לפתע התרחשה תקלה היסטורית. מכונת הרעל ירקה לכיוון הלא נכון

ביום שלישי הגישה ליטל שמש (ערוץ 14) לראש הממשלה נתניהו את ספרה החדש. למרות שזה עתה קם ממיטת חוליו, התייצב נתניהו לצילום משותף עם שמש וספרה, צילום שעלה מיד אחר-כך בחגיגיות לרשתות החברתיות. שניים, הוא והיא, אוחזים בספר לא גדול, עם כותרת פרובוקטיבית, ששואלת את הקורא התמים שאלה חשובה: "כמה שווה יהודי מת"?

כן. זה שמו של הספר שנתניהו אחז ביום שלישי. ביום רביעי, הוא קיבל את התשובה. יהודי מת לא שווה אגורה שחוקה. 45 יהודים מתים? כנ"ל. לא שווים כלום. הדבר היחיד שמעניין את נתניהו, סביבתו ואנשיו, זה להתנער מאחריות כלשהי למותו של יהודי כלשהו. ולמרות שמדובר ב-45 יהודים שנספו באסון מירון, יהודים שכל פשעם היה להגיע לקברו של הרשב"י במירון כדי להשתתף בהילולה השנתית, ולמרות שכל זה קרה במשמרת של בנימין נתניהו, ולמרות שוועדת חקירה ממלכתית הטילה עליו אחריות אישית ברורה, ישירה ומהדהדת לאסון הזה, התברר לנו ביום רביעי שמבחינתו זו אפילו לא מכה קלה בכנף. זו מזימה פוליטית. זה תרגיל של השמאל הרדיקלי להפלת ראש ממשלה מכהן. כרגיל.

פשעם של 45 היהודים שנספו במירון היה שסמכו על זה שיש כאן מדינה. שיש איזושהי סמכות מכוננת עליונה שבודקת ומוודאת שהכל תקין, שהכל בסדר, שננקטים אמצעי בטיחות ויש תקנים ויש פתרונות ויש מחשבה כוללת ויש סמכות ויש גם אחריות. יהודים שחשבו שיש בעל בית ויש מבוגר אחראי. יהודים שהאמינו שיש כאן מדינה.

התברר שאין. דו"ח ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון מירון הוא הדגמה מדויקת של מה שקרה למדינת ישראל בעידן נתניהו. כרוניקה של ריקבון ידוע מראש. אנטומיה של התפוררות וקריסת מערכות. תרבות ה"סמוך", מנטליות ה"יהיה בסדר", שלטון העסקנים, השנוררים, הלוביסטים וגוזרי הקופונים. ההתדרדרות המהירה של השירות הציבורי, של שומרי הסף, של כל מי שאמור לייצג ממלכתיות.

ואחרי שכל זה פורסם בדו"ח המקיף והמפורט שהוצג ביום רביעי לציבור, הגיעה הכנופיה המכונה בטעות גם "לשכת ראש הממשלה" כדי להוסיף את ההוכחה הסופית, הניצחת, למה שהטור הזה טוען כבר שנות דור: ההתקפה של הביביזם על הממלכתיות הישראלית ועל המסגרת שמחזיקה את מוסדותיה של המדינה הזו, לא עוצרת באדום ולא בוחלת בכלום. אחרי שטיפלו במשטרה, בפרקליטות, ביועץ המשפטי לממשלה, באקדמיה, בצה"ל, בשב"כ, בתקשורת, בבתי המשפט ובמי לא, הם הגיעו גם לוועדת החקירה הממלכתית. המטרה של נתניהו (הגיע הזמן להתחיל לנקוב בשם המפורש) ברורה: לנפץ כל בדל של אמון בכל מוסד ממוסדותיה של ישראל. לא להותיר אבן על אבן. כל מה שנבנה כאן ב-75 השנים האחרונות, מטרתו אחת ויחידה: לפגוע בביבי. הדבר היחיד שצריך להאמין בו ולהישבע בשמו, זה ביבי.

