אבא שלי היה בן 29 כשנפל במלחמה, אחי חייל בן 19. בפעם הראשונה בחיי, אני תוהה אם נפלו לשווא. אלו רגעים מכריעים. אין פה ימין ושמאל. יש פה אדישים ופועלים. ההיסטוריה תשפוט את כולנו, ואין לנו זכות לעמוד מנגד.
כולנו, גם ספי אבא שלי ואריק אחי, נלחמנו על חזון פשוט: בית בטוח בגבולות ברורים אחרי אלפיים שנות גלות, ברוח היהודית של "ואהבת לרעך כמוך" ו-"כי גרים הייתם בארץ מצרים", וגם בפולין, מרוקו, רוסיה, פרס ועוד ועוד. רצינו להיות עם חופשי בארצנו. לא להיות עם דתי, או עם צודק, או עם עליון בארצנו. התפזרנו לגלות בגלל השתלטות של קיצוניים על השלטון ובעקבות קרע פנימי. כי ככה זה אצלנו. שום כוח חיצוני לא יפרק אותנו. אבל עכשיו, כמו אז - אנחנו מתפרקים מבפנים.
התלבטתי רבות אם לכתוב. ולא כי יתקפו אותי על השימוש במתים. אני מרגיש בטוח לדבר בשמם. מגיע להם שמישהו ישמיע את קולם. אני מרגיש שהם עומדים איתי בהפגנות, כתף אל כתף, יחד עם מאות אלפים מכל גווני החברה המדהימה שלנו. התלבטתי, כי אולי כבר מאוחר מדי, ואני תוהה אם הנר עדיין דולק. אם אני בכלל רוצה להילחם. אולי יותר קל לוותר. כבר חיינו בארצות הברית שבע שנים. הילדים מתגעגעים לשם. יש להם אנגלית מושלמת, ההסתגלות חזרה תהיה מהירה. אבל לפני שנתיים ארזנו את חיינו שם, את ארבעת ילדינו, וחזרנו הביתה. למשפחה, לחברי הילדות, לנוף מולדתנו, כי אין לנו ארץ אחרת. אז החלטתי לכתוב, כי עדיף לטעות מאשר להתייאש. עדיף לנקוט עמדה, מאשר להתקפל. זה חלק מהמהות של המקום הזה שהקמנו. שאנחנו לוקחים את עתידינו בידינו. שאנחנו עושים היסטוריה - ולא צופים בה מהצד.
לפני כמה ימים הבן שלי, שקרוי על שמו של אחי אריק, שאל אותי מהו זיכרון הילדות הראשון שלי. אמרתי לו שיש לי הרבה, שקשה להצביע על אחד. לא רציתי שידע שבית הקברות הצבאי בחולון חלקה ארבע, מצבות עם כריות משיש עם כתב בצבע זהב, נר זיכרון בתיבת פח שחורה ודשא קטן, זה זיכרון הילדות הראשון שלי. היינו הולכים לאבא שלי הרבה. זה היה חשוב לסבא וסבתא שלי, ניצולי שואה שעלו לארץ וחינכו אותנו לאהבת הבריות, המסורת והארץ. כשהייתי בן 13 קברנו את אריק בחלקה שמונה. בימי זיכרון אנחנו מתפצלים - חלק אצל אריק, חלק אצל ספי. תמונת הילדות של כריות השיש מקבלת משמעות שונה בחלוף השנים, והתמונה הזאת הולכת איתי עכשיו - כשאני יוצא להפגין, כשאני כותב את השורות האלו, כשנשבות מחר. כי אין לנו ארץ אחרת.
מנסים לצייר אותנו כמי שלא מקבלים את תוצאות הבחירות. זה שקר גס. מקבלים. תורכם, קחו אחריות, כמו בגין. אנחנו רק מבקשים שלא תהרסו את מה שיש פה. מדינת ישראל היא נס אמיתי, הישג היסטורי שהתחיל במגילת העצמאות והתנהל תוך ויכוח נוקב, אבל יחד עם ממלכתיות ואחריות אחד כלפי רעהו.
המוטיבציה של נתניהו לא מעניינת אותי, גם לא של לוין. בשביל בן גביר וסמוטריץ', התכלית היא סיפוח של כל הארץ בלי לתת זכויות למיליוני פלסטינים. אבל מה חושבים לעצמם אלי כהן, גילה גמליאל, יואב גלנט, ניר ברקת, ישראל כץ ויולי אדלשטיין, שהיה בעצמו אסיר של משטר לא דמוקרטי? לא מעניין אותם שהם שותפים לחורבן הבית השלישי?
פעם זה היה עניין של שמאל וימין. הפעם, אני חושב שהחלוקה היא בין אלו שמבינים את גודל השעה לאלו שמדחיקים, שמכחישים. כן, יש מיעוט בעד ההפיכה הזאת, אבל הרוב נגד. כמעט כל מי שמבין את המשמעות של ההפיכה הדתית-משטרית-משיחית המטורפת הזאת, ולאן היא לוקחת אותנו - נחרד ממנה. אז מה עושים? יוצאים לרחוב, שובתים, משתפים, משמיעים קול. אל תהיו מאלו שההיסטוריה עברה לידם והם נרדמו.
אני כותב לילדים והמשפחה שלי - ולכל ישראלי שמרגיש שעדיף שנישאר ביחד. המאבק הזה הוא לא נגד החרדים או ישראל השניה, או שום חלוקה דמגוגית מעין זו. אין לאף אחד פה זכויות עודפות. להפך. אנחנו נאבקים כדי שיהיה אפשר להמשיך לתקן, לא להרוס. להמשיך לא להסכים על כלום, ועדיין לחיות ביחד. אני כותב כדי שידעו שאעשה כל שביכולתי במסגרת החוק. וכל עוד הנר דולק אפשר לתקן. ויש מה לתקן, בכל המערכות. לתקן בלי להחריב. ואם ניכשל? אז לראשונה, תמונת הילדות הראשונה שלי תקבל משמעות חדשה.