כבר כמה שנים שהן סוחבות על עצמן את עול הביקורת והפסימיות בצה"ל ומחוצה לו בכל מה שקשור לפרויקט הטנקיסטיות הראשונות בצבא. בתחילה היו קצינים בכירים שניסו להצניע אותן ולהבהיר כי הן לא חוצות גבול אלא רק משתתפות במאמץ ההגנה והן עדיין בתהליך של בחינה אך שביעות רצון מהתפקוד, המשמעת והמוטיבציה הרחיבו את השורות. כל אחת מהן מספרת שהיא בסך הכול חיפשה אחרי שירות עם משמעות וב-7 באוקטובר, עם פרוץ המלחמה בעזה, כבר בפגז הראשון לעבר המחבלים הן העלימו את כל הדילמות והחששות שהיו לפיקוד הבכיר בצה"ל.
הן התיישבו סביב שולחן, צמוד לטנקי המרכבה סימן 4 לא הרחק מגבול רצועת עזה, לריאיון לוואלה! אחרי שבקרבות הראשונים במלחמה הן חיסלו עשרות מחבלים. סגן משנה מיכל (20), קיבלה לפני חמישה חודשים את הפיקוד על מחלקת טנקים בפלוגת פרא, שמבוססת חיילות בלבד בגדוד המעורב קרקל. היא הובילה הסתערות על עשרות מחבלים יחד עם הטענת רב"ט רותם (19), שנאבקה להשתבץ כטנקיסטית בצה"ל. "זה מה שרציתי מלכתחילה. שירות מעניין ומאתגר", היא אמרה. לצידן, ישבה בקצה השולחן רב"ט תמר (20) מהטנק של הסמלת אופיר. "אעיד על עצמי שעברתי תהליך הכשרה מאוד מעצב, בונה, שחיזק אותי מנטלית. המסעות, התרגילים. סבא שלי לחם במלחמת יום כיפור כשריונר בחטיבה 7. אני מדברת איתו על הכול, גם על פריסת זחל. בהתחלה הוא שאל אותי למה אני צריכה את זה. אחר כך הוא הפך למעריץ מספר 1 שלי".
בבוקר שבת של 7 באוקטובר, בשעה 06:30, צלצל הטלפון של סג"מ מיכל ומעבר לקו הייתה מפקדת פלוגה פרא, רס"ן קרני, שדיווחה שיש שיגורי רקטות חריגים מרצועת עזה ופקדה עליה לצמצם טווח לכיוון גבול רצועת עזה. "העמסנו ציוד במהירות, זרקנו פנימה תיק שטח, שקי שינה ושלוקרים ויצאנו לדרך תוך פחות מעשרים דקות", משחזרת מיכל בשיחה עם וואלה!. "התחלנו לנוע צפונה על גבי כביש 10 מפתחת ניצנה לגבול עזה. עצרנו ליד שלומית. מפקד חטיבת פארן, אל"מ שמר רביב, עלה מולי בקשר ועדכן שהם נעים בשיירה לעבר כרם שלום. נסענו אחריהם, המח"ט חתר למגע במהירות, עם כלי רכב צמודים אליו ולוחמי הלוט"ר. אני מסתכלת על המסך ורואה שכתוב 'היתקלות'. בגלל הרקטות אני נוסעת עם מדפים סגורים. לא הבנו באותן דקות שיש מחבלים בארץ. חשבתי שיש היתקלות של מחבלים בגבול".
בשלב הזה שמעה סג"מ מיכל ירי. "עצרנו והמח"ט נכנס אלינו לטנק. הפכנו לצוות של חמישה. אני, תותחנית, נהגת, טענת, ואנחנו פותחות באש לעבר מחבלים מולנו. בשטח ישראל", היא משחזרת. "ברור שזה חריג. היה רגע שבו התותחנית זיהתה מחבלים. חלק על אזרחי וחלק על מדים, עם רובי קלצ'ניקוב ללא כלי רכב. ירינו עליהם מקלעים. פתאום הנהגת מזהה מישהו חוצה את הכביש, עם אר.פי.ג'י, מחבל עובר מצפון לדרום, ואחר כך עוד שלושה מחבלים בשיח. התחלנו לירות פגזים נגד אדם. המח"ט יצא ואז קרני הצטרפה אלינו לטנק ולאחר מכן נשארנו לבד".
"לא אשכח את ריח הלימונים"
בשעה 11:00, ארבע שעות וחצי לאחר פרוץ מתקפת הטרור של חמאס, מול הטנקיסטיות היו כבר עשרות מחבלים. "הטנק של הסמלת אופיר כבר היה בשטח. פתחנו באש ופגענו", סיפרה סג"מ מיכל. "אני מוציאה את הראש החוצה ורואה עשרות גופות. המשכנו עד לגבול רצועת עזה ופתאום אני רואה חור ענק בגדר. אמרתי לעצמי בלב: 'מה זה החור הענק הזה?'. הערנו שיש עוד הרבה מחבלים בשטח. קרני המשיכה לחולית. אני ממשיכה אחריה והיו הרבה כלי רכב בכניסה. מסמנים לנו לעצור שיש מחבלים בפנים. מצפון לציר יש פרדס לימונים, הלוחמים בשטח זיהו מחבל בפרדס, ההחלטה של נהג הדחפור הייתה להוריד את הפרדס כדי לאתר את המחבל, ואנחנו חיפינו עליו. פתאום במקום ריח של אבק שריפה שרוף, ירינו אלפי כדורים, וכמה פגזים, נכנס לטנק ריח של לימונים. ריח חזק כמו מטהר אוויר. אני בחיים לא אשכח את זה".
