אוהב חיות ואדם (בסדר הזה), ספורטאי כושל בעבר ואוהד כורסא מצטיין בהווה. הדוג סיטר המושלם לכלב שלכם והעורך המושלם לרומן שאתם עוד לא יודעים שתכתבו. עמית סלונים משמש כמבקר התרבות של וואלה, ובזמנו הפנוי מגדל שתי ילדות וכלב.
יהונתן גפן, מהיוצרים החשובים שכתבו בשפה העברית הלך לעולמו והשאיר אחריו מורשת עצומה, שלא נגמרת רק בארסנל שירים עצום. במדינה אחרת, שמקדשת תרבות ואמנות, היה מוכרז היום יום אבל. אצלנו, רה"מ אפילו לא טרח להוציא הודעת ניחומים. יכול להיות שזה מה שיהונתן היה רוצה
אם התקשורת הייתה מתייחסת לעובדה שכל ניצול שואה שלישי בישראל חי עם הכנסה זעומה כמו שהיא מתייחסת לביסמוט שחטף קצת צעקות בבית הכנסת או לטייס שאמר משהו בכריזה, זה היה מכבד את יום השואה יותר, ומי יודע, אולי דרעי היה דואג גם לכבודם ורווחתם בחיים, ולא רק במותם
בגטו, יהודה פרידמן נאלץ לתקן כלי רכב של הגסטאפו, והבריח לכלא עפרונות עבור חברת המחתרת שכתבה באמצעותם את "יומנה של יוסטינה". אחרי המלחמה הצטרף ליוזמה לרצוח המוני נאצים כנקמה, שבוטלה ברגע האחרון. כיום, כשהוא בן 103, הוא מספר בכאב: "בכיתי שלא עשינו את זה"
סיפור אנושי ויראלי הופך להצגה סוחטת דמעות, ספר ילדים אהוב זוכה לגרסה ישראלית אסלית, פו הדב זוכה לרענון מודרני וגם דבורה עומר הופכת לחדר בריחה. כן, מה שקראתם. אלה הן רק חלק מההצגות המקוריות שעולות ביום ראשון בפסטיבל הילדים בתיאטרון חיפה
טוביה טננבום חי למעלה משנה בשכונת מאה שערים, נפגש עם עשרות חרדים - ויצא לו מזה ספר מצחיק. היום הוא בטוח שהחרדים הרבה יותר ליברלים מהחילונים, וזה כלום לעומת מה שהוא חושב על הציונות הדתית ("שונאי ישראל") ועל שמחה רוטמן ("מה זה היצור הזה"). ריאיון חרד לעתיד
לא בטוח שבעידן הזה, בו האמת הפכה למושג שנוי במחלוקת, בכלל משנה אם זדורוב זך כשלג או שמא הצליח להתל בכולם ולחמוק מהכלא. רק על דבר אחד אין שום ויכוח: ילדה יפה בת 13 נרצחה בדם קר בתוך תא שירותים. בואו נזכור גם אותה בתוך כל הקרנבל הזה
איציק זוהר שיחק ב-10 קבוצות כדורגל ו-11 תכניות טלוויזיה. כעת הוא עושה את המעבר לקולנוע בסרט "שער הפרחים". בשיחה פתוחה הוא מדבר על הקושי ("הזעתי בסצנת סקס כמו שלא הזעתי בדרבי"), על הדור הנוכחי של הכדורגלנים ("אין להם מה למכור מחוץ לדשא") וגם על המצב במדינה
באופרה הישראלית הבינו שסוס מנצח לא מחליפים, והחזירו לבמה את ההפקה הלא פחות ממושלמת של יצירת המופת של מוצרט לבמה, בגרסה המודרנית (אבל לא מדי) של הבמאי קספר הולטן. עם תפאורה מהפנטת, סולנים מופלאים ומוזיקה שעדיין אי אפשר לעמוד מולה - מדובר באירוע שאסור לפספס
בלי אלכוהול ובלי תקריות אלימות, הסתיימה לה ההופעה של אחד האמנים המצליחים בעולם בתוך כשעה. אמנם ראינו את סקוט רק כחלק ממסע הקאמבק התדמיתי שלו, אבל תל אביב עדיין זכתה לקבל לכמה רגעים הצצה אל מה שהיה פעם מופע המוזיקה הגדול בעולם, גם אם רק בגרסת הדיאט