התגובה שפורסמה בשם "הליכוד" היא מופת של עליבות, התפלשות ברפש, תרבות שקר ובריחה מאחריות או מנהיגות כלשהי. בעיטת שפיץ בזכרם של 45 ההרוגים. פגיעה ברוטלית במשפחותיהם. זלזול גס בעבודה יסודית וסיזיפית של 3 שנים, מצידם של אנשים מקצועיים וישרים. הרי כל מי שנכח באולם ועדת החקירה והקשיב לדיוניה, חלק לה שבחים. כל זה הפך, כהרף עין, למזימה פוליטית.

"הליכוד" (כלומר משפחת נתניהו) התנפלה בתגובתה על האלוף שלמה ינאי, מהמצוינים באלופי צה"ל, אדם שגם נתניהו העריך. קצין שנפצע קשה במלחמת יום כיפור, חזר להילחם ונפצע שוב, קשה אף יותר, כשהוא נכווה בכל חלקי גופו. בעל עיטור המופת. קצין שנתניהו התרשם ממנו עמוקות בתקופת המו"מ המדיני עם הפלסטינים (הסכם וואי) והציע לו, מאוחר יותר, להיות ראש המוסד. ינאי קיבל מנתניהו גם הצעה להצטרף לליכוד (אותה דחה, כמו גם הצעה שקיבל לפני עשור להצטרף ל"יש עתיד"). עכשיו הוא הפך, בהבל הפה המצחין של הנתניהו'ז, לסוכן פוליטי של לפיד.

ועדת החקירה לאסון מירון קיימה 134 דיונים ארוכים, שמעה מאות עדים, עברה על אלפי מסמכים, השקיעה אלפי שעות. כל מי שישב באולם הדיונים או הופיע בו, שותף לקונצנזוס: ועדה מקצועית, יסודית, ישרה ונטולת פניות. השופטת דבורה ברלינר, שהחליפה את נשיאת העליון מרים נאור שנפטרה במהלך העבודה, גדלה בבית דתי, זיכתה את מרגלית הר-שפי, הרשיעה שר ממפלגת העבודה בשוחד ודחתה עתירה נגד אפליה לטובה של רשת חינוך חרדית. החבר השלישי, מרדכי קרליץ, נציג המגזר, היה ראש עיריית בני-ברק. בקיצור, אף אחד לא יכול לבוא בטענות לוועדה כזו, נכון? ובכן, לא נכון. הביביסטים יכולים. הם תמיד יכולים. אם הם מסוגלים לשכנע שאביחי מנדלבליט ורוני אלשיך, שני אנשי ימין דתיים, מינויים של נתניהו, מסוגלים להוביל הפיכה משטרית נגד ראש ממשלה מכהן, אז ועדת מירון קטנה עליהם.

מעל כל זה, מי שניסח את הודעת הליכוד שכח שהרכב ועדת החקירה לא נקבע ע"י יאיר לפיד. גם לא ע"י בני גנץ ואביגדור ליברמן, שהיו אלה שהתעקשו להקים ועדת חקירה ממלכתית על אסון מירון. ההרכב נקבע ע"י נשיא בית המשפט העליון ועל ידו בלבד. זה כל היופי של התהליך. אי אפשר לערער אותו. אי אפשר לקעקע אותו. לפחות, ככה חשבנו פעם. עד שהגיע נתניהו. הוא יהרוס, יערער, יקעקע וינפץ כל מה שצריך, כדי למלט את עצמו מאימת הדין. אין איזונים, אין בלמים, אין מעצורים ואין קווים אדומים. הוא לא יחדל עד שלא יהיה כאן ישראלי אחד שנותרה בו טיפת אמון למוסד אחד ממוסדות המדינה.

בשעת ערב מאוחרת יותר, כמה שעות לאחר פרסום תגובת "הליכוד", נפל דבר: ינון מגל, הרב-שופר האימתני ביותר של הביביזם, התהפך על אדוניו. האלגוריתם השתגע. הגהינום קפא. רגע אחד קטן של דממה, שהופר ע"י שיעולים וקירקושים צורמים מקרביה של מכונת הרעל, הפך לאסון היסטורי כשהמכונה הקיאה את קרביה הבאושים לכיוון הלא נכון. המכונה הפכה כיוון. בניגוד לחוקי התנועה, בניגוד לחוקי הטבע, בניגוד להוראותיה החמורות ביותר של "הגברת", הגולם קם על יוצרו. "שרה", טען מגל בתכניתו בערוץ 14 (ולמחרת גם בתכניתנו המשותפת ברדיו 103) "מתערבת יותר מדי, נמצאת יותר מדי בקריה, וזה מעצבן אותי". הוא האשים אותה בניסוח התגובה האסונית לדו"ח ועדת החקירה, תגובה שחשפה לעין כל את הפרצוף הכעור כל-כך של הביביזם כולו.

