סערת הבורקיני: הנשים מכסות את הראש – והצרפתים מאבדים אותו

כשנשות הארגון הצרפתי "Smile 13" הכריזו על יום כיף עבור חברותיו בפארק המים "ספידווטר" שבפרבר של מרסיי, בדרום המדינה, הן לא שיערו בנפשן שהדבר יעורר סערה ציבורית נרחבת כל כך – בצרפת ובעולם כולו. "יום הבורקיני", כפי שכונתה היוזמה בכלי התקשורת, נועד לאפשר לנשים מוסלמיות דתיות, שסובלות כמו כולם מחום יולי-אוגוסט של דרום צרפת, ליהנות ממתקני המים בפארק – בלבוש צנוע.

בתחילת החודש כבר הכריזו המארגנות על ביטול היום – שלא היה אמור כנראה להזיז לאף אחד מלבד לרוחצות שתכננו להגיע אחרי שעות הפתיחה הרגילות. זאת, בשל קול זעקה שקם בציבור ובקרב פוליטיקאים מקומיים ולאומיים שמרנים. חברות הארגון הבהירו כי לא רצו לגרום ל"הפרעה לסדר הציבורי", בהתייחסות מרומזת למהומות שבהן איימו הארגונים השמרניים אם יום הכיף יצא לבסוף לפועל.

עוד בוואלה! NEWS:
מרקל: "הטרור האסלאמי לא הגיע לגרמניה דרך הפליטים"
שלט "לא ראוי" בשדה התעופה: הנציג האוסטרי זומן לבירור באנקרה
קריקטורה חדשה נגד מוסלמים הובילה לאיומים על עורכי שרלי הבדו

הבורקיני הגיח לאוויר העולם בשנת 2004, והאחראית לעיצובו היא אהידא זאנתי, אוסטרלית ממוצא לבנוני. הוא עוצב במקור עבור נשים מוסלמיות או יהודיות דתיות, ולדבר זאנתי הטריגר הראשוני היה בכלל עלייה בשיעור הצעירות המוסלמיות שביקשו להתנדב בשירותי ההצלה הימיים של אוסטרליה – והתקשו לעשות זאת ללא לבוש הולם. זאנתי קראה בתחילה לבגד הים השמרני "חיג'וד" – הלחם של המילים "חיג'אב", כיסוי הראש המוסלמי, ו"הוד", ברדס – אך השם לא תפס. במקומו הגיח לעולם "בורקיני" – הלחם של "בורקה", כיסוי ראש שמרני יותר מהחיג'אב, ו"ביקיני", בגד הים החושפני והפופולרי.

"הייתי רוצה לשאול את הפוליטיקאים בצרפת – אתם רוצים לאסור רק על הבורקיני, או פשוט על המוסלמים?", טענה לאחרונה זאנתי בריאיון לעיתון הצרפתי "לה מונד", בצל הסערה. לדבריה, "הבורקיני התקבל בברכה באוסטרליה, ולא משנה אם אתה מוסלמי, נוצרי, הינדו, יהודי. כולם מתקבלים בברכה". זאנתי גם הבהירה כי "המכירות רק עלו", מאז שהסערה החלה. "תודה", סיכמה.

כשבוע לפני ההכרזה על ביטול "יום הבורקיני" בפארק המים בפרברי מרסיי, ראש עיריית קאן דויד ליסנאר הגדיל לעשות ואסר על בורקיני בכל חופי העיר. האיסור, שיפוג ב-31 באוגוסט, נועד לדבריו להילחם "לא בדת האסלאם, אלא בגילויים הקיצוניים שלה". ליסנאר הבהיר גם כי הוא רוצה "לשמור על הביטחון, במסגרת מצב החירום", שהוכרז במדינה. הוא עוד הוסיף: "אנחנו לא אוסרים על כיסוי הראש, או על כיפה או צלב, אלא רק על לבוש שהוא סממן של אסלאם קיצוני".

קרוב לעשר ערים ועיירות כבר הצטרפו לאיסור – שדומים לו הוצגו בערים בודדות גם ב-2013 וב-2014, למרות שברוב המקרים לא נאכפו באופן ממשי – כשבכל יום כמעט מצטרפת לרשימה עיר נוספת, החשובה והגדולה שבהן היא קאן. האיסור בעיר הנופש לא זכה לפרסום בתחילה, ורק לאחר שהדבר נודע לארגון קהילתי מוסלמי, שביקש לעתור נגדו, העניין זכה לפרסום נרחב. בימים האחרונים, לפחות עשר נשים עוכבו על ידי המשטרה. ארבע מהן נקנסו ב-38 אירו (כ-160 שקלים), ושש הנוספות "עזבו את החוף מבלי לעורר מהומה", לדברי ראש העירייה ליסנאר. המשטרה לא יכולה להכריח את הנשים לעזוב את החוף, אולם ניתן לקנוס אותן – לא יותר מפעם אחת ביום.

