לפני כמה שבועות דיווחתי בעמודים הללו על "נאום הנאמנות" שנשא בנימין נתניהו בפתח ישיבת הקבינט. נאום ששמט את לסתותיהם של רוב הנוכחים בחדר. זו היתה הצהרת כוונות שהכילה גם איום משתמע מפורש. סוג של חרב מתהפכת, בעיקר מעל ראשי הקצינים ומשרתי הציבור שנכחו בישיבה. עכשיו הגענו לשלב הביצוע. מרץ 2025 הוא החודש בו אנו עוברים משלב האיומים, למימושם. משלב הדיבורים, לעשייתם. החרב לא מתהפכת, היא ננעצת. הדמוקרטיה הפרלמנטרית הישראלית השבירה נמצאת תחת התקפה. המטרה: להפוך את ישראל לדמוקטטורה. דמוקרטיה למראית עין בלבד. ראש הממשלה הוא שממנה באופן בלעדי את שרי הממשלה, הוא שחולש על הרשות המבצעת והוא שחולש גם על הרשות המחוקקת. מעתה ואילך, הוא ישלוט בעקיפין גם על הרשות השופטת. עצמאותה של מערכת המשפט הישראלית, בה התפאר נתניהו לכל אורך שנותיו ועליה הגן בגופו, עומדת להסתיים. אנחנו ניצבים עכשיו על קו פרשת המים.
תזכורת: נתניהו הטיח ביושבי אותה ישיבת קבינט, שהיתה אמורה לדון בנושאים שוליים כמו חיי החטופים הנמקים בעזה, את סיכום מעללי טראמפ בוושינגטון: הנשיא טראמפ, סיפר, מפטר עכשיו כל מי שלא נאמן לו אישית. הוא ממנה רק אנשים שנאמנים לו אישית. הוא מנקה ומפרק את כל הדיפ סטייט. הוא מעיף את כל מי שרדף אותו. המבחן העיקרי הוא מבחן הנאמנות. מי שלא יהיה נאמן, לא יהיה. נתניהו נתן לשומעיו להבין שזה גם מה שהוא הולך לעשות כאן בארץ. אין סיבה שטראמפ יעשה והוא לא. הרי הוא מוכשר מטראמפ, מנוסה מטראמפ, חכם מטראמפ. הוא היה כאן קודם. הגיע תורו.
רונן בר עומד כמעט לבדו בקרב הזה.
הוא וגלי בהרב-מיארה.
זה, פלוס מינוס, מה שנותר משומרי הסף של הדמוקרטיה הישראלית. בר ניצב שם בודד, מול מכונת הרעל והעוצמות של דיקטטור שנמצא בעיצומו של בולמוס "נאמנות", מסע טיהורים נרחב, עריפת ראשים לרוחב כל החזית וסימון כל מי שעלול לעכב את הפיכתה של ישראל מדמוקרטיה לדמוקטטורה.
הערב למדנו שנתניהו הוא, שוב, קורבן. הפעם זה "סחיטה באיומים". הסוחט והמאיים הוא נדב ארגמן. בפעם הקודמת שנתניהו התלונן על "סחיטה ואיומים" זה היה "פוליטיקאי בכיר בליכוד שמוקף חבורה של עבריינים". תרגום: דוד לוי ואנשיו, ביניהם יעקב ברדוגו.
כמו שהיתה "סחיטה באיומים" אז, כך יש גם היום. תזכורת: התברר שבניגוד להתבכיינותו של נתניהו בשידור חי בטלויזיה שדוד לוי ואנשיו סוחטים אותו כדי שיפרוש מהמירוץ לראשות הליכוד, באמצעות קלטת ובה ראיות מרשיעות לרומן שקיים מחוץ לנישואים, לא היתה קלטת, לא היה רומן, לא היתה סחיטה. עד שכל זה התברר, הסיפור נשכח. ועל זה נתניהו בונה. בדיוק על זה. על הזכרון הקצר שלנו. כאז, כך עכשיו.
הסיפור פשוט: לשב"כ יש עוצמה אדירה וכלים מתוחכמים. הם אמורים להיות מוקדשים אך ורק למטרה אחת: בטחון המדינה. השתלטות פוליטית על שב"כ, באמצעות מינוי אדם עם חובת נאמנות למשפחת נתניהו ולא למדינת ישראל, עלולה להפוך את שב"כ לכלי פוליטי. כן, בדיוק כמו במדינות טוטליטריות כמו ברית המועצות, צפון קוריאה, סוריה של אסד ואיראן של חמנאי.