על פניו, אירוע משמח בעליל. התפכחות בשידור חי. האם בארזים נפלה שלהבת? האם האסימון נפל סוף סוף? האם אחינו חברי הכת הביביסטית מסוגלים להיחלץ ממעמקי ההיפנוזה, לגייס תעצומות נפש ולהבין סוף סוף מה קורה כאן ומה מעוללת הכת שלהם למדינתנו האהובה? אני ממש לא בטוח.

קוראי הטור הזה מכירים את אותה "גברת" עוד משנות התשעים. בהתחלה, טיפין טיפין. כאן מטפלת, שם מבשלת, נשים בוכיות שבאות ונפלטות ומספרות סיפורי זוועות. אחר-כך החלו להישמע הלחישות אודות "הבית". מישהו או משהו ששוכנים שם, באותו בית, ומהלכים אימים על בעל הבית, על זה שאמור להנהיג מדינה שלמה. איזה רוח שמרחפת בין הבית ללשכה ומעליהם, רוח רעה, כבדה, שמטילה את חתיתה על האזור כולו. הימים חלפו ו"הבית" התחלף ב"בלפור". השמועות שהפכו ללחישות שהפכו לידיעות שהפכו לתובנות התבהרו אט אט בעשרות עדויות. קלסתרה של שרה נתניהו התנוסס ברמה מעל כל זה. לעולמנו בא מושג חדש: "הגברת". בשורה התחתונה, שנצווחה מכל פינה, היה ברור ששום דבר לא קורה בלי אישורה. לא מינוי, לא פינוי, לא גינוי, לא כינוי. אם אתה רוצה שמשהו יקרה, היה תמיד מי שאמר לכל מי ששאל, לך לגברת.

ומה עם האדון? להיפך. אם אתה רוצה שמשהו לא יקרה, פנה אליו. הוא כבר יפנה אותך לגברת. כך התנהלנו כל השנים הללו. מדי פעם פרצו לחלל האוויר העדויות, או הצרחות, הניצולים או הקורבנות. זה הגיע לרמות כאלה שבשנים האחרונות חדלתי להתעסק בזה. גם אני הבנתי שזו דרכו של עולם, זו גזירת הגורל. אלא שבינתיים קיבלה הגברת חיזוק משמעותי בצלמה ובדמותה, ששוהה כרגע (על חשבוננו) בארצות הים, אבל קולו מהדהד ברמה גם כאן. לידם מצטנף, כל השנים הללו, המנהיג החלש ביותר שידעה מדינת ישראל מאז היווסדה. עלה נידף שכל רצונו היה "לקנות שקט" אצלו בבית. להרגיע את הרוחות המטורללות. "תעשו כל מה שהיא אומרת", חזר והטיף ושינן וביקש והתחנן בפני כל מי שעבד שם, מאציל לה סמכויות לפי הצורך ואפילו לא מנסה להסתיר, או להתבייש, בהתבטלותו מולה.

כמעט כולם צייתו. מי שלא ציית, נפלט. בכוחות עצמו, או בבעיטה כלשהי. יש כאלה שנמלטו ממש. כך התנהלה הלשכה במשך כל השנים הללו, כך התנהלה גם המפלגה, כך נוהלה גם המדינה. הסוד הכמוס הפך לסוד גלוי. מנהיגים ושועי עולם התבקשו, לפעמים בתחנונים, לחלוק לה כבוד מעל הבימות ובנאומים. מנכ"לים הוחלפו ולפעמים גם הותקפו, רק כי סירבו לאשר את כל גחמותיה, שיפוציה ודרישותיה. אלא שהזמן עשה את שלו. התרגלנו. הפרסומים התמעטו, לא כי ההתנהגות השתנתה, אלא כי זה הפסיק לעניין. זה הפך לשגרה. לחלק ממחזור החיים, חלק מהתנהלותם. סוג של מס גולגולת הכרחי בו אנו מחויבים, כדי להמשיך להתקיים.

