צרכני תקשורת צריכים להיות זהירים וביקורתיים כשהם קוראים מאמרים של עיתונאים על הדלפות, לרבות מאמר זה של הח"מ. הסיבה פשוטה: בכל הנוגע להדלפות, אנחנו בעלי עניין. ואחרי הערת האזהרה הזאת, הנה בכל זאת הצעתי לנתיב דרך של שכל ישר ביער הספינים, השקרים, והרעל שהופצו בשלושת הימים האחרונים סביב הפרשה החדשה.
למונח "הדלפה" יש ניחוח שלילי, אבל האמת היא שיש לה תפקיד חשוב ומשמעותי בדמוקרטיה. תשאלו, איך זה יכול להיות? איך ייתכן שהדלפת מסמך יכולה להיות אסורה על פי חוק, ובה בעת, שמדובר במעשה חשוב לדמוקרטיה? ההסבר, בפשטות, הוא שלציבור מגיע לדעת. מגיע לו לדעת שמתנהלת נגד ראש ממשלה חקירה פלילית; מגיע לו לדעת שארגון ממלכתי כלשהו מטייח פשעים פנימיים; מגיע לו לדעת בדיוק אילו שיקולים מנחים את השרים בקבינט הביטחוני לפני שהם מצביעים על מבצע חשוב; ועוד ועוד.
מנגד, כל מקור שיעביר בעניינים מעין אלה מסמך המסווג כסודי, עלול להסתבך בפלילים. זו המורכבות: מצד אחד, הדין הפלילי אמור למנוע מאזרחים לבצע מעשים שנוגדים את הערכים המוסכמים בחברה; מנגד, הדלפות לא פעם משרתות את ערכי החברה בכך שהן מאפשרות לה להכיר מידע בעל ערך ציבורי שיש מי שמבקש להסתיר ממנה. תטענו: מי שמכם, העיתונאים, להחליט מה טוב ומה רע לחברה? שאלה טובה, אך התשובה עליה פשוטה: העיתונאי לא עובר על החוק כשהוא מפרסם את המידע המדובר (אלא אם הפר צו איסור פרסום); מי שעובר על החוק הוא המדליף. ועכשיו, מהכלל אל הפרט:
לדעתי, המסמכים שהעביר איש השב"כ א' לעיתונאים שירית אביטן ועמית סגל הם מסמכים בעלי עניין לציבור. האם הם משמעותיים עד כדי כך, שהמקור היה צריך לסכן את עצמו עבור הדלפתם? המקור סבר שכן, וזה מה שחשוב. לכן, מטבע הדברים המקור העביר את המידע לעיתונאים שיזדהו עם הפרשנות שלו למסמכים הללו. אצל אביטן המסמך תואר ככזה שסותר את תחקיר השב"כ שהוצג לציבור, ואילו אצל סגל, מסמך "חדירת הכהניזם" שחשף הוצג כמעין הוכחה לכך שבר מנסה לפתוח בחקירות פוליטיות נגד בן גביר ואנשיו. אבהיר מיד שאין בדברים הללו ביקורת כלפי שני העיתונאים. מן הסתם, גם כשאני מקבל מידע, המקור לעיתים מביא בחשבון את תפיסות העולם שלי, כפי שהן באות לידי ביטוי בפרשנויות שלי באולפן; מטבע הדברים, הוא לא יעביר את המידע לעיתונאי שלגישתו יציג אותו באופן שגוי. עד כאן, הכל נשמע הגיוני.
ומכאן - לשקרים ולספינים: כבר בערב חשיפת הפרשה, עוד כשהוטל עליה צו איסור פרסום, נשמעו ציוצים שקריים מצד מובילי דעת קהל בתקשורת ובפוליטיקה, ולפיהם "אסור במדינה דמוקרטית להאזין לעיתונאים". סמוטריץ' הדהד את השקר הזה, וכמובן גם בן גביר. האמת היא שלא רק שבפרשה הזו לא האזינו לעיתונאים, גם לא היתה חדירה לפלטי השיחות הנכנסות והיוצאות שלהם; הם לא נחקרו באזהרה; ואם לא די בכל אלה, הם אפילו לא נקראו למתן עדות.