כדי להבין את הלך הרוח של נתניהו, צריך להוסיף כאן את הדברים המדהימים שהשמיע השבוע במהלך מתן עדותו במשפט. "לקחו לנו את החיים והרסו אותם. העבירו אותי ואת משפחתי בשערי הגהינום", הטיח בשופטים הנדהמים. הם לא השתיקו אותו. לא, נתניהו אינו נאשם ככל הנאשמים. הוא בכלל התובע. "בזיון בית המשפט" היא העובדה שהוא נשפט, ולא התנהגותו המבזה. מבחינתו, הוא הקורבן העיקרי, הראשי, של כל מה שקרה כאן בשנתיים האחרונות, ובכלל.
העובדה שהאיש הזה מסוגל להגיד שמיררו לו את החיים והעבירו אותו בשערי הגהינום בזמן ש-59 ישראלים עדיין נמקים בעזה, אלפי משפחות עדיין גולות מבתיהן, בתי הקברות גדושים בקרוב לאלפיים קברים ומחלקות השיקום בעשרות אלפי פצועים, היא הסיפור כולו. זה מזכיר את מה שאמר בזמנו למפוני עמונה, כשניהל איתם שיחה לילית קשה: "אני מבין מה זה לאבד בית. אחרי בחירות 99' (בהן הפסיד נתניהו לברק), בהתראה אפסית, פשוט סילקו אותי ואת משפחתי מהבית בבלפור. ככה, עם כל החפצים, פשוט נזרקנו לרחוב", המשיך ראש הממשלה לתאר. "נאלצנו ללכת לשרתון פלאזה, זו תחושה נוראית".
כן, מבחינתו לעזוב את בית ראש הממשלה לאחר ההפסד בבחירות ("בהתראה אפסית"!!) ולעבור למלון שרתון, דומה לאנשים שנאלצים לעזוב את בתיהם ולראותם נהרסים ע"י דחפורים. ממש אחד לאחד.
פעם זה נשמע דמיוני. היום זה נשמע הגיוני. יש כאן ממשלה שחתומה על אסון ה-7 באוקטובר מלא-מלא, אבל מסרבת לקבל אחריות, מסרבת להרכין ראש ומסרבת להתנצל בפני האזרחים שהפקירה.
הממשלה הזו, בהנהגתו והשראתו של האחראי הראשי העומד בראשה, מטהרים עכשיו את מערכות הבטחון, השירות הציבורי וכל מה שלא מתיישר עם המצב החדש. הממשלה הזו מחדשת את ההתקפה על בית המשפט העליון והדמוקרטיה, על סטרואידים. לא עולה בדעתם למנות ועדת חקירה ממלכתית, לחזור לבוחר או להקפיא את גחמות ההשתלטות שלהם על הרשות העצמאית האחרונה שנותרה כאן, הרשות השופטת.
נפילת שב"כ לידי האנשים האלה, פירושה קץ הדמוקרטיה. זו הסיבה היחידה שמשאירה כרגע את רונן בר בתפקידו. להערכתי, אם בר היה יודע שנתניהו מתעתד למנות במקומו את מ', מי שהיה סגנו וכעת נמצא בצוות המו"מ לעניין החטופים, הוא לא היה נאחז בקרנות המזבח. גם הסגן השני, הנוכחי, הוא מינוי ראוי. העניין הוא שמי שעוקב אחרי נתניהו, הלך רוחו ודפוסי פעולתו, טובים הסיכויים שהוא ינסה לשתול בראשות שב"כ מישהו "מטעמו". זו השיטה המוכרת: תמנה לתפקיד רם אדם שלא אמור היה לקבל אותו ותייצר מולו, באינטימיות, מחוייבות ונאמנות. כך קרה כשנתניהו שאל את נ', אותו עמד למנות לראש שב"כ, אם יהיה "נאמן לי". כך קרה כשנתניהו הבטיח לרוני אלשיך שאם יצליח כמפכ"ל יקבל אחר-כך את שב"כ.
בימים רגילים, השיטה הזו היא משהו שאפשר לחיות איתו. בימים הטרופים האלה, מדובר באיום אמיתי שצריך להחריד כל אחד מאיתנו.
נדב ארגמן לא ניסה לסחוט אתמול את נתניהו באיומים. סחיטה באיומים היא לא דבר שנעשה בשידור חי בטלויזיה, אלא מהלך שנעשה בחדרי חדרים, מתחת לרדאר. ארגמן הבהיר שבמקרה שיתברר שנתניהו אכן מתכוון לעבור על החוק, להוביל את המדינה למשבר חוקתי או להשתלט על שב"כ, הוא יספר מה שהוא יודע. כנאמר בבדיחה ההיא, פוגרום זה פוגרום.