כל מה שקראתם כאן עכשיו שריר ונכון, אבל מוצא מהקשרו. מי שמצביע על הגברת נתניהו כאחראית לחדלון המוחלט, אי התפקוד והרקבת המדינה, עושה שקר בנפשו. לא, היא לא אשמה. מי שמניח לה לעשות את זה, אשם. מי שהאציל לטובתה סמכויות, הוא האחראי. מי שמצטנף ומתגמד מול דמותה ומאפשר לה להטריל מדינה שלמה, הוא זה שחתום על האירוע.

וחוצמזה, אין כאן תופעה המגולמת באשה אחת. יש כאן מכונה. האדון הוא הגברת. הגברת היא האדון. ה"ילד" מקרקר ביניהם, מקים רעש נוראי ומטריל מה שטרם הוטרל. הם מפעילים מערך רשתי אימתני, הגדול ביותר שנראה כאן אי פעם, שמטרתו "לתפור תיק" לכל מי שמעז לחרוג מהשורה. לזהות אויבים, לסמן אותם, לערוף אותם. להפוך כל מי שאינו ביביסט, לקומוניסט, או פשיסט, או אנרכיסט, או טרוריסט, או מה שלא יהיה.

המכונה מורגלת בזיהוי איומים טוב ומהר יותר ממערכות כיפת ברזל, שרביט קסמים וקלע דוד גם יחד. ברוב הפעמים, מדובר באויבים מדומיינים. לפעמים ממציאים אותם, כדי לאחד ציבור כלשהו נגד גורם חיצוני כלשהו. ברגע שהאיום מזוהה ומסומן, המכונה מאתרת את האמצעי שיש לנקוט מולו. זה יכול להיות שיימינג, זה יכול להיות הפללה כלשהי, כל האמצעים כשרים ובלבד שיתברר עד מהרה שגם הפעם יש כאן ניסיון "להפיל ראש ממשלה מכהן" באמצעים פסולים. וכמובן, הכל פוליטי. המשטרה פוליטית, ועדת החקירה פוליטית, הפרקליטות פוליטית, האקדמיה פוליטית, המערכת הביטחונית פוליטית, התקשורת פוליטית, השב"כ פוליטי, הרמטכ"ל פוליטי, מטה משפחות החטופים פוליטי, בתי המשפט פוליטיים. כולם פוליטיים, חוץ ממשפחת נתניהו. היא לא פוליטית. היא חלק מהנוף. היא אבן היסוד של קיומנו. איך אמרה בזמנו "הגברת"? ישראל לא תוכל להתקיים בלי ביבי. מקסימום נעזוב לחו"ל והמדינה תישרף.

רוצים דוגמה? בבקשה: השריפה בכרמל. 44 נספים. האסון האזרחי הגדול ביותר בתולדות המדינה (אחר-כך אירע האסון במירון ו"הדיח" את השריפה מהמקום הראשון. שניהם במשמרת של נתניהו, כמובן). אסון שגילה לנו עד כמה הזנחנו את מערך כיבוי האש בישראל. מדינה מאוימת מכל עבריה במאות אלפי טילים ורקטות שלא מחזיק מערך כיבוי ראוי לשמו. מחדל שלטוני מהדהד, נכון?

אז זהו, שלדעתה של מכונת הרעל המשפחתית, ממש לא נכון. אם תחטטו בזיכרונכם מי היו הקולות הבולטים ביותר שזעקו ותבעו לחקור את המחדל ולבוא חשבון עם האחראים, תיזכרו בשלושה: ניצב בדימוס זאב אבן-חן, שבתו טופז נספתה בשריפה, ניצב בדימוס חיים קליין, שבנו היה נשוי לטופז, ואשה בשם נאווה בוקר, אלמנתו של קצין המשטרה תנ"צ ליאור בוקר שנספה בשריפה אף הוא.