נראה כי הקריאות לאיסור על הבורקיני חוצות מפלגות, ובהחלט לא שמורות רק לימין הקיצוני מבית מדרשה של מארין לה פן, מנהיגת "החזית הלאומית". כך, למשל, חבר המפלגה הסוציאליסטית אנז'-פייר ויווני, ראש עיריית סיסקו שבאי הים תיכוני קורסיקה, טען כי רצונו "להגן על האוכלוסיה, ובעיקר על האוכלוסיה המוסלמית, שחבריה הם הקורבנות הראשונים של הפרובוקציות הקיצוניות האלה". אלא שלא במקרה ויווני היה בין הראשונים שאסר על בורקיני בעירו, שבתקופה האחרונה ראתה עלייה מדאיגה באלימות כלפי מהגרים מוסלמים ובמעורבותם.

כך גם קאן, ששותפה לטראומה של שכנתה ניס, לאחר פיגוע הדריסה הקטלני לפני רק מעט יותר מחודש, שבו נהרגו 85 בני אדם. בטוקה הקטנטנה שבצפון-מערבה של צרפת, לא רחוק מקאלה, "הג'ונגל" הידוע לשמצה של מבקשי המקלט, ראש העירייה דניאל פאסקל הצטרף השבוע ל"מלחמה" נגד הבורקיני וטען כי מדובר במאבק בעדיפות עליונה. חברת האופוזיציה מהימין, ז'ולייט ברנאר, תקפה אותו על "התעלול התקשורתי", והבהירה: "מעולם לא ראיתי נשים מכוסות רעלה בחוף הים בטוקה".

השרה הצרפתית לענייני זכויות נשים, לורנס רוסיניול, טענה השבוע בריאיון לרדיו Europe1 כי הבורקיני הוא "ארכאי לחלוטין", וקראה לעמיתיה הפוליטיקאים להילחם בו "בדם קר וללא נקיפות מצפון". לדבריה, "לא מדובר רק בעיצוב של בגד הים, אלא בסוגיה חברתית". לדבריה, המטרה של הבורקיני היא "להסוות ולהחביא את גופן של הנשים, על מנת להחביא את הנשים עצמן". עוד טענה רוסיניול כי זה משחק לידי החזית הלאומית, "שרוצה להפוך את האסלאם לנושא החם של החודשים הקרובים". באופן אירוני למדי, בעוד היא מלבה את הסערה הציבורית שקולם של המוסלמים – וקולן של המוסלמיות נעדר ממנה כמעט לחלוטין – הבהירה השרה כי היא "לא רוצה סערה ציבורית על הנושא הזה, כשהמוסלמים הם בני ערובה".

אם בעבר מצאו הצרפתים הסברים "הגיוניים" וסדורים יותר לאיסורים דומים, למשל על עטיית רעלה במרחב הציבורי או על לבישת סממנים דתיים בבתי ספר, כעת נדמה שהם יורים לכל הכיוונים – החל מהפרעה לסדר הציבורי, דרך דאגה פתאומית ודחופה לשחרור האישה, וכלה במאבק בטרור. ראש הממשלה מנואל ואלס הכריז כי הוא תומך בראשי העיריות שהכריזו על האיסור, וכי הוא "מבין את הניסיונות למצוא פתרונות, בעת מתוחה זו, להימנעות מהפרעה לסדר הציבורי". לדבריו, בורקיני "לא תואם לערכים של צרפת ושל הרפובליקה", והאיסור מעודד "חיים משותפים". עבדאללה זכרי, ראש הארגון הלאומי נגד אסלאמופוביה (CRI) טען בריאיון לרשת BFMTV: "נורא לראות את ראש הממשלה מלבה את האש, במקום לנסות ולכבות אותה".

ראש עיריית בזייר, רוברט מנאר, שנודע לשמצה בזכות אמירות שנויות במחלוקת בגנותן של הקהילות המוסלמיות בצרפת, הצטרף גם הוא לגל האיסורים – אלא שבעירו הדרומית כלל אין חופי ים. מנאר מיהר להכריז לפני כשלושה שבועות על הקמת חוף מלאכותי, לרווחת תושבי העיר – שיכולים אם ירצו גם להגיע לחוף הים התיכון בנסיעה של חצי שעה. עם סיום הקמתו של החוף המלאכותי בשבוע האחרון, הכריז מנאר על איסור עטיית בורקיני בעיר, ובכך תרם את חלקו בהצלחה לסערה הפוליטית התורנית.