יום יבוא וילמדו בחוגים לתקשורת את מה שקורה היום בערוץ 14. זאת, כמובן, אם האקדמיה בישראל תישאר חופשית, וזה "אם" גדול מאוד. בשורה התחתונה, מדובר במהפכה של ממש. הקהל הישראלי החליט להתאהב בפייק כדרך חיים. כנראה שזו הדרך היחידה לשרוד פה
יותר מ-30 שנים אחרי שיצירת המופת "מלאכים באמריקה" יצאה לאור בארה"ב, היא חוזרת לתיאטרון הקאמרי בגרסה מעודכנת, מרהיבה ואקטואלית מתמיד. מהשילוב המבורך של תזמורת חיה על הבמה ועד אחרון השחקנים - מדובר באחד מאירועי התרבות הגדולים שהיו בישראל בשנים האחרונות
ימים יגידו אם ההימור של התאגיד על אילה חסון הצדיק את עצמו, אבל לפחות לפי תכנית הבכורה שלה - מדובר בכתם על שידורי החדשות המאוזנים של הערוץ. ואם ככה נראית תכנית הפתיחה - לא בטוח כמה זמן הצופים הנאמנים יחזיקו מעמד
למרות שהגיע מערוץ גדול יותר לכאורה, שרון גל - שהחל אתמול להגיש את מהדורת החדשות בערוץ 14 - לא מביא איתו שום הילה של עיתונות איכותית - אלא רק של אדם שחושב שהמדינה לפעמים "דמוקרטית מדי", כלשונו. מי יותר מתאים ממנו כדי להוביל את ערוץ המסרים המרכזי של השלטון?
הקונספירציה כותבת את עצמה. רה"מ שלח את אשתו להסתפר בלב תל אביב דווקא ב"יום השיבוש", כדי להסיט את השיח מההשתלטות המדממת של בן גביר על החפ"ק המשטרתי. חשוד בהחלט, אך האמת פשוטה בהרבה: משפחת נתניהו עד כדי כך מנותקת. הבעיה היא שהתקשורת שיתפה עם זה פעולה
להקת נאג' חמאדי שמורכבת מהעיתונאים דרור פויר, אראל סג"ל, אור הלר, דרור גלוברמן וטל לזר הפכה לקורבן של המהפכה המשפטית. פויר הודיע שהוא לא יכול לעשות מוזיקה עם סג"ל לאור התבטאותיו, בעוד סג"ל, כמו כל המחנה שלו, מושיט יד לשלום, בזמן שהיד השניה מעמיקה את הקרע
לפני שהוא מגיע לישראל, פגשנו את רובי וויליאמס לשיחה כנה על היציאה לסיבובי הופעות רחוק מהמשפחה ("זה הכרחי לנשמה שלי"), על הקשר עם גארי בארלו ("תמיד יהיו תזכורות לעבר") ועל החיים בבית אחד עם חמישה יהודים ("אני חלק מהשבט"). ריאיון עם כוכב, שנגמר בחיבוק מפתיע
אפשר להבין את הבחירה של בתי אופרה להתנסות כמה שפחות עם יצירות בארוק, בטח כאלה שדורשות מהקהל ארבע שעות של ריכוז בלי טריקים ושטיקים. מצד שני, ההופעות המושלמות של הילה פחימה ודניאלה סקורקה והתשואות מהקהל הוכיחו שיש מקום גם להפקות "קטנות", ומרשימות לא פחות
חשוב להבהיר למי שטרם חווה הופעה של רובי וויליאמס, שעם כל הכבוד לרשימת השירים (ויש כבוד) הסיפור פה הוא הרבה מעבר לסטליסט כזה או אחר. רובי הוא בדרן שבא לעבוד. הוא מבטיח בתחילת המופע שהוא עומד לצאת איתנו למסע מוזיקלי - ומקיים
כל מי שהיה בהפגנה בירושלים יודע שהיו הרבה יותר מ-100 אלף איש, אבל זה בכלל לא משנה. בניגוד להפגנות בבלפור שבבסיסן שנאה לאדם אחד, פה הייתה תחושת שליחות ועלייה לרגל. אבל דווקא ביום שאחרי, חשוב לזכור ששני הצדדים יצטרכו לבצע ויתורים ולהיזהר משכרון הכוח