שני הניצבים לא הטרידו יותר מדי את המשפחה. הם לא היו טיפוסים שמעוררים אמפטיה או הזדהות בקרב הקהלים החשובים באמת למכונה הביביסטית. נאווה בוקר היתה סיפור אחר לגמרי. אלמנה צעירה ונאה שדיברה ללב של כולנו. יום אחד היא התפוצצה בראיון בגלי צה"ל. היא סומנה כמי שיכולה לתת דחיפה לכדור שלג שסופו, מי ישורנו. אולי אפילו ועדת חקירה!

נאווה בוקר טופלה. הגברת נתניהו, בכבודה ובעצמה, מוקפת בכמה עוזרים זריזי רגליים, נסעה לביתה של בוקר. היא ישבה שם שעה ארוכה והסבירה לאלמנה הטריה שמחדל האסון בכרמל הוא בעצם מזימה של שמאלנים, שמי שאשם בכל זה הוא לא ביבי, אלא בעצם נוני מוזס. אחר-כך נתנו לה להבין שתוקם אנדרטה, יהיה טקס גדול, היא תשב ליד הגברת ואולי אפילו יימצא לה מקום בפוליטיקה.

נו, כמובן שנמצא. נאווה בוקר הפכה לחברת כנסת מטעם הליכוד. כן, היא ישבה ליד "הגברת" באירוע זיכרון מיוחד שנערך לציון שנה לאסון. המרעום נוטרל. המחאה גוועה. ועדת חקירה ממלכתית לא הוקמה. התיק הופל על שר הפנים אלי ישי. הסתפקנו בדו"ח של מבקר המדינה. נקסט. לאסון הבא.

כך אמור היה להסתיים גם האסון במירון. וכך אמור להסתיים גם האסון הגדול מכולם, טבח 7 באוקטובר. המכונה מזהה את קיני ההתנגדות, מסמנת את האיום, מטפלת בו בשיטותיה השונות וממשיכים הלאה. יש בריכה לשפץ, יש מטוס להשיק, יש למנהיג וגבירתו משימות חשובות יותר. אגב, בעצם הימים הללו אפשר לזהות בעין בלתי מזוינת את ההשתלטות האלגנטית והשקטה של סביבת נתניהו על מטה משפחות החטופים. רונן צור נדחק החוצה, אחריו נדחקו עוד כמה בכירים, במקומם נשאבו פנימה גורמים ידידותיים יותר לשלטון. גם דף המסרים עודכן. אפילו מימון חדש הובטח מכיוון לשכת ראש הממשלה. משפחות החטופים הן אירוע מורכב ונתניהו מבין היטב את פוטנציאל הסכנה הנשקף מהן לתדמיתו. קל לו יותר להתמודד עם שקמה ברסלר, אחים לנשק ומשה רדמן. אם משפחות שכולות ומשפחות חטופים יתחילו לקרוא לבחירות, הוא בבעיה. נגד זה, קשה להילחם. אז מנסים לספח אותן בשקט, בלי שירגישו.

נחזור לאסון מירון: מה שהמכונה לא צפתה זה נס קטן, בודד ומקרי, במסגרתו נבחרה כאן ממשלה אחרת תחת ממשלת נתניהו. כהונתה היתה קצרה ומיוסרת אבל היא הספיקה להקים ועדת חקירה ממלכתית. מסקנותיה פורסמו השבוע. המכונה התנפלה גם עליה. נדמה לי שהפעם, לשם שינוי, זה היה פיגוע התאבדות עצמית. מישהו איבד את השליטה על סוגריו והתגלה במערומיו. תגובת "הליכוד", שהיא בעצם תגובתה של משפחת נתניהו, גרמו נזק אסטרטגי למשפחה. המכונה ירתה על עצמה.

ועדת החקירה היתה עדינה עם נתניהו. היא לא הסיקה לגביו מסקנות אופרטיביות. היא השתמשה במילים זהירות. אבל השורה התחתונה שלה ברורה: אתה הראש, אתה אחראי. אתה אשם. אשמתך לא תתברר בבית המשפט, אלא תעמוד למשפט הציבור. אבל חזקה עליך שידעת כל מה שקורה. אי אפשר להתחמק מהאחריות הזו. היא באה עם התפקיד. היא חלק ממנו.