מה נדב ארגמן יודע? אני לא חושב שהוא התכוון למידע אינטימי וגם לא לחשד לעבירות פליליות. מי שמכיר את עבודת שב"כ יודע שאין כוח בעולם שיכול לגרום לשירות הבטחון הכללי לחשוף חומרים אינטימיים אליהם נחשפים מאבטחי ראש הממשלה ומשפחתו. אני מעריך שלא מדובר גם בעבירות פליליות. מדובר בהתנהלות. בקבלת החלטות. באיכות ניהול. כעתונאי, אני חושב שנדבר ארגמן צריך לחשוף את כל מה שהוא יודע בלי קשר לכלום. לצערי, לא אני קובע. נדמה לי שבשנתיים האחרונות נחשפו כאן לא מעט דברים מהסוג הזה, דברים שאני כותב עליהם כבר שנים ארוכות. לא שזה שינה משהו. אנחנו כבר משוסעים ומפולגים לכאלה שגם אם נתניהו יאנוס את בתם היחידה הם יצביעו עבורו, ולכאלה שרואים בו את אם כל חטאת.
ישראל ממשיכה לגלוש לקראת מלחמת אזרחים. כשראש ממשלה מאשים ראש שב"כ לשעבר בסחיטה באיומים, משהו נרקב כאן עד היסוד. אגב, נתניהו עצמו מינה את ראש שב"כ הזה לתפקידו, אותו ביצע ללא דופי. בסופו של דבר, גם במציאות הכאוטית הנוכחית, רק דבר אחד יציב ובטוח נותר לנו: לא חשוב מה יקרה, כמה אנשים יירצחו או ייחטפו, איזה אסון יקרה במשמרת שלו ואיזו רשלנות או מדיניות שהכתיב תמיט עלינו נזק עצום. בסוף, כשיתפזר האבק, המתים ייקברו והפצועים יחלימו, נגלה שהקורבן האמיתי היה, שוב, בנימין נתניהו. הקוזק הנגזל.
אנחנו כבר שנה אחת, חמישה חודשים ושבוע אחרי הטבח, והאיש הזה עוד לא ביקר בניר עוז. הוא עוד לא הישיר מבט וביקש סליחה. החיים שלו, לשיטתו, נהרסו. אנחנו ממררים את חייו. איפה הוא ואיפה ירדן ביבס, שבסך הכל ישב שנה וארבעה חודשים במנהרות חמאס וכשחזר גילה שאשתו ושני ילדיו הקטנים נרצחו. אנחנו קרובים מאוד למצב בו מכונת הרעל ושופרות ראש הממשלה ייצאו בקמפיין על הראש של ניצולי השבי וידרשו מהם להתנצל בפני נתניהו.
מעט הריסונים והבלמים שפעלו עד עכשיו על נתניהו, אינם עוד. הוא נערך לפיטורי ראש שב"כ רונן בר. הוא מתכוון לפעול לפיטוריה של היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה. הוא חצה את הרוביקון. הוא כבר לא מפחד. המחאה, לפי דעתו, הולכת וגוועת. זה לא שהמוחים התפכחו והכירו בצדקתו, הם פשוט התעייפו. המלחמה התישה אותם, ההפגנות עייפו אותם. הם אנשים משרתים ועובדים, בעולם בו מספר המשרתים והעובדים נמצא בירידה ומספר המשתמטים והנצלנים ממריא בחסות תקציב המדינה.
ולכן, אין למפגינים כוח יותר. אין להם זמן. הם טרודים בהישרדות היומיומית שלהם. הם מיואשים. כן, נתניהו מאמין שהצליח לפרק את קיני ההתנגדות. להקריס את מעוזי הדמוקרטיה שהחזירו מלחמה שערה. לא רק שהוא הוביל את ישראל לאסון ה-7 באוקטובר, הוא מנצל עכשיו את הנסיבות כדי לבצר את שלטונו. הוא הילד שרצח (מטאפורית) את הוריו וטוען עכשיו בבית המשפט להקלה בעונש כי הוא יתום.
אני מעריך שהתובנות הללו הבשילו אצלו אחרי הביקור האחרון בוושינגטון, שם התאחד גם עם המשפחה הגולה: הבן שירד למיאמי והאשה שבילתה שם כמה חודשים. הבן הנ"ל, מאובטח בכבדות ע"י שלושה מאבטחי שב"כ, ממשיך לפמפם בכל הכוח את תיאוריות הבגידה השונות במסגרתן גם שב"כ מוזכר כמי ששיתף פעולה עם האוייב, פתח את השערים לנוח'בות או, על פי ההזיה הטריה ביותר שנשמעה השבוע, שיגר צוות "טקילה" לחלץ את עובדיו באיזור העוטף והתעלם מהפלישה עצמה. אני מעריך, מהיכרות עם הנפשות הפועלות, שנתניהו חטף ממשפחתו הגולה "מקלחת קרה" על הראש: תראה איך טראמפ מעיף את כל השמאלנים והפרוגרסיבים והדיפ סטייט, ורק אתה סמרטוט לא עושה כלום, אמרו לו, לכאורה. תלמד מטראמפ. הוא לא רואה בעיניים. הוא נבחר, הוא השליט, הוא מנקה את וושינגטון.
