בית המשפט העליון פסק אתמול (רביעי) נכון, ערכית ומשפטית, כשפסל את הצו שנתנה עיריית תל אביב האוסר תפילה בהפרדה במרחב הציבורי ביום כיפור (נזכיר שבתחילה העירייה פסלה תפילה כלשהי במרחב הציבורי). הנימוקים עדיין לא ניתנו. לכן, לא עמדתי בפיתוי וחזרתי לדברים שכתבתי כאן ב-5 באוקטובר 2023, לאחר העימותים בתל אביב בתפילות יום הכיפורים אשתקד. יש משהו מעייף בלצטט את עצמך, מחילה מכם, אבל בשל העיתוי הספציפי תתנו לי את זה הפעם. כמי שחי במידה רבה בשני העולמות, העימותים בדיזינגוף גרמו לי אז לדכדוך קשה. כמובן שיומיים אחר כך כולנו שכחנו מהדכדוך הזה, בשל דכדוך קשה ושחור בהרבה.
"המבחן הפשוט של סוגיית ההדרה", כתבתי כאן, "הוא זכות הבחירה של הנשים. אם לצד מניינים עם מחיצות, עומדים מניינים ללא מחיצות, תבחר האישה, כמו הגבר, לאיזה מניין היא רוצה ללכת. התשובה החילונית היא: אז שיילכו כולם לבית כנסת. התשובה לא נכונה. למה בעצם לא להתפלל במרחב הציבורי? מה הערך הליברלי שנפגע כשנערכת תפילה עם מחיצה, אם לצידה נערכת תפילה ללא מחיצה. ההשוואה למופעי בידור למשל אינה נכונה. כי אם יופיע זמר בהפרדה, אין הופעה מקבילה של אותו זמר ללא הפרדה, ואז המשמעות היא שנמנעת גם מהאישה וגם מהגבר הזכות לבחור איך לראות את ההופעה. הקב"ה, כך לפחות אנשים דתיים מאמינים, יכול - בניגוד לזמר - להיות בה בעת גם במניין עם מחיצה וגם במניין בלי מחיצה. כך, כל אדם, גבר או אישה, יכול לפגוש אותו בה בעת גם במניין עם מחיצה וגם במניין בלי מחיצה".
לאור הדיון אתמול נראה שקלעתי לדעת גדולים (ומיד נדבר על הגדולים הללו): "אדוני ירצה שאנחנו נוציא פסק דין שאומר שמותר להפלות בין אורתודוקסים לבין כאלה שאינם אורתודוקסים?", תהה השופט דוד מינץ. כשעורך הדין מטעם עיריית תל אביב השיב שהעירייה לא מפלה אף אחד, העיר מיד השופט יחיאל כשר: "בטח שכן, אתה אוסר על תפילה אורתודוקסית במרחב הציבורי של תפילה ומאפשר תפילה רפורמית". השופט עופר גרוסקופף הטיח בעירייה: "עיריית תל אביב תקבע איזו תפילה לגיטימית? זה הציבור יחליט בעצמו".
היה משעשע אתמול לראות איך כל המגיבים האוטומטיים שוברים את שיניהם ואצבעות ההקלדה שלהם; איך אנשים כמו שלמה קרעי, שמחה רוטמן ואיתמר בן גביר מנסים מצד אחד להביע שמחה על הפסיקה, ומצד שני לא לגרוע חלילה מדימוי הדמון של בית המשפט העליון שעליו הם עמלים במשך כל כך הרבה שנים. איך לעזאזל האמירות הנחרצות של גרוסקופף, איש חילוני שגדל בהרצליה, נגד עיריית תל אביב, מסתדרות עם זה ש"בית המשפט העליון הוא סניף של מרצ"? ובכלל, רגע, איך בכלל אפשר להגיד עליו שהוא סניף של מרצ, אם בהרכב יושב השופט דוד מינץ, איש דתי שגר בהתנחלות דולב שבבנימין? איך נמשיך ונהדהד ששופטי העליון הם שונאי יהדות? איך בכלל זה מסתדר עם טענתו של שר המשפטים, יריב לוין, שכל שופטי העליון הם למעשה שכפולים גנטיים של אדם אחד שתמיד פוסק תמיד נגד הדתיים ונגד הימין? איך כל זה מסתדר לעזאזל עם זה שאתמול ישראל זעירא (יו"ר עמותת "ראש יהודי") יצא אתמול המנצח מבית המשפט העליון, ודווקא רון חולדאי יצא מפסיד?