קראתם את הציוץ המחריד של טלי גוטליב? ראיתם אותה צורחת בכנסת? שמעתם את נתניהו מגנה את דבריה? מזל טוב, אתם חלק מההצגה שתפקידה להסיח את דעתכם מהעיקר. התקשורת לוקחת חלק פעיל בקרקס הזה, ורק השחקנים סביב הנאשם בפלילים מתחלפים. וגם: מירי רגב שוברת שיאי רשעות
אפשר להתווכח לגבי איכות השירים של מירי מסיקה ועל הפאתוס הבימתי שלה - אבל אי אפשר להתווכח לגבי היכולת שלה לקחת מיקרופון ולשיר כל שיר כאילו זה הדבר היחיד שהיא רוצה לעשות עלי אדמות. אתמול בהיכל התרבות היא הוכיחה כמה פרפקציוניסטית ופרפורמרית נפלאה
האגדה המקורית של אנדרסן נגמרת בטוויסט אפל, הגרסה של דיסני שוביניסטית - ועדיין אפשר ליצוק מתוכן מספיק קסם כדי ליצור גרסה חדשה ומודרנית לאגדה הקלאסית. זה מה שעושים היום במדיטק בחולון, עם מחזמר נפלא ועשיר, שמתאים באופן מושלם לילדי ישראל
אין מה לכעוס על אלדד יניב. לאדם בהחלט מותר לשנות את דעתו. הוא אפילו לא חייב לנמק את השינוי. אלא שיניב לא באמת התפכח משום דבר, אלא נשאר נאמן לדבר הכי חשוב לו: הקידום האישי של עצמו
שיא רדף שיא במופע השקת האלבום החדש של שלומי שבן בבית האופרה אתמול, אבל הרגע שלא יישכח מהצופים הוא זה שבו הפסנתר שלו הפך פתאום לארון קבורה, עטוף בדגל ישראל ומקושט בזר אבלות. זו הייתה קינה על המדינה, ולא כולם בקהל קיבלו אותה יפה
מי שמאמין בדמוקרטיה, מי שנלחם עבורה, יוצא להפגנות למענה, חוסם כבישים עבורה, ומפרסם מודעות בשבחה - יודע שללא חופש ביטוי, אין דמוקרטיה. ההחלטה להפסיק לפרסם את טוריו של של גדי טאוב בעיתון הארץ היא לא רק החלטה פחדנית, אלא גם די מטומטמת | דעה
תקרית קטנה ומכוערת בהפגנת ההייטקיסטים בתל אביב נופחה ל"לינץ'" ברשתות החברתיות, וזה הספיק לשרון גל כדי להפוך את הנושא השולי לאייטם הפותח והארוך של התכנית שלו. חיים רמון ניסה להסביר את הסיבה לאלימות ונתפס בפליטת פה, שכמעט הצדיקה את נוכחותו בפאנל
המופע החדש של פוליקר, "סלוניקי - חיפה - תל אביב", הוא כנראה המושקע ביותר שהוא העלה אי פעם. הסאונד היה מושלם, השירה של פוליקר הייתה מופלאה והלהקה הייתה ברמה אחרת. ובכל זאת, בסיכומו של דבר, זו הייתה הופעה די משעממת שהותירה בחוץ את השלאגרים בעברית
גם אם ברקוביץ' טועה או מגזים, וגם אם יש משהו קצת צבוע בכך שאופירה הפכה לקרבית יותר רק אחרי שהרוחות הרעות שנושבות מהממשלה הזאת החלו לנשוב לה בעורף - עדיין מגיע להם הקרדיט הגדול על כך שהם לא מפחדים להתייצב מול הממשלה הכי כוחנית שהייתה פה אי פעם
עשר דקות לאחר שנמסר פסק הדין, ובלי שהוא הספיק לקרוא אפילו פסיק מהנימוקים של שופטי העליון, בן חיים כבר קבע כי הסיבה שאלרון התנגד לפסילה היא שהוא מזרחי. די מדהים שפשוט התרגלנו לרמה כזאת של גזענות נמוכה באולפני חדשות - ומזל שברוך קרא היה שם כדי לענות לו
במשך יממה שלמה הקדישו בקשת 12 כמעט חמש שעות לטקס החלפת הרמטכ"לים, לעומת אפס דקות לטלוויזיה מקורית. זה לא מקרי. ככה זה כשיותר זול להרים "משדר מיוחד" מאשר ליצוק תוכן לתוך שעות השידור. שיא השפל הגיע כשהציבו את אחיו של אברה מגניסטו במסך מפוצל מול הטקס המשעמם