נתניהו חזר ארצה עמוס אדרנלין. זהו, הוא איבד את הפחד. הוא חצה את הרוביקון. כל האמצעים כשרים להשגת המטרה. מכונת הרעל מגבירה את ספיקת ההתקפות על שומרי הסף, הצעות החוק ניתכות בזו אחר זו על הכנסת, הרוח הגבית מוושינגטון לא מזיקה. כשכל זה ייגמר, אפשר יהיה להשלים את המלאכה. להכניע את מעוזיה האחרונים של התקשורת החופשית והביקורתית, להציף את השירות הציבורי באנשי שלומנו ממרכז הליכוד, לפטר את מה שנותר משומרי הסף ולהחליפם במינויים כנועים וצייתנים בעלי "גישה מאפשרת". כלומר, לא עוד כפיפות הממשלה לחוק. מעתה, כפיפות החוק לממשלה. ואם יש כאן סתירה, נשנה את החוק.
מה שקורה, חוץ מההיערכות לפיטורי רונן בר וגלי בהרב-מיארה, זה חידוש ההתקפה על מערכת המשפט: הקואליציה כבר העבירה את החוק שמשנה את אופן הבחירה של נציב התלונות על השופטים. מעכשיו, יש שליטה קואליציונית מוחלטת בבחירתו. הוא יהפוך לכלי פוליטי, שוט או חרב מתהפכת מעל ראשם של שופטים, עם סמכויות הדחה. כפי שניסחה זאת פרופ' סוזי נבות, "מוסד שהיה אמור להבטיח פיקוח הוגן על שופטים הופך לכלי להטרדה וללחץ. מי שיפסוק שלא לרוח השלטון, נהלך עליו אימים. זה הרעיון".
אבל זו רק ההתחלה. הם מתכננים להדיח את ראש אגף התקציבים מיד אחרי העברת התקציב. למה? כי אגף התקציבים הוא החסם העיקרי כרגע בפני המשך הקומבינות הכלכליות סביב גיוס החרדים ובעיקר כמה מהרעיונות לעקיפת הפסקת מימון המעונות. כן, כדי להכשיר את הקומבינה הזו, הם יעיפו גם את ראש אגף התקציבים, למרות שהוא אמור לסיים קדנציה באוגוסט. אבל זה עוד כסף קטן, כי השבוע הם החלו לקדם את החוק לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים. כלומר, פוליטיזציה מוחלטת של מערכת המשפט, בכל הערכאות. ברדוגו לא ימנה רק אלופים, רמטכ"לים ושרים. הוא יערבב גם שופטים. לכאורה. מעכשיו, נצטרך להתחיל לברר בהגיענו לבית המשפט מי מינה את השופט. למי הוא חייב את כסאו. לאיזה צד פוליטי. לא עוד שופטים מקצועיים, לא עוד עצמאות מוחלטת, לא עוד שוויון בפני החוק. לא עוד שופטים שמרנים, או אקטיביסטים-ליברלים, או מעורבים. מעכשיו זה שופט קואליציוני או אופוזיציוני. לאיזה צד פוליטי הוא אמור להיות נאמן. האם זה נורא כפי שזה נשמע? לא. זה נורא הרבה יותר מכפי שזה נשמע.
זו הכוונה, זו השיטה, זה דפוס הפעולה: להדק את המלחציים סביב מערכת המשפט, שמהווה בשיטה שלנו את הבלם האחרון ואולי היחיד בפני עריצות הרוב והשלטון המוחלט של הפוליטיקאים. לא עוד איזונים ובלמים הנהוגים בדמוקרטיה. לא עוד שלטון החוק. מעכשיו זה שלטון השלטון מלא-מלא. מנחם בגין מתהפך בקברו. אם נתניהו היה, חלילה, הולך לעולמו לפני שנתיים וחצי והתהליך הזה היה מתרחש עכשיו, הייתי כותב כאן עכשיו שגם הוא, נתניהו, מתהפך בקברו. הרי הוא הגן על מערכת המשפט עוד יותר מבגין. בעשרות הזדמנויות, נאומים, טקסים ומעשים. הצהיר פעם אחר פעם שעצמאות מערכת המשפט היא נשמת אפנו והוא מפיל ויפיל כל נסיון לפגוע בה. עד שהפך לנאשם בעצמו ויצא לג'יהאד נגד הממלכה. כי המלך חשוב יותר. אם צריך, הוא יחריב את הממלכה.