נחסוך לכם את את הציוצים הפתטיים של כל המוזכרים מעלה מאתמול, ונלך למהות הפשוטה שנכתבה כאן פעמים רבות: בית המשפט העליון באוקטובר 2024 הוא לא בית המשפט העליון שהשאיר אחריו אהרן ברק ב-2006. אני לא משוכנע שברק, גדול משפטני ישראל, היה בהכרח פוסק בעד עיריית תל אביב, אבל אפשר להניח שהיה לכך יותר סיכוי מאשר הסיכוי שבית המשפט העליון הנוכחי היה פוסק בעדה.
הסיבה העיקרית לכך היא אותו חוק שחוקק גדעון סער ב-2008, שלפיו לבחירת שופטי עליון צריך רוב של שבעה שופטים מתוך התשעה. אם נתייחס להרכב מאתמול למשל, אפשר לומר שללא חוק סער יו"ר לשכת עורכי הדין לא היה יכול לכפות על הוועדה את בחירתו של עו"ד פרטי כמו יחיאל כשר, ואיילת שקד לא היתה יכולה לכפות את בחירתו של השופט דוד מינץ. אפשר אפילו להטיל ספק אם היה נבחר השופט עופר גרוסקופף, שאמנם בדרך כלל נמנה על המחנה הליברלי-אקטיביסטי, אבל כשמונה שקד רצתה בבחירתו וכלל לא ראתה בו אקטיביסט או אולטרה-ליברל. שלא תהיה טעות, אני ממש לא חושב שהפסיקה אתמול היא אנטי-ליברלית. להפך; פסיקה הפוכה היתה בעיני אנטי-ליברלית. השימוש שאני עושה במגירות ובתיוגים הוא כדי להוכיח שגם לפי השיח המקובל, בית המשפט העליון הנוכחי, בניגוד למה שאומרים עליו, מגוון מאוד בתפישותיו המשפטיות, הערכיות והחברתיות. מאז 2008 בית המשפט העליון מושפע באופן יחסי, איטי וסביר גם מהתמורות הפוליטיות במדינה, והפסיקה אתמול הביאה את השינוי הזה לידי ביטוי.
באותו מאמר אשתקד הזכרתי שהצד השני של אותו מטבע היה ש"מלחמת יום הכיפורים" של חלק מהציבור החילוני הליברלי התל אביבי היתה תגובה (רעה, בעיני) לפגיעה הזדונית שנעשתה בערכים המקודשים להם, ובראשם עקרונות הבסיס של החוזה היהודי-דמוקרטי, ורמיסת ערכי מגילת העצמאות. אם אתם פוגעים בערכים המקודשים לנו, אמרו החילונים ללוין ורוטמן, אנחנו נפגע בערכים המקודשים לכם. זו, לטעמי, היתה האמת שעומדת מאחורי ההנמקות המשפטיות-ערכיות הלא משכנעות של אז.
חולדאי הגיב שהעירייה תכבד את פסיקת בית המשפט, אך גורמים שונים צייצו ואמרו שימצאו את הדרך להפריע למתפללים. אם היתה נעשית פרובוקציה כזאת היא היתה בגדר טעות נוראית, רעה וטיפשית. נכון, איש לא היתמם בדבר האמביציות של יוזם התפילה, ישראל זעירא. ביותר מדי התבטאויות, מכוונות או לא, נראה היה שכוונותיו אינן בהכרח טהורות, אבל בסוף, כשאדם מגיע לתפילה ופותח את לבו ואת המחזור, זה הוא עם אלוהיו, וכשמישהו יפריע לו באותו רגע אינטימי, הוא לא יחשוב על זעירא. חלק גדול מהמתפללים שם כלל לא מכירים אותו. המשמעות היא עוד שנאה ומדון איפה שאין חובה שיהיו כאלה, וגם יצירת אי נוחות בקרב ציבור שחשובים לו מאוד גם הערכים היהודיים וגם הערכים הדמוקרטיים. בסיטואציות כאלה, הוא מוצא את עצמו לא פעם אבוד. פעולה כזאת לא רק שלא היתה משיגה את המטרה, היא היתה רק מחזקת את זעירא, ורק היתה מלהיטה את מי שמעוניין במאבק התרבותי הזה. זעירא נראה בעיני, לפחות עד היום בבוקר, כאחד מהם.
ואחרי שאמרתי את הדברים האלה, ראש יהודי עשתה את המעשה הנכון והראוי. הבוקר (חמישי) הודיעה התנועה שעל אף שזכתה בבית המשפט העליון, התפילה לא תתקיים בגן מאיר אלא בבית הכנסת, וזאת כי "בזמן שכל האומה מתפללת להשבת חטופנו בשלום, הדרך לניצחון והכרעת האויב, כמו גם השבת חטופינו, הינה בהוספת קדושה באחדות ובשלום פנימי". מעודד לראות שלפעמים, גם במקום שלא ציפית, מאירים לפתע הבזקי שפיות. גמר חתימה טובה.