כשהאזרח הערבי לא מרגיש חלק מהחברה - אין פלא שהמהפכה המשפטית לא מעניינת אותו

שר המשפטים יריב לוין הודה אתמול (שני) במליאת הכנסת כי שלושת כתבי האישום נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו תרמו כדבריו "להבנה ציבורית רחבה מאוד שיש כשלים במערכת המשפט שצריך לתקן אותם", מה שרק גרם לו להיות נחוש לקדם את הרפורמה במערכת המשפט. בתגובה הודיע ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט שההצעה הנוכחית של לוין "מסוכנת ותפגע ביסודות מדינת ישראל, בכלכלתה ובאזרחיה". דברים אלו הגיעו על רקע הפגנת הענק בשבת כשמעל 80 אלף מפגינים פקדו את כיכר הבימה והרחובות מסביב תחת גשם זלעפות כדי למחות נגד השינויים שמקדמת הממשלה להחלשת מערכת המשפט, כשגברים ונשים, צעירים ומבוגרים, מפורסמים ואנשים מן השורה עמדו כולם יחד בגשם והביעו עמדה נחרצת נגד הרפורמה.

מי שללא ספק בלט בהיעדרו היה יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד שמחזיק, לפחות כלפי חוץ, בתואר המנהיג התורן של גוש "רק לא ביבי". זה סוג של החמצה גדולה מבחינתו במיוחד נוכח העובדה שיו"ר המחנה הממלכתי בני גנץ הסתובב בין המפגינים כחתן ביום שמחתו. אך מי שחושב שלפיד נשאר לבדו בבית טעות בידיו, כי היה ניתן לשים לב שלא מעט קבוצות מיעוטים החליטו לאמץ את ההחלטה שלו לא להגיע להפגנה, כשהקבוצה הבולטת היא ללא ספק האוכלוסייה הערבית. אז נכון שזה לא קרה מתוך הזדהות עם יו"ר יש עתיד, והיה ניתן לראות שהיו מספר משתתפים ערבים, כשאפילו יו"ר רע"ם מנסור עבאס היה שם בהופעת אורח על תקן רוקסטאר שהמפגינים לא מפסיקים ללחוץ לו את היד - אך אי אפשר להתעלם מהעובדה שההפגנה בשבת לא דיברה אל הציבור הערבי ולא הצליחה למשוך אותו בהמוניו לעיר לתל אביב.

תחילה יש לציין, שאין זו הפעם הראשונה שחלקים גדולים בציבור הערבי לא מרגישים קשר למחאות המזוהות עם הציבור היהודי בכלל וגוש המרכז-שמאל בפרט. מספיק לראות איך הציבור הערבי נעדר בעבר גם ממחאת הגשרים והצמתים או מחאת בלפור נגד בנימין נתניהו בזמנו. אנו כבר בשנת 2023 ועדיין ניתן לראות שיש פער ניכר בין מה שמוציא את האזרחים היהודים לעומת האזרחים הערבים לרחובות. וכך, בזמן שקידום רפורמה ע"י הממשלה במערכת המשפט מדברת אל האזרח היהודי, ללא קשר לעמדתו הפוליטית, בין אם הוא תומך בה או מתנגד לה - היא איכשהו לא מצליחה לדבר אל האזרח הערבי הממוצע המשדר שהרפורמה לא נמצאת נכון לעכשיו בראש סדר העדיפיות שלו, ולא בדיוק נחשבת לדבר שמדיר שינה מעיניו. מה שרק יכול להצביע על הפער בדאגות היום-יום של שתי האוכלוסיות.