הוא נחוש להיפטר מראש שב"כ רונן בר. בסביבתו אומרים שבר לא ישלים את חודש מרץ. מאיפה האובססיה? אין לדעת. אולי זו האמונה שכל בכיר בטחוני שהולך הביתה, נוטל עימו חלק מהאשמה והאחריות, עד שבסוף רק לביבי לא יישאר. או ההבנה שצריך להשתלט גם על שב"כ, להעביר אותו את התהליך שעברה, למרבה האסון, המשטרה. לשב"כ יש סמכויות ואמצעים שאין למשטרה. הוא מוגדר "מגן הדמוקרטיה". מי שרוצה להפיל את הדמוקרטיה, צריך לכבוש את שירות הבטחון הכללי.
וזו בדיוק הסיבה שבגללה רונן בר חייב להשאר בתפקידו. אחריותו לכשלון ה-7 באוקטובר ברורה, שרירה ובולטת. הוא כבר אמר לפקודיו יותר מפעם אחת שאין לו שום כוונה להשלים קדנציה. הוא לא נאחז בקרנות המזבח. הוא נשאר שם, כדי להגן עליו. כי אין לדעת למה מסוגל נתניהו בהקשר הזה. כדי להשתלט על שב"כ לא צריך למנות את ברדוגו לראש שב"כ. מספיק להביא מישהו שלא בדרך הטבע, מישהו שבחיים לא היה אמור להתמנות לתפקיד הזה, מבפנים או מבחוץ, כדי לייצר את הנאמנות. את המחוייבות. כמו שנתניהו ניסה לעשות בזמנו עם רוני אלשיך, כששכנע אותו להיות מפכ"ל והבטיח לו שאחר-כך יהיה ראש שב"כ. כמו שנתניהו שאל בזמנו את מי שהיה אמור להיות ראש המוסד, אם יהיה נאמן לו אישית (על פי פירסום ב"עובדה"). ויש דוגמאות רבות נוספות.
הם מפעילים על בר את כל המכונה. שב"כ מעורב בבגידה שהביאה את ה-7 באוקטובר אאוט. עכשיו שב"כ עוד עלול לרצוח את ראש הממשלה. מה שנשמע הזיה לפני חודשיים, הפך לאמירות בוטות לפני שבועיים. מה שנחשב מופרך לפני יומיים, נאמר בימים אלה בראש חוצות. הפה הוא, כמובן, פיו של כלב התקיפה הראשי, יעקב ברדוגו. להלן ציטוטים: "רונן בר הוא ראש ארגון חמוש. ראש ארגון ששומר על ראש הממשלה. ראש הממשלה יכול לחשוש כרגע?...בלי לפגוע באף אחד מלוחמינו ובחורינו הטובים ב-730, אני הייתי מאוד חושש".
גם אני חושש. אני חושש שההבלים הללו ששוצפים מאשד העילגות המכונה גם יעקב ברדוגו, באמת מתרוצצים במוחו של בנימין נתניהו, או מי מבאי ביתו. אבל הם לא באמת זנחו את תיאוריית הבגידה. הם מפמפמים אותה שוב, בכל הכוח. שב"כ שלח צוות טקילה אחד בלבד לחלץ את אנשיו בעוטף, התעלם מהפלישה עצמה, התעלם מהנוח'בות. שב"כ דאג רק לעצמו. זה ברור, כי הוא רצה להתנקם בנתניהו. הרי נתניהו הוא הקורבן הראשי של 7 באוקטובר, לא?
אגב, שב"כ איבד לוחמים רבים ב-7 באוקטובר וגם עובדי שב"כ שנרצחו בעוטף. אף אחד לא חילץ אותם. לא טקילה ולא קמפרי. אבל סוכני הכאוס המנוולים הללו, רובם יושבים באולפן ערוץ 14, מחופשים לפרשנים, ממשיכים בכל הכוח. לא נותנים לעובדות לבלבל אותם. לא עוצרים רגע לחשוב על מעלליהם. כאילו יש לנו שב"כ אחר, בג"ץ אחר, צה"ל אחר, מערכת משפט אחרת. כאילו אפשר יהיה לנהל כאן מדינה אחרי שנקעקע את כל המוסדות כל שומרי הסף וכל משרתי הציבור למען "המנהיג העליון" (ע"ע ניר ברקת). כאילו הלרלולרים של עגל הזהב ברדוגו מתפוגגים בעלטה לאחר מעשה ולא נודע כי נאמרו. ובכן, הם לא מתפוגגים. הם ממשיכים לקעקע את מה שנותר כאן, עדיין, על כנו.