מפקד חטיבת פארן אל"מ שמר רביב עלה מולן בקשר וחילק אותן להגנה על היישובים במרחב. סג"מ מיכל קיבלה אחריות לסייע לכוחות בקיבוץ סופה. "הגעתי לפינת היישוב לפטרול אחרי מחבלים. הרגנו מחבל אחד בתוך קיבוץ סופה ומחבל נוסף מחוץ לקיבוץ", היא ממשיכה בסיפורה המטלטל. "משם המשכנו למוצב סופה ונשארנו שם עד חצות ונערכנו בהגנה. עיר האתגר היה מעבר מביטחון שוטף למלחמה. אנחנו רגילות לגדר של שלום בגבול המצרים ואירועים פליליים ופתאום אנחנו יורות פגזים לשטח ישראל".
לדברי סג"מ מיכל, הפעולה ב-7 באוקטובר הוכיחה שהפרויקט לשילוב נשים בטנקים הוא הצלחה. "פעלנו כמו מכונה. בול לפי הפקודות, לפי תרגולות. כולן ידעו מה לעשות. אני גאה בפרויקט, מנסים להוריד לנו, אמרו שלא צריך את זה, גם אמרו לנו שלא צריך ללמוד על לחימה בשטח בנוי. בקורס קציני שריון אמרו לי למה את צריכה ללמוד התקפה? למה? אמרתי להם שזה הבסיס. שאלו אותי גם למה לדעת תוד"א (תודעת אויב - א"ב) על חיזבאללה וחמאס. חתרתי לכל זה והתעקשתי. בסוף זה השתלם לנו. זה מאפיין את כולנו: אנחנו דעתניות, סקרניות, אחראיות, שנהיה מוכנות לכל תרחיש. היינו כוח האש היחידי המשמעותי 3 ק"מ מגבול הרצועה. אמרו לנו תמיד שטנק אחד שווה פלוגת חי"ר? אתה לא מבין את זה עד שאתה לא רואה 50 מחבלים".
הטענת רב"ט רותם הוסיפה: "כל השעות האלה עבר לנו בראש שזה כמו תרגיל. היינו בלי מכשירים סלולריים. לא באמת ידענו מה קורה במדינה. התרכזנו בכל פעולה. התרכזנו בלא לבזבז תחמושת. לא היו צעקות בטנק. אתה בסרט נע. כי בשריון יש פקודות ברורות. יש סדר", היא אומרת. "המח"ט גדול וכשהוא נכנס לטנק הוא תופס מקום. אבל בסוף תיקתקנו את זה כולל שרשור מחדש למא"ג. זכרתי כל פעולה שהייתי צריכה לעשות, אני חיה את התפקיד שלי. מה הכי חשוב באותם רגעים? לסמוך על מי שאיתך. זה לא מובן מאליו שאת יודעת שמי שאיתך תעשה הכול בשבילך. החתירה למגע הוכיחה למה אנחנו מסוגלות. זה הרגע שבגללו התאמצתי להיות טנקיסטית".
רב"ט תמר, שלחמה בטנק של הסמלת אופיר, סיפרה איך היא ראתה את אותה שבת שחורה כשברקע הדהדה לה המחשבה על משפחתה, שחלקיה מתגוררים בנירים, בארי ושדרות. "התקשרתי לסבא שלי והוא אמר לי: 'יש טנדר עם מחבלים שנכנס לשדרות'. אחרי כמה שעות אני רואה את המחבלים, שומעת את הפקודה ונהגת הטנק דורסת את המחבלים. ראיתי את החור הענק בגדר ומולנו רצועת עזה, פורצות שער, פורצות יישוב, מסתערות על אופנוענים. לירות פעם ראשונה פגז בשטח ישראל זה אירוע. פעם ראשונה לחימה בתוך שטח בנוי בישראל? זה אירוע. רק בדיעבד הבנתי מה קרה שם. היה איזה רגע שאני פותחת את המפה ואני מבינה ש- 15 ק"מ מאיתנו נמצאת כל המשפחה שלי נמצאת. אז אני מבינה עוד יותר מה עשינו. על מי אנחנו מגנות. זו זכות גדולה להגן על המשפחה שלי. נלחמתי במקומות שהייתי רגילה לטייל. אני לא חושבת שאנחנו גיבורות עשינו בדיוק את מה שציפו מאיתנו".