הציבור התעייף מפרשת זדורוב. לפרקליטות אין פריוויליגיה דומה

הגשת ערעור נגד זיכויו של זדורוב אינה צפויה להנות מתמיכה ציבורית רחבה. וזאת, ככל הנראה, בלשון המעטה. חלקים נרחבים בציבור רואים בפרשת זדורוב עדות לכשלים וחוליים במערכת המשפט שהביאו לכך שאדם חף מפשע, הורשע ברצח שלא ביצע.

לדידם, זיכויו של זדורוב עתה, בדעת רוב, היווה תיקון הכרחי לעוול משווע שבוצע נגדו. אליהם מצטרפים אלו שדעתם בשאלת האשמה פחות מגובשת, אך מוכנים לקבל שבהינתן זיכויו בדעת רוב במשפט החוזר, יש לקבל שמתקיים ספק באשר לאשמתו. אפילו בין אלו שדעתם מהזיכוי אינה נוחה, ישנם הסבורים שהגיע העת להניח לפרשה, ולו מהטעם שהמשך העיסוק המשפטי בה צפוי לערער עוד יותר את אמון הציבור במערכת המשפט בכלל ובפרקליטות בפרט.

כבודם של שיקולים אלו במקומם מונח. אלא שבפרשה כה חמורה זו, משקלם נסוג מפני הצורך למצות ככל הניתן ובמידה הרבה האפשרית את בירור האמת.

כידוע, רף ההוכחה במשפט הפלילי מחייב את התביעה להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר. אין צורך להיות משפטן בכדי להבין שרף הוכחה זה לוקה בעמימות רבה. שכן, מהו "ספק" ומהי "סבירות"? ואכן, ניסיונות לכמת רף הוכחה זה לאמת מידה קונקרטית, מעולם לא זכה לקונצנזוס מלא מצד אקדמאים ואנשי משפט (אף שמקובל לראות ברף זה ככזה הנושק ל - 97%-99.9% ודאות).

עניינו של זדורוב נדון בפני ארבע ערכאות שיפוט שונות (בצירוף הליך של בקשה למשפט חוזר), ובסך הכול בפני שנים עשר שופטים. מתוכם, תשעה שופטים קבעו שאשמתו הוכחה מעבר לכל ספק סביר, אל מול שלושה שמצאו לזכות מחמת הספק (יוער כי התשתית הראייתית שעמדה בפני כל מוטב שופטים, ובכלל זאת, בפני שופטי המשפט החוזר, לא הייתה זהה).

במילים פשוטות: רוב מוצק של שופטים מסך השופטים שישבו בדין, סקרו את הראיות אחת לאחת והתרשמו באופן בלתי אמצעי ממהימנותו של זדורוב, השתכנעו שהסיכוי שזדורוב רצח באופן כה ברוטאלי ילדה כבת 12, בתא שירותים בבית סיפרה נושק ל- 100% ודאות. נחזור על כך שוב: תשעה שופטים, וביניהם שני שופטי עליון (!) השתכנעו מעל כל ספק סביר שזדורוב ביצע את הרצח הנתעב.

לעיתים, כשאירועים מקבלים טרימינולוגיה משפטית, קל לטעות בין הפורמאלי לבין המהות. וכך יוצא שפרשת רצח של ילדה תמימה בתא שירותים, בבית ספרה, ובאמצע היום, המעסיקה ומסעירה את הציבור והתקשורת מזה כמעט שני עשורים, מפנה מקומה לעיסוק ציבורי, לרוב פשטני, במושגים כגון "פרטים מוכמנים", "ראיות פורזניות", "ממצאי ד.נ.א" וכיוצא באלו. לפתע, מושגים אלו הופכים שגורים בפני כל, ולכל אחד דעת מומחה מוצקה משלו.

על כן, חשוב להזכיר שוב לשם מה נתכנסנו. תאיר נרצחה. ישנו אדם, המהלך בינינו שביצע את הרצח הנתעב. רומן זדורוב הוא בסבירות לא מבוטלת (בלשון המעטה) האדם שביצע את הרצח. זאת, אף לדידם של שני שופטי הרוב שזיכו את זדורוב במשפט החוזר. כך, כפי שעולה מדבריהם שלהם בפסק דינן המזכה: השופט קולה - "האם אוכל לקבוע בוודאות שהנאשם לא רצח את תאיר ז"ל? זאת יכול, שבשם הזהירות המתבקשת, לא אקבע... בהתאם לכללים הנקוטים במשפטנו, הנאשם זכאי!". השופט צרפתי: "אני לעצמי נוכחתי כי הספקות והבקיעים הממשיים שהוכיח הנאשם ביחס לאשמתו... יש בהם די והותר לביסוס ספק סביר מוצק וממשי לעניין אשמתו".

זדורוב חזר לביתו ו"החל את חייו החדשים" זועקים כותרות העיתונים. חייה של תאיר נגדעו מבלי שוב, ואת זה בימים אלו ומשום מה, העיתונים קצת פחות מזכירים.

הליך הערעור כשמו כן הוא, תכליתו לאפשר בחינה נוספת ומדוקדקת של שיקול הדעת השיפוטי שקדם לה. האמנם ניתן לומר, במצפון נקי, כי חומרתה המופלגת של הפרשה, כלל נסיבותיה ומחלוקות השופטים לגביה (כפי שפורטו לעיל) מאפשרת "קיצור הליכים", או למצער אי מיצוי מלא של אלו?!

אכן, נדמה שהציבור עייף מפרשת זדורוב. מבחינתו, צריך לשים לעניין סוף. למערכת התביעה אין את הפריווילגיה להתעייף. אם ימצא על ידה לאחר בחינה דקדקנית של פסק הדין, שהראיות עודן תומכות באשמתו של זדורוב עליה לערער על הזיכוי לבית המשפט העליון. שכן, בסופו של דבר, וממגוון סיבות טובות, לו ניתנה הסמכות להיות הפוסק האחרון.

הכותב הינו ד"ר למשפטים, היה בעבר פרקליט בפרקליטות המדינה וכיום מרצה למשפט ופילוסופיה בקנדה.