לאחרונה נחקר עיתונאי באזהרה בפרשת קטארגייט, והארץ געשה בצדק. אבל הניסיון להציג את זה כרדיפה פוליטית שיטתית של אנשי תקשורת מהימין בידי הפרקליטות - מופרך מיסודו. בדידי הווה עובדא: לפני 22 שנה היה כאן ראש ממשלה מהימין על מלא, שמו היה אריק שרון. ב-2003 שרון היה מנהיג ליכוד פופולרי מאין כמותו, שלא רק שלא תמך בהתנתקות, אלא בז פומבית לרעיון הזה, שהיה אז בליבת הקמפיין של המתחרה שלו על ראשות הממשלה, עמרם מצנע. לקראת הבחירות פרסמתי ב"הארץ" מסמך שחשף כי מתקיימת חקירת שוחד נגד שרון. מערכת אכיפת החוק "השמאלנית" לא רק שחקרה אותי באזהרה (באמצעות עילה שקרית, שנועדה להלבין את הפגיעה שלהם בחיסיון העיתונאי שיש לי על מקורותיי); היא גם הוציאה את פלט שיחות הטלפון שלי, היוצאות והנכנסות. אז לא היה מדובר בחשיפת סודות מדינה ביטחוניים, לא במידע שב"כי, אלא במסמך שסיפר לעם ישראל שראש ממשלתו חשוד בקבלת שוחד. שום דבר בסיפורי החקירות האחרונים לא דומה, ולא מתקרב, לחקירה ההיא; וכאמור, בחקירה האחרונה אפילו עדות העיתונאים לא התבקשו לתת.
הספין התורן הבא הציג את חקירת השב"כ כ"חקירה נקמנית". לפי אותו ספין, סגל חשף מסמך שכביכול הביך את ראש השב"כ, ולכן כנקמה הוא חוקר מי הדליף אותו. ראשית, אני לא חושב שבר צריך להתבייש באותו מסמך, ולדעתי גם אינו מתבייש בו, להפך; חדירת הכהניזם למוסדות השלטון היא עניין שהשב"כ צריך להיות ער אליו מאוד, שכן הכהניזם הוצא מחוץ לחוק. ארגון כהנא ותנועת כהנא חי הוכרזו, כזכור, כארגוני טרור. האם העובדה שכיום הארגונים הללו מסתתרים מאחורי שמות אחרים צריכה להסיר דאגה מלב השב"כ? אותו שב"כ שבשנות ה-90 כשל, כזכור, להגן על ראש ממשלה מכהן? לכן, מבחינה זו סגל לא חשף את ערוותו של ראש השב"כ, אלא להפך, חשף את ערנותו המבורכת בנושא.
אבל נניח בצד את כל ההסבר הזה (שכאמור, מבהיר בעיקר למה א' לא העביר את המסמך אליי ואל עיתונאים רבים נוספים), ובואו נעלה שאלה פשוטה: האם יש ארגון ביון בעולם כולו שלא יחקור דלף של מסמכים מתוכו? נסביר שוב, ולאט: שב"כ הוא הארגון שאמון על שמירת הסוד במדינה כולה. האם כשהמידע דולף ממנו, מקודש הקודשים, הוא יכול פשוט להניח לזה? לא מדובר במידע בעל פה, אלא במסמכים שהוציא איש שירות שאפילו לא שייך לשרשרת העיסוק הרלוונטי; כלומר, הוא חיפש את המסמכים הספציפיים וביקש להעביר אותם לכמה עיתונאים - שניים מהם מצא, שלושה לא. שני מסמכים נוספים שרצה למסור - גרס.
ועכשיו לספין השקרי הבא: יש עשרות הדלפות; למה חקרו דווקא את זו? התשובה הפשוטה היא "זה לא נכון". כלומר, אולי יש עשרות הדלפות (אין לי מושג), אבל המדיניות הקבועה היא שכל עוד אין מידע על מסמכים שדלפו ממש, אין חקירות. במלים אחרות, מרגע ששב"כ ידע שדלף מסמך, ובמקרה הנוכחי הוא ידע זאת בפשטות כי המסמך הוקרן על מסך הטלוויזיה, לא היה לו בכלל שיקול דעת בשאלה אם לפתוח בחקירה. אין ולו מקרה אחד שבו השב"כ זיהה מסמך שיצא משורותיו, ולא חקר את האירוע. אגב, אולי דלפו מסמכים כאלה, אך אם לא הוצגו בפומבי, לא בהכרח הארגון יודע שהכתב קיבל את המסמך הגולמי. מכל מקום, בתגובה לספין הזה הודיע השב"כ כי הוא הוא חוקר כ-20 מקרים של הדלפת מידע מסווג מתחילת המלחמה.