נעבור לגלי בהרב-מיארה. אם במקרה של רונן בר ההדחה פשוטה יחסית (אך צריכה לעבור מבחן בג"ץ, כי שב"כ מנהל חקירה נגד מקורבי ראש הממשלה בקטגרייט), במקרה של היועמ"שית הליך ההדחה מורכב וקשה בהרבה. פיטורי בכירים בשירות המדינה מצריכים שימוע. הם גם מצריכים את כינוס ועדה שאמורה לבחון פיטורי בכירים, ועדה שלא כונסה מעולם. צריך להציג בפני הוועדה נימוקים תקפים, ראויים ומשכנעים לפיטוריו של אותו בכיר. הרעיון הוא הגנה על עצמאותם של שומרי סף, של רגולטורים, של אנשי מקצוע. למנוע הצפת המערכת במינויים פוליטיים מטעם. להגן על שלטון החוק.
עכשיו הם מנסים לטען שסיבה לפיטורין יכולה להיות "אובדן אמון" או "חוסר אמון" של הדרג הפוליטי בדרג המקצועי. בכך, הם בעצם מנסים להפוך את כל המשרות הללו למשרות אמון. וזו ההשחתה, על סטרואידים. כך ייעשה לנציב שירות המדינה, כך ייעשה ליועמ"ש, ליועצים המשפטיים במשרדי הממשלה, לשומרי הסף האחרים. הנושא הזה תלוי ועומד עכשיו בבג"ץ סביב נסיונו של אחד הכושלים בשרי הממשלה, ניר ברקת, לפטר את מיכל כהן, הממונה על התחרות.
כל מי שקרא את 800 העמודים המקושקשים, ילדותיים ומגוחכים שאסף יריב לוין כסיבות ואמתלות לפיטורי גלי בהרב-מיארה, יודע שהמסמך הגרוטסקי הזה לא יעמוד בשום בדיקה אמיתית של שום ועדה. לא ועדה לפיטורי בכירים ולא ועדת האיתור שאמורה לאשר, על פי חוק, את פיטוריה. בהרב-מיארה היא יועצת משפטית ימנית, שמרנית, שהולכת עם הממשלה בכל הנושאים החשובים באמת: בטחון, מלחמה, דת ומדינה, התנחלויות. היא לעומתית לממשלה רק כשזו תוקפת את החוק, את שלטון החוק, או מנסה לקמבן לעצמה הטבות.
היא התנגדה לחוק המתנות, היא התנגדה לחוק החסינות השערורייתי של גלי בהרב-מיארה, היא התנגדה לביטול עילת הסבירות, היא התנגדה לקומבינת הגיוס, שינוי פקודת המשטרה או הגנבתו של אריה דרעי בחזרה לממשלה. בשאר הנושאים, ובעיקר בנושאי חוץ ובטחון, היא עושה הכל כדי שהממשלה תקבל יד חופשית. בעולם מתוקן, היא צריכה לקבל עיטור גבורה מהממשלה. בעולם הנוכחי, בו הממשלה מנסה להרוס את המדינה, זה הפוך.
גלי בהרב-מיארה הגנה על עמדת הממשלה בכל הקשור להריסת בתי מחבלים, בסוגיות דת ומדינה (הפעלת הרכבת הקלה בשבת), אפילו במינוי נשים לדייניות במוסדות הרבנות הראשית. גם כאן היא הגנה על עמדה שאף ליברל או דמוקרט לא מסוגל להבין. היא אפילו הגנה על הממשלה בנושא העברת סמכויות המנהל האזרחי לבצלאל סמוטריץ' ובכל הסוגיות הקשורות להתנחלויות.
הקאץ' נמצא בעובדה שאת רוב הצעות החוק המטורללות באמת, מבית מדרשם של שלמה קרעי ושותפיו, הקואליציה הזו מגישה כהצעות חוק פרטיות. וכן, שם היועצת מבהירה מהי עמדת החוק ולא מגנה עליהן. אי אפשר להכליל את הצעות החוק הפרטיות כהצעות ממשלתיות. זה לא עובד ככה. אם הקואליציה רוצה להעביר חוק, תתכבד ותעביר אותו כהצעה ממשלתית. אם היא מסווה אותו כהצעת חוק פרטית, היועצת לא מחוייבת לכלום, חוץ מאשר לשון החוק.
