בתוך האפלה האופפת אותנו מאז 7 באוקטובר, מבליחות כמה נקודות אור קטנות ומעוררות תקווה. המוארת שבהן קשורה לשירות נשים בצה"ל, וליתר דיוק - נשים לוחמות בצה"ל. אי אפשר לשכוח את מסע הטינוף והגידוף של מכונת הרעל נגד מגמת השילוב של נשים לוחמות בכמה מיחידות צה"ל בשנים האחרונות. חלק מהמטנפים הללו, המיוצגים נאמנה על ידי שמחה רוטמן החשוך, בצלאל סמוטריץ' המשיחי וינון מגל המשלב את שני אלה, מונעים מסיבות דתיות. עם אלה אין לי כלל ויכוח. ימשיכו בשלהם עד ביאת המשיח.
הייתי במבוכה מול טיעונים מקצועיים וענייניים. ברור לי שנשים שונות מגברים במובנים שונים. גם במובן הפיזי. הן לא חזקות כמו גברים, לא בנויות כמו גברים, לא עמידות למאמצים כמו גברים. מצד שני, זו הכללה. תמיד יהיו נשים שמסוגלות לבצע מה שגברים ממוצעים מבצעים. והפערים הללו ניתנים לגישור בכל מיני דרכים ואמצעים.
היה אחד, אלוף-משנה (במילואים) רז שגיא, שהוביל את המגמה הזו. הוא הציג מחקרים, בדיקות והשוואות לצבאות אחרים וטען לאורך שנים שנשים לוחמות מחלישות את צה"ל. כדי לסייע להן להשתלב, הוא טען, מורידים את רף הדרישות הכללי ובכך מחלישים את הצבא. השירות במחיצתן, הוא אמר, מרדד את הרמה הכללית של יחידות החי"ר הקשוחות, וכל זה בשם הפרוגרסיביות שמתאימה יותר לאירופה, ולא למזרח התיכון.
בזמנו, מצאתי שיש הגיון בדבריו. אם אכן רף הביצועים הנדרש כדי להתקבל לסיירת איכותית כלשהי יורד רק כדי לאפשר לנשים להתקבל אליה, זו תקלה. אני חושב כך גם היום, אגב.
ואז פרצה מלחמת 7 באוקטובר. להלן ריכוז זמני של הממצאים בעקבותיה:
מי שהתריעו על כך שחמאס עומד לצאת להתקפה הן תצפיתניות. לאורך שבועות ארוכים חזרו ואמרו ונדנדו וטענו והוכיחו והראו את כל מה שקורה מעבר למכשול, בצד של חמאס. בשפה המקצועית שלהן, מכנים דיווחים כאלה כ"ממצאים חריגים". כל מה שקורה במרחב ומוגדר כ"חריג". כלומר, לא קרה קודם. אז הן ראו המון ממצאים חריגים וניסו להדליק את כל נורות האזהרה של המערכת, אך כשלו.
למה לא לקחו אותן ברצינות? אולי בגלל שלא ראו אותן ממטר. אולי בגלל שובניזם מובנה. אולי בגלל הזחיחות והיוהרה של חלק מהמפקדים הבכירים בגזרה. אולי בגלל שהאמינו למה שנאמר על נשים במהלך מסע הטינופים נגד שירותן כלוחמות. נשים נוטות לפאניקה והיסטריה, לא? אז יש לנו כאן עסק עם כמה בנות מבוהלות, בואו נתקדם. היום, בדיעבד, כל הסימנים הללו שזיהו התצפיתניות היו אמיתיים, מדאיגים וחמורים. לו רק מישהו טרח להקשיב להן.
קבלו את ו', נגדת ותיקה ב-8200. ו' צפתה בתרגיל הגדול שערך חמאס במאי האחרון, תרגיל בו הם תרגלו, מול הפרצוף שלנו, את כל תכנית ההתקפה על העוטף. אחרי שצפתה בתרגיל, החלה להעמיק בחומרים היומיומיים. המסקנה שלה היתה ברורה: זה הולך לקרות. היא צירפה את זה לשאר החומרים וכתבה בספטמבר דו"ח נוקב: אני רואה את זה, כתבה, זה הולך לקרות, הודיעה. כל זה לא היה עד עכשיו. זה מתכתב עם התרגיל הגדול במאי. זה חמישים שנה ליום כיפור עוד מעט. אל תגידו לי שאני הוזה. אל תגידו שזה דמיוני. תהיה כאן מלחמה גדולה.
הממונים עליה נפנפו אותה. היא ניסתה להגיע לראש אמ"ן, אהרון חליוה, שביקר בבסיס שלה ימים ספורים לפני האסון. האם הצליחה? יש כמה גירסאות. יש הטוענים שכן. יש הטוענים שלא. יש הטוענים שהיא לא הציגה בפניו את ההתרעה, עשה את זה הממונה עליה. אבל חליוה היה מחוייב לכל הדרגים שמעל אותה ו'. קמ"ן האוגדה, קמ"ן הפיקוד, כל מומחי חטיבת המחקר וכמובן ראש חטיבת המחקר. כל אלה אמרו לו שמדובר בהזיות ושטויות.