ובמילות הדו"ח עצמו: "אין בידינו לקבל את הגישה שעלתה מתפיסת האחריות שהוצגה לנו. האחריות היא ערך יסוד בדמותו הראויה של נושא משרה ציבורית. היא אבן הראשה המחזיקה יחדיו את ערכי השירות הציבורי. התגלתה לנו תמונה עגומה בנושא הנשיאה באחריות".

על אחריותו האישית של נתניהו: "הוועדה הטילה על נתניהו אחריות אישית. על בסיס כל החומרים והעדויות שהוצגו לנו והתרשמותנו הישירה מהם, מסקנתנו היא שיש יסוד סביר לקבוע שנתניהו ידע כי אתר קבר הרשב"י מטופל במשך שנים טיפול לקוי, וכי הדבר עלול ליצור סיכון להמוני המבקרים במקום, בפרט בל"ג בעומר. גם אם, לשם הזהירות, נניח כי לנתניהו לא הייתה ידיעה של ממש בעניין, בנסיבות הדברים היה עליו לדעת זאת."

הוועדה לא קובעת שנתניהו שיקר כשטען בפניה שלא ידע. היא רק רומזת. הרי בפניה הוצגו אין סוף מסמכים וראיות שמצביעים שהוא ידע גם ידע. דו"ח מיוחד של מבקר המדינה הופנה אליו ישירות ונשלח אליו באופן אישי כדי שיקיים עליו דיון. הנושא הובא לפתחו אין ספור פעמים. כך או אחרת, זה לא משנה הרבה. ידע או לא ידע, חזקה עליו שידע. הוא הראש. הוא האחראי. אין מזה מפלט.

נחזור לינון מגל: כתבתי שאני לא משוכנע שיש כאן התפכחות. נכון, מגל הוא לא חבר מן המניין במכונת הרעל. הוא לא ברדוגו, שאם יתעורר הצורך יטען שהרצי הלוי הוא חייזר ירוק ששוגר ממאדים בחללית מיוחדת שנבנתה ע"י קרן וקסנר ומופעלת בידי סוכנים של ג'ורג' סורוס. למגל יש לפעמים גחמות משלו ומדי פעם, ביום בהיר (או אפל), ניתן לזהות אצלו ניצוצות של חשיבה עצמאית. העניין הוא שעל פי מקורותיי, הודעת "הליכוד" היתה מוכנה ערב לפני פרסום הדו"ח וכלל לא בטוח שהגברת היתה זו שניסחה אותה.

האם יש כאן ניסיון לזרוק את הגברת אל מתחת לגלגלי האוטובוס כדי לחלץ את נתניהו מהאסון התדמיתי ותקשורתי שהמיט על עצמו בתגובתו על הדו"ח? כנראה שלעולם לא נדע. למכונה יש סדרי עדיפויות ומדי פעם מתנדב מי מחלקיה ליטול על עצמו אשמה כזו או אחרת כדי שהפוסטר, כלומר נתניהו עצמו, יישאר קבוע ללא רבב בחלון הראווה. אני מניח שבשבועות הקרובים נדע את התשובה.

בשורה התחתונה, דו"ח הוועדה בעניין אסון מירון הוא מסמך היסטורי חשוב, אולי אפילו מכונן. הוא מספר, מפרט ומדגים איך הפך החלום הישראלי לסיוט. איך התפרקה הממלכתיות, איך גוועה המקצועיות, איך נפל השירות הציבורי ואיך התפוגגה האחריות. צריך ללמד את עיקריו בשיעורי אזרחות.

בדו"ח אנו למדים איך 17 שנותיו של נתניהו הצליחו לגרום נזק אסטרטגי למה שבנו כאן אבותינו. איך המינויים המושחתים או הלא ראויים, העדפת החנפנים על אנשי המקצוע, הפירוק השיטתי של כל המוסדות מעוצמתם או סמכויותיהם, הפגיעה השיטתית בתדמיתם ואמינותם של כל שומרי הסף וכל הארגונים, בסוף גובים את מחירם. כשמדינה שלמה נרתמת לטובת שלומה ורווחתה של משפחה, ככה בדיוק זה נראה.