לפיכך, המסקנה המתחייבת היא שגם ועדת האיתור, בראשותו של השופט גרוניס, לא תוכל להצדיק, להבין או לאשר את הליך ההדחה הזה. לשון המאזניים הוא שר המשפטים לשעבר משה ניסים. לאחרונה פורסם כי הוא מצוי, לכאורה, בניגוד עניינים מסויים לאור העובדה שהוא מעורב בקידום הצעת חוק כלשהי להשבחת דירות בשכונת רחביה בירושלים. כדי שההצעה הזו תעבור, זקוק ניסים לתמיכת הקואליציה. אני לא יודע עד כמה זה רלוונטי לענייננו. השבוע פרסמתי שבתו של נסים נשואה לאלעד ברדוגו, אחיינו של יעקב ברדוגו, מי שניסו לקמבן את מינויו ליועץ המשפטי של כביש 6 והקפיצו אותו מהמקום ה-18 בדירוג המועמדים למקום הראשון. המינוי סוכל בזמנו ע"י עו"ד מיכל רוזנבוים, שהיתה ראשת רשות החברות. אחר-כך רוזנבוים עצמה סוכלה ואולצה להתפטר. עד כמה הדברים הללו ישפיעו על ניסים, שבעבר הבהיר שהליך הדחת היועמ"שית נראה לו מופרך? אני לא יודע. ניסים שייך לדור שהממלכה היתה מקודשת בעיניו, הרבה יותר מהמלך או הנסיכים. כך או אחרת, גם הדחת היועמ"שית צריכה לעבור את מבחן בג"ץ וגם כאן, הסיכוי שזה יעבור, אפסי. כי בשורה התחתונה, שהיא גם השורה העליונה והכותרת הראשית, יש לנו כאן נאשם שמנסה להדיח את התובעת שלו. ככה פשוט. בלי בושה, לאור יום, מהמקפצה.
השבוע פירסמתי את הסיפור על בשאר מסרי, מי שהפך באחרונה לאחד המקורבים ביותר לממשל טראמפ, בעיקר דרך הקשר האישי הישיר והאינטימי שלו עם השליח של טראמפ לנושא החטופים, אדם בוהלר. מסרי הוא מיליארדר, איש עסקים בינלאומי, מי שיזם ובנה את העיר הפלסטינית רוואבי. עד ה-7 באוקטובר הוא היה מוכר ומקובל בסלונים החברתיים והכלכליים בתל אביב. הוא מנהל השקעות רבות בסביבה, הוא מחובר לרבים מהתעשיינים ובעלי ההון בישראל, הוא איש מרשים, מתון, רוממות השלום בגרונו ובזמנו הכריז ש"אם הצלחנו להקים עיר פלסטינית, נצליח גם להקים מדינה".
מסרי, שנולד בשכם ומחזיק גם באזרחות אמריקאית, הוא הבעלים של מטוס מנהלים. על פי הפרסום שלי, המטוס הזה הוא המטוס שמטיס את השליח בוהלר ברחבי המזרח התיכון עוד לפני שטראמפ נכנס לתפקידו. גם בימים אלה. שליחויות וטיסות עלומות וסודיות למדינות כמו עיראק, סוריה, לבנון, מצרים ובעיקר דוחא, קטאר. על פי פרסום משלים בהארץ, המטוס הזה היה בגלגולו הקודם מטוסו של הראיס הפלסטיני יאסר ערפאת. תחשבו מה מכונת הרעל היתה עושה אם היה מתברר ששליחו האישי של הנשיא ביידן מתנייד ברחבי המזרח התיכון במטוסו של ערפאת. כרגע, המכונה דוממת. הכל בסדר. שיימשך ככה, כי מסרי הוא אדם חיובי.
הסיפור גדול אף ממנו. הקשר הזה בין מסרי לאמריקאים מעורר השערה כי מסרי, ואנשים נוספים מסוגו, הם הפתרון שהאמריקאים מגבשים ל"יום שאחרי" המלחמה. מסרי לא חמאס, מסרי לא רשות פלסטינית. הוא לא היה מחובר לטרור. הוא איש עסקים. הוא מדבר עסקים. הוא סוג של טראמפ פלסטיני, רק בלי הטרללת. הוא מזכיר מאוד את ראש הממשלה הפלסטיני לשעבר, דר' סלאם פיאד. גם לו היתה אזרחות זרה, גם לו היתה השכלה גבוהה, גם הוא היה טכנוקרט שהצליח במשימה שאף אחד לא הצליח בה לפניו: לבנות רשות פלסטינית מתפקדים. רשות אחת, נשק אחד, חוק אחד. פיאד הצליח במשימה, אבל נאלץ בסוף לפרוש מהתפקיד. הנסיבות ניצחו אותו. האם בשאר מסרי הוא הפיאד הבא?