אז מה היה לנו עד עכשיו? נשים שהתריעו על המלחמה וגברים שנפנפו אותן בזלזול. גם בחוזי (תצפיתניות), גם ב-8200, והיו עוד. הטרגדיה הזו יכולה היתה להימנע, לו היינו מקשיבים קצת יותר לאינסטינקט נשי שאינו "יודע כל" או שחצן, אלא פשוט ענייני.
הגענו ללחימה. אתמול צפיתי בכתבה מרטיטה של דני קושמרו על צוותי הטנקיסטיות של חטיבת "פארן", ששומרת על גבול השלום עם מצרים, שדהרו לעוטף על זחלי הטנקים, הרגו עשרות מחבלים, דרסו לא מעט מהם והצילו את המצב. מח"ט פארן מספר שם ששלושת הטנקים הללו, המאוישים על טהרת הנשים, בלמו את מתקפת חמאס, הצילו כמה וכמה קיבוצים ועשו את ההבדל.
נזכרתי בגל העכור של הטינופים שמכונת הרעל שטפה בו שני רמטכ"לים, גדי איזנקוט שבתקופתו החל פיילוט הטנקיסטיות, ואביב כוכבי שאזר אומץ לקראת סוף כהונתו ואישר אותו. גילוי נאות: אני טנקיסט (זה לא עובר, גם בגיל מופלג). מלכתחילה הרמתי גבה כשדמיינתי בנות מרימות את הפגזים הכבדים וטוענות אותם תוך כדי נסיעה מטורפת וירי מכל עבר.
אז דמיינתי. הן עושות את זה מצוין. לא פחות טוב מגברים. הן לחמו 17 שעות רצופות תוך שהן לומדות במהלך הקרב איך לתפעל כלי שהן לא מכירות, וניצחו. נזכרתי בכתבה שלי מ-2013 שבה חשפתי איך נפל גלעד שליט, טנקיסט ממין זכר, בשבי חמאס בזמנו. הנ"ל פשוט העדיף לא להילחם והסגיר את עצמו. אין לי טענות לגלעד, אין לו נפש של לוחם, עצם העובדה ששירת בשריון למרות התאמתו המזערית לכך היא צל"ש. הטנקיסטיות שראיתי בטלויזיה בשישי בערב היו אמיצות, ענייניות, מקצועיות, חדורות רוח קרב ומרוממות רוח.
בואו נוסיף להן את סא"ל אור לבני בן יהודה, מג"דית קרקל שכבר הפכה לדמות מיתולוגית. גם במלחמה הזו היא הגיעה כרוח סערה לשטח, בלמה את מתקפת חמאס, ניהלה קרב ארוך, הצילה את הבסיס והקיבוץ שעליהם הגנה ושרדה כדי לספר.
ויש עוד הרבה סיפורים מהמלחמה הזו. ענבל ליברמן, הרבש"צית שהצילה את קיבוץ ניר עם. שגית לוי-גלפרב, מכיתת הכוננות של קיבוץ ארז, שניהלה את הקרב מול עשרות מחבלים והצילה את הקיבוץ. אל"מ (במילואים) נירה שפק, לשעבר ח"כית מיש עתיד, שניהלה את הקרב להצלת הקיבוץ שלה, כפר עזה. הלוחמות מיחידת רוכב שמיים בבסיס נחל עוז שהמפקדת שלהן, סגן עדן נמרי הגיבורה, נפלה על הגנת הבסיס והן נותרו ללחום מתוך המיגונים, כשהן בפיג'מות ו-M-16, החזיקו מעמד עד אחר הצהריים ושרדו.
אז הויכוח הזה מאחורינו. המשיחיים והחרד"לים ימשיכו לפזר ארס. מבחינתם, הנשים מיותרות בצבא ולו כדי לא להכשיל את הגברים. כאילו אין פשעי מין בחברה החרדית או הדתית-לאומית, מקומות בהם נשים מודרות מהציבוריות בדרך כלל. מה שנותר לי זה לקוות שבינינו, הישראלים הנורמטיביים שאינם שטופי קנאות דתית, הוויכוח הזה הסתיים.
נשים חייבות להיות בצה"ל. הן לוחמות מצוין והן תוסף עוצמתי למאמץ הלחימה הכללי. ואם אתם עדיין לא מאמינים לי, תעלו רגע לגיהנום. מצפים לכם שם מאות ואלפי אנשי דאעש שנקטלו בידיהן של הלוחמות הכורדיות במלחמה נגד המדינה האסלאמית. לא היה דבר שהפחיד את הטרוריסטים הברברים האלה יותר מהלוחמות הכורדיות. גם כי הן לוחמות מצוינות, וגם כי על פי האמונה של הערב-רב הזה, מי שנהרג בידי אשה, לא זוכה ל-72 הבתולות בגן העדן.