צרפת אוסרת על מדגמי אוכלוסין על בסיס דת או מוצא אתני, ולכן לא קיימים נתונים ממשלתיים בנוגע לשיעור המוסלמים בחברה. על פי סקרים עצמאיים, שיעור המוסלמים הוא בין 5% ל-10%, כשהסקר האמין והמקיף ביותר, של מכון המחקר האמריקני המכובד Pew מציב את שיעור המוסלמים בצרפת על כ-7.5% - כ-4.7 מיליון בני אדם, מתוך אוכלוסייה של יותר מ-65 מיליון. סקרים אחרים, למשל של "החזית הלאומית", מעריכים ככל הנראה בהגזמה מסוימת כי בצרפת יש שיעור כפול או משולש מכך של מוסלמים – עד להערכות המפליגות של 15 מיליון בני אדם. בגרמניה השכנה יש יותר מוסלמים, אולם חלקם היחסי באוכלוסיה קטן יותר.

על פי סקרים נוספים של מכוני מחקר צרפתיים מוכרים, כ-40% מהמוסלמים במדינה מגדירים את עצמם כמנהלים אורח חיים דתי. עם זאת, ההערכות בכלי התקשורת הצרפתיים מתייחסות לכך שגל האיסורים הנוכחי משפיע על כמה אלפי נשים בלבד, שחיות באזורי החוף ולובשות חיג'אב באופן קבוע.

הסערה הצרפתית התקבלה במידת מה של גיחוך בתקשורת הבינלאומית. העיתונאית המוסלמית רמונה עלי מנתה בטור דעה שפורסם ב"גרדיאן" הבריטי חמש סיבות ללבוש בורקיני – "ולא רק כדי לעצבן את ראש עיריית קאן", לדבריה. היא ציינה, חצי בהלצה, את הסערה התקשורתית שמעוררת מי שבוחרת ללכת לים עם בורקיני ואת "החיסכון בקרם הגנה ובשעווה להסרת שיער". זאת, לצד היתרונות של "להוסיף גיוון לתנועה לשחרור האישה", "להדגיש את המגוחך", ותאמינו או לא – "לחגוג חופש".

עם זאת, צרפת אינה היחידה שמתמודדת בזמן האחרון עם סוגיית הבורקיני. באיטליה, למשל, פוליטיקאים רבים הביעו התנגדות לבגד הים השלם, אולם הבהירו כי אין כל כוונה לאסור אותו. גם במרוקו שמעבר לים הנושא עלה לכותרות לאחרונה, בעקבות כוונה לאסור על בורקיני באזורים התיירותיים של המדינה. בקטלוניה שבספרד קיים איסור רשמי על בורקה – בדומה למצב הנוכחי בחוק הצרפתי – אולם הוא לא נאכף, וכעת הצעה דומה עולה לדיון בגרמניה.

הסוציולוג וחוקר האסלאם הצרפתי רפאל ליוז'יה טען בריאיון לאתר "The Local" כי ההצהרות הפוליטית בדבר איסור על בורקיני מוסיפות ל"זירת המלחמה", כפי שהוא מגדיר זאת. לדבריו, "אני ממש בהלם, אבל לא כי נשים לובשות בורקיני. אני בהלם כי אנשים מרגישים צורך להגיב לזה. לנשים יש את החופש ללבוש בורקיני אם זה מה שהן רוצות". ליוז'יה עוד טען כי הפוליטיקאים הצרפתים "הופכים את הרעיון של חברה חופשית", באיסור על פריטי לבוש.

"נגיד את זה כך: אם אישה שלובשת חצאית קצרה מאוד נאנסת, אף אחד לא יציע לאסור על חצאיות קצרות", הוסיף ליוז'יה, בהתייחסות לטענות על "הפרעה לסדר הציבורי", ואירועי האלימות כמו אלה שאירעו בקורסיקה לאחרונה. הוא הבהיר: "היו מענישים את האנסים. כך מדינה חופשית עם אנשים מתורבתים עובדת. אבל אנחנו עושים בדיוק ההפך".

אנייס דה פאו, סוציולוגית ויוצרת סרטים שחקרה את האסלאם בצרפת במשך העשור האחרון, הוסיפה וטענה כי התגובה הממשלתית "הופכת את הציבור הצרפתי להיסטרי". לדבריה, "איסור כזה בהכרח יוביל גם לנשים שיהפכו לקיצוניות יותר בעצמן. זה מה שראינו אחרי האיסור על הבורקה בשנת 2010, נשים התחילו לעטות בורקה אחרי שהחוק עבר". עם זאת, הבהירה דה פאו: "הבעיה היא, כמו שראינו בקורסיקה, שהנשים האלה, שלובשות בורקיני, הן פשוט צרפתיות. הן נולדו כאן, ועכשיו גורמים להן להרגיש כמו אאוטסיידריות ומזכירים להן שהן לא באמת צרפתיות".