומרת שהיא מבינה את הטענה שהמדינה אובדת לנו: "אנחנו לא בכיוון הנכון - אבל יש דרך לעשות את זה. המיזם לא יוצא נגד ההפיכה השלטונית, לא מגיע נגד שום כלום - כי האמת לא נמצאת אצל אף אחד מאיתנו. שווה שנייה לנשום ולהקשיב".
בניגוד לתנועות רבות וקולות שנשמעו על מתווים שונים שמוצעים כפשרה, מאיה, מתוך המקום הקשה שממנו היא מגיעה - מאמינה שהדרך אחרת: "השיח מסלים, אנחנו עושים מעשים קיצוניים והלב נורא כואב כל היום בגלל המצב", היא אומרת בדמעות, "צריך להגיד, לא היו לי תשובות כשאמרו לי שעמנואל נהרג, לא ידעתי איך אני מתחילה ללכת, אבל ידעתי שיש רק דרך אחת למעלה ולשם אני מכוונת גם כאן".
רק הבוקר פורסם מכתב שעליו חתומים 37 טייסי קרב במילואים, ובו הם מודיעים כי יסרבו להתייצב אם הרפורמה המשפטית תעבור. זמן לא רב לפני ההתנתקות, גם לוחמים ואנשי קבע מגוש קטיף עמדו בפני השאלה אם לסרב, והשאלה הגיעה גם לפתח ביתם של הזוג מורנו הצעיר: "את עמנואל ז"ל שאלו בזמן הגירוש למה הוא לא מניח את הדרגות? הרי בכל דרך לא הסכמנו שהמהלך נכון. אבל אז הוא אמר משפט שהולך איתי עד היום: 'אני לא בצבא בשביל ראש ממשלה כזה או אחר. אני בצבא בשביל עם ישראל'. הדאגה לגיטימית - אבל אל תשרפו את האסמים".
מורנו היא אולי הדוגמה הישראלית הטובה ביותר לצד שאמור לדרוש תיקון מסיבי - כשבקורות חייה הפרטיים היא חוותה כמה אירועים לאומיים: פינוי חבל ימית בהסכם השלום עם מצרים ב-82', ההתנתקות ב-2005 ונפילתו של בעלה בפעילות מבצעית ב-2006: "אני, כילדה בת 9 שזוכרת עד היום שופל שעולה על הבית שלה, זה משהו שהולך איתי עד היום. חוויתי את הכאב הגדול הזה פעם נוספת גם בגירוש, ולצערי גם מכירה היטב את הטענות. חייבים להוציא את הכאב הזה החוצה, כי היה שם המון בגירוש".
אבל למרות שבשבועות האחרונים נשמעו טענות על היחס המפלה של מערכת המשפט בהתנתקות, היא מבקשת לעצור: "זה לא הזמן להיכנס להשוואות. נתתי את הבית שלי תמורת השלום עם מצרים. הייתי בגירוש ב-2005, הבעל האהוב שלי נהרג בהגנה על המדינה, אני אדם מלא חורים - אז אגיד להם 'תראו מה היה, ותראו מה עשיתם'. זה לא הזמן".
בשבועות האחרונים נקשר שמם של חללי צה"ל במחאה, אם בשלטי הפגנות של אבות שכולים, בטענה שהמחיר "כבד מדי" לנוכח הצעדים שמובילה הממשלה, או בטקסי זיכרון ממלכתיים שהמפגינים מפריעים להתנהלותם. אלמנתו של סא"ל עמנואל מורנו ז"ל כלל לא מבינה איך הקונצנזוס סביב הנושא הופר: "זה מורכב ועצוב שהנושא הזה הפך בכלל להיות מורכב, שאנחנו דנים עליו כנושא לגיטימי והוא לא מוחלט".
בימים הקרובים, היא מתכוונת לדבר עם כל מי שרק יהיה מוכן לשמוע, כדי להוביל לשיח אמיתי. בזהירות היא מנסה להתנער מהתדמית המגזרית, ומסבירה כי זו אולי ההזדמנות האחרונה: "זה לא סוד שרואים כיסוי ראש וישר חושבים שאני חלק ממגזר מסוים. אבל אני לא מייצגת את אנשי הגירוש, או את אנשי ההפגנות. לא קוראת לפשרה ולא לעצירה, אבל מבקשת שנשב יחד. לכולנו יש אחריות וכבר אין פה גלגל ספייר - אין לנו מדינה לבזבז".