שני סרטוני וידאו קצרים שטפו השבוע את הרשת ועוררו זעם עצום. הסרטון מחתונה ליטאית במיינסטרים החרדי של בן הרב סולוצקין (לא "הפלג הירושלמי" וכו') בו שרים מאות ואלפי אברכים את הלהיט "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים ובלשכותיהם אין אנו מתייצבים", וסרטון נוסף בו נראית חתונה חרדית בה הקרואים משחקים משחק בו חלק מהם מגלמים חיילי צה"ל והחלק השני מגלמים תלמידי חכמים, שפשוט יורים בחיילי צה"ל. הרי מדובר בכופרים.
בסוף, האירוע הזה הוא הסיפור האמיתי. יש כאן קואליציה שמכילה את הציבור החצוף הזה, שמנצל את המדינה עד טיפת הלשד האחרונה בלי לתרום לה מאומה. היא לא רק מכילה אותם, היא גם מאכילה אותם, מציפה אותם בכסף, בהטבות מפליגות, בפינוקים ומתנות. השבוע הם קיבלו עוד מיליארדים. בידה השניה, אותה קואליציה מדכאת ומונעת מציבור המשרתים, העובדים והיצרנים השוואת תנאים כלשהי או שוויון בנטל.
אלה לא אברכים חרדים שרוקדים שם. אלה הם משפחת נתניהו, יולי אדלשטיין, אמיר אוחנה, דוד ביטן ודודי אמסלם, ניר ברקת וישראל כץ ויריב לוין. הם לא היו רוקדים ככה אם היתה כאן ממשלה שטובת המדינה לנגד עיניה. בימים בהם צה"ל מנסה לקושש כוח אדם ללחימה, כשהצבא מצהיר שחסרים לו כרגע עשרת אלפים לוחמים, ממשיכים כ-60 אלף "תלמידי חכמים" להשתמט משירות ולקבל מהמדינה מיליארדים על גבי מיליארדים בקיצבאות ישירות, הטבות, הנחות ושלל קומבינות.
זו אינה גזירת גורל. בניגוד למה שמקובל לחשוב, זה בר תיקון ושינוי מיידיים. כל מה שצריך לעשות, זה להחליט שעושים. לשלול מכל אברך שלא מתייצב לשירות את הדרכון, את רשיון הנהיגה ואת כל הקיצבאות ו/או הנחות שהמדינה נותנת. מקיצבת הילדים דרך ביטוח לאומי ועד ההנחה בארנונה, במעונות וכו'. אין לי שמץ של ספק שבאותו רגע, כבמטה קסמים, הם יתגייסו. אולי לא כולם, אבל רובם.
הסיפור הזה, קיומי ועקרוני, הוא הרמת המסך מעל מה שקורה כאן. כל מי שממשיך לתמוך בהשתמטות החרדים על חשבונם של משרתי הסדיר החבולים והשחוקים והמילואימניקים הקורסים, הוא לא ציוני, הוא לא פטריוט, הוא משתף פעולה עם כוחות אנטי ציוניים הרסניים שמסכנים את עתידה של מדינת היהודים. באותה מידה שעיסקת חטופים מלאה מסכנת את הקואליציה, כך גם גיוס חרדים מלא מסכן את הקואליציה. אז הקואליציה פועלת להסרת הסיכונים והאיומים עליה, תוך העצמת הסיכונים והאיומים על המדינה. זו האמת.
ינון מגל אמר השבוע, באחת מהתבטאויותיו היותר מחורפנות, שצריך לגייס את החרדים בהידברות. "אתה לא מבין אותם", הטיח באחד מעמיתיו. כשאמרו לו שההידברות נמשכת 70 שנה והתהליך ההדרגתי נכשל כבר פעמים רבות, הוא השיב שזה "בגלל שרודפים אותם".
אתם מבינים? אנחנו רודפים את החרדים. רודפים אותם בקיצבאות, רודפים אותם בהנחות מפליגות, רודפים אותם בפטור גורף משירות, רודפים אותם בכיבודים, תפקידים ושרים מיניסטריאליים, רודפים אותם כל הדרך אל הבנק, שם יש להם כרטיס אשראי פלטינום על חשבוננו וזכות חתימה בלתי מוגבלת מהאשראי שלנו.
לא, אנחנו לא רודפים את החרדים. זה הם, שרודפים אותנו. אנחנו הכופרים. מזלנו שזכינו שהציבור הזה מגן עלינו. האירוע הזה מאיים על הציונות. החרדים הם האחים שלנו. אם זה היה תלוי רק בהם, בלי הנהגה ופוליטיקה, הם היו מבינים מזמן שעידן זכויות היתר נגמר. הדבר היחיד שבולם את התהליך ההסטורי והחיוני הזה עכשיו, מכונה "שלום הקואליציה". הגיע הזמן שגם אנחנו נבין: זה או שלום הקואליציה, או שלום המדינה.