נכון שהמחאה נגד הרפורמה נגד מערכת המשפט היא כלל ישראלית. היינו עדים שבוע שעבר לקריאתו של יו"ר רע"ם מנסור עבאס לציבור הערבי להצטרף למחאה בכיכר הבימה, ומנגד איימן עודה נאם במהלך ההפגנה שנערכה באותה כיכר שבוע קודם. ועדיין, המחאה עדיין נתפסת בעיני חלקים גדולים בציבור הערבי כמחאה יהודית יותר מאשר ישראלית, מחאה של מי שמרגיש אזרח אינטגרלי במדינת ישראל יותר מאשר מחאתו של האזרח הערבי, שגם בשנת ה-75 של המדינה עדיין מרגיש כמי שצריך להילחם על מקומו. מחאתו של השייך יותר מאשר של האאוטסיידר.

אכן אין להסתכל על הציבור הערבי כמקשה אחת, וסביר להניח שתושב המשולש מסתכל על התמונה בדרך שונה מאשר תושב הצפון או הדרום, אך אי אפשר להתעלם מהתמונה הכללית שהמחאה טרם הצליחה לדבר לציבור הערבי. וזו בדיוק הנקודה שיש להדגיש ולהבהיר: בזמן שתושבי הוד השרון ורעננה למשל מרגישים מודאגים מההתפתחויות במערכת הפוליטית וקידום הרפורמה ע"י יריב לוין ניתן לראות מנגד שזה אולי הדבר האחרון שמדאיג את תושבי רהט, באקה אלע'רביה או עילבון. בזמן שגל האלימות והפשיעה מתפשט כאש בשדה קוצים ביישובים הערביים, והפך בצער רב לשם נרדף לחברה הערבית - כשיש מגוון סיבות לכך - ולא רואים מענה הולם מצד המדינה לכך; בזמן שאנשים מתמודדים על בסיס יום-יומי עם מצוקת הדיור, כשכמעט ולא רואים תנופת בנייה ביישובים הערביים, והדגש בממשלה ובמשרד השיכון הוא איך לפתור את מצוקת הדיור בחברה היהודית; בזמן שהאזרח הערבי ראה איך בשנה האחרונה בערה, געשה ורעשה המדינה על רקע שילובה של מפלגה ערבית בקואליציה, ועוד לא מעט דוגמאות שרק מנציחות את תחושת האאוטסיידריות של הציבור הערבי - אנו רואים בסוף שהרפורמה זה אולי הדבר האחרון שמדאיג אותו.

מנגד אותו ציבור לא שוכח למשל שהציבור היהודי לא הצטרף בהמוניו למחאות נגד האלימות והפשיעה באיילון וכביש 6 בזמנו, שלא לדבר על המחאות נגד חוק הלאום בשנת 2018, כשהיה ניתן לראות בבירור שהציבור היהודי בחר להגיע למחאת הציבור הערבי-דרוזי ופחות הרגיש מחובר למחאת הציבור הערבי מוסלמי-נוצרי, וזאת על אף ששתי המחאות התרחשו בפער של שבוע. אם ככה, מאיפה נובעת הציפיה שהציבור הערבי ימלא בהמוניו את כיכר הבימה? נקודה למחשבה.

לסיום, האם יש להשלים עם המצב? כמובן שלא. תחילה יש לעבוד בצורה אינטנסיבית על הגברת המודעות הפוליטת בקרב הציבור הערבי, ולהשריש אצלו את התחושה והמחשבה שהוא חלק מהמשחק ואינו אזרח על תנאי. מצד אחד הציבור הערבי צריך להבין שיש לקחת את עצמו בידיים ולא לחכות שדברים יקרו לבד, ולפעול בכל הכוח להשתתף במשחק - לא עוזר להרים ידיים. מנגד יש לדחוף את המארגנים, הנואמים והפוליטיקאים היהודים לדבר ישירות עם הציבור הערבי, ולא לעשות זאת דרך הפוליטיקאים הערבים - לדבר ישירות עם הציבור הערבי ולהסביר לו שזה גם בידיים שלו וישיבה ביציע היא לא הפתרון. כי פשוט אסור לחזור על הטעות ההיסטורית שעשו הפוליטיקאים היהודים במרכז-שמאל, שדגלו לא פעם בהתנערות מהציבור הערבי, טעות שעלתה לכולם ביוקר.