אזעקות בצפון, טילים בדרום, סירנות בתל אביב, מהומות בהר הבית ומצוד אחר מחבלים בבקעת הירדן; חגיגות 100 הימים הראשונים לממשלת נתניהו השישית, או בשמה המקובל ממשלת הימין מלא-מלא, צוינו היטב בכל רחבי הארץ עם ציון מובהק של כישלון. גם כך אלה היו חגיגות מפוקפקות, בסימן משבר פנימי, מדיני, חברתי וכלכלי חסר תקדים. אבל ההסלמה הביטחונית הרב זירתית, בעיצומו של חג הפסח, מסמנת את חדלונה של הממשלה במשימתה הבסיסית, החשובה והקדושה מכול, ועלולה לקרב גם את קריסתה. זה נכון לכל ממשלה באשר היא, ובמיוחד לכזו שנבחרה על בסיס הבטחה למשילות וביטחון, אחרי קמפיין מזוויע נגד קודמתה וכניעתה לכאורה לגורמי טרור. ובמיוחד לראש ממשלה בנימין נתניהו שבמשך שנים מתיימר להתהדר בתואר "מר ביטחון".
ובכן, שלושה חודשים אחרי שנתניהו חזר ללשכת ראש הממשלה, ישראל הידרדרה למצב הביטחוני המורכב והמסוכן ביותר הזכור בשנים האחרונות, עם צבר איומים גואה בשלל חזיתות. הכתובת הייתה על הקיר, כפי ששמעו כלל אזרחי ישראל אך לפני שבועיים מפיו של שר הביטחון יואב גלנט, שהתריע בפני "סכנה ברורה, מיידית, ומוחשית "לביטחון המדינה, בהמשך לסדרת שיחות פרטיות שבהן הזהיר את נתניהו מהשלכות המהפכה המשפטית.
גלנט צדק; אויבינו זיהו את הסדקים הפנימיים הנפערים ומסתערים על החולשה. נתניהו, לעומת זאת, ידע ולא עשה. כלומר עשה להיפך. למרות ההערכות המודיעיניות החמורות שהונחו על שולחנו, הוא ירה בשליח ופיטר את שר הביטחון; ולמרות ההסלמה הקשה שקרתה מאז, הוא לא חזר בו עד עכשיו, רק "השהה "את הפיטורים תוך השארת החרב מונפת