בג"ץ החליט השבוע באופן סופי לבטל את הדחתו של יו"ר הדואר מישאל וקנין, בידי שני עסקנים המכהנים גם כשרים בממשלת ישראל, שר התקשורת שלמה קרעי והשר להטרלות לאומיות דודי אמסלם.

ביטול הדחתו של וקנין הוא המשך ישיר וחלק בלתי נפרד מדוח ועדת החקירה לאסון מירון. ההדחה שבוטלה היא ביטוי מובהק לרידוד המתמשך של איכות הניהול בישראל, להשתלטותם של עסקנים חסרי יכולת על עמדות מפתח המצריכות כושר ניהול, לתרבות הג'ובים הממאירה שמתפשטת בכל חלקה טובה ולריקבון המתמשך שתוצאותיו מתפוצצות לנו בפרצוף חדשות לבקרים. בסוף, קו לא ישר אחד מחבר את השריפה בכרמל, לאסון במירון לכל שאר הקטסטרופות הניהוליות והעזובה השלטונית שהופכות את ישראל ממדינה מודרנית, מתפתחת ויעילה לרפובליקת בננות מהעולם השלישי.

הסיפור של וקנין הוא יותר מעוד קנוניה פוליטית באושה. זה לא רק שהוא הפך את הדואר ממדגרת ג'ובים מושחתת של מרכז הליכוד, לחברה יעילה ומנוהלת. זה לא רק שהוא הפסיק שלוש שנות הפסדים בהם נצבר הפסד של קרוב לשני מיליארד שקל והעביר את החברה לרווח. זה לא רק שהוא ייעל את המערכת והעביר את הדואר לאוטומציה, דיגיטציה ולעידן המודרני. זה לא רק שהוא עשה את כל זה בשנה אחת בלבד.

וקנין המחיש את השפעתו של מינוי מוצלח אחד על חברה ממשלתית גדולה. תארו לעצמכם שכל המינויים היו ענייניים כמו מינויו של וקנין. תארו לעצמכם שהאתר במירון היה מנוהל כל השנים בידי אנשים מקצועיים ומוכשרים, נטולי פניות ואינטרסים, כמו וקנין. וכן הלאה.

מעבר לכל זה, וקנין הוא סיפור הצלחה שאמור לשמח את השרים קרעי ואמסלם. הם אמורים לקדם אנשים כמוהו, להשתמש בו כמודל לחיקוי, לחנך את הנוער והדור הצעיר לאורו.

וקנין נולד באשדוד לרוזה ויעיש שעלו ממרוקו. עם קצת פחות מזל, כישרון ושאפתנות, הוא היה הופך לדודי אמסלם. אבל הוא התעקש ללמוד, להתפתח ולתרום. יש לו תואר ראשון בכלכלה, מדע המדינה וסוציולוגיה, תואר שני במנהל עסקים ותואר שני במשפטים. כולם מאוניברסיטת בר-אילן. הוא עבד קשה כל חייו, הצליח מאוד, עשה חיל וגם לא מעט כסף.

הפריפריה הפוליטית שלו הייתה תמיד ליכוד והוא אף היה יועצו של השר סילבן שלום תקופה מסוימת. לדואר הוא הגיע אחרי ששר התקשורת יועז הנדל ביקש ממנו לבוא לשירות מילואים. הוא לא צריך את הג'וב הזה. הוא בא כדי לעשות משהו לטובת המדינה. לטובת השירות הציבורי.

דווקא עליו הם התנפלו, שני העסקנים הירודים שאמורים לחגוג את הצטיינותו ואיכותו של וקנין. החלטת בג"ץ, שהעלה אף הוא על נס את הישגיו של וקנין בדואר, מחזירה את קרעי ואמסלם לגודלם הטבעי וקורעת את המסכה מעל פרצופם: לא להיטיב עם ישראל הם באו, אלא לבזוז אותה. משימתם להחזיר את הדואר למעמדו הקודם, כמסלקת ג'ובים של מרכז הליכוד, המקורבים וגוזרי הקופונים למיניהם, נבלמה. יש שופטים בירושלים.