הטענה החזקה והרצינית ביותר שיש למבקרי השב"כ בפרשה הזאת היא על דרך החקירה והמעצר. אחרי שיחות רבות שניהלתי עם כל הצדדים הרלוונטיים, דעתי התחזקה עוד יותר: אין כל הצדקה בעולם למעצר בחקירה הזאת (כמו רוב המעצרים בישראל), קל וחומר שאין כל הצדקה למניעת מפגש עם עורכי דין שהחזיקה שישה ימים. מלכתחילה היה ברור לחוקרים שלא מדובר במרגל למדינת אויב, אלא בפעיל פוליטי בתחפושת איש שב"כ. אין להקל ראש במוטיבציה הזאת, וברור שהשב"כ היה צריך גם לבדוק מה נשאר אצלו בבית. כל זה לא מצדיק את פעולות המעצר האלימות הללו. האם המעצר הוא "נקמה" של בר בעובד השב"כ? אני לא חושב, וממילא הטענה נחלשת כשרואים שתנאים דומים הושתו על נחקרים נוספים תחת בר - לא רק פלדשטיין ורוזנפלד, אלא גם ארבעת יורי הנורים מעל בית ראש הממשלה בקיסריה. אבל כאמור, מה שחשוב כאן הוא לא המוטיבציה, אלא הפגיעה בחירות של אדם שטרם הוכחה אשמתו. זו רעה חולה ברשויות האכיפה בישראל בכלל, ללא הבדל דת, גזע ומין - היד על הדק המעצרים קלה מדי.
כל אלה הובילו לאחד הקמפיינים האלימים ביותר, המכוערים ביותר והמסוכנים ביותר שהיו כאן מקום המדינה; אלים כמעט כמו זה שהיה נגד יצחק רבין. שרי הממשלה, חברי הכנסת, ובעיקר חבורת מכונת הרעל בערוץ 14 הפכו את בר לאויב האומה, לא פחות. על הלוגו של ערוץ השקרים נתלה דגל שחור. על פי התכנון המקורי של הערוץ, הדגל היה אמור להישאר שם כל עוד בר לא מתפטר. ערוץ 14 לא שם דגל שחור, או כל סממן אחר, שיזכיר לצופיו שהחטופים נמצאים כבר 559 ימים בעזה; רוב כתביו לא עונדים את סיכת החטופים (זכותם, כמובן); אבל בקמפיין הזה, שמובילה לשכת ראש הממשלה, הם הולכים בכל הכוח - דגל שחור. על מה? על עבירה פלילית שהחשוד הודה בביצועה, ושאין ויכוח אמיתי שהיה צריך לחקור אותה?
כל זה לא מפריע למפיצי הרעל להפוך את רונן בר לאויב המדינה, להפיץ קונספירציות נגדו כאילו הוא הפקיר בכוונה את תושבי העוטף כדי לפגוע בנתניהו, ולאחרונה גם לדרוש את העמדתו לדין. אשת תקשורת אחת, נווה דרומי שמה, קראה לעצור אותו בנשקים שלופים. שאלתי את משה סעדה מהליכוד, אחד ממפיצי הרעל הבזוי הזה, על איזו עבירה בדיוק בר צריך להיחקר. "ניצול לרעה של כוח המשרה", הוא השיב. "אבל אתה בעצמך", אמרתי לו, "כמשפטן מנוסה, אמרת לי שא' אכן עבר עבירה פלילית". "נכון", ענה סעדה, "אבל אורך המעצר ומניעת המפגש עם עורך דין..."
"מסכים איתך שזה לא בסדר", אמרתי לו, "אבל 'שימוש לרעה בכוח המשרה'? הרי בית המשפט אישר את המעצר". "הם (מח"ש) ביקשו יותר ימים, וסורבו על ידי בית המשפט", ענה סעדה. הבנתם? כשמנסים לפרק סיסמאות עלובות שיוצאות מפיו של סגן ראש מח"ש לשעבר (שסוחב כעס על כך שלא קיבל את התפקיד הנכסף), נשארים עם אמירה משפטית מטופשת על הפרקטיקה שנעשית מדי יום ביומו בין רשויות האכיפה לבית משפט. על זה סעדה מבקש להעמיד לדין את בר.
וכל הקמפיין הרעיל הזה - רק משום שבר לא היה מוכן להפוך לחייל פוליטי של נתניהו נגד המחאות ובעד ביטול משפטו. הוא הבהיר לנתניהו שהוא חייל מבצעי שלו, לא פוליטי. כל זה רק כי בר רצה לקיים את חוק השב"כ, שלפיו הארגון צריך להיות ממלכתי; כל זה רק כי בר, לצד הצגת כשליו הרבים בתחקיר, תיאר בו גם מתי והיכן התריע בפני הדרג המדיני - שבחר להתעלם.
בר כשל ב-7 באוקטובר, והיה בין הראשונים להודות בכך. במוקדם או במאוחר הוא ילך הביתה. המלחמה שהוא מנהל עכשיו היא לא שלו. היא רק מעיקה עליו. הלוואי שמטחי הארס כלפיו לא ירפו את ידיו. מטווח הרוע הזה רק מוכיח כמה ההתעקשות של בר במאבקו מוצדקת, רגע לפני שהוא מפנה את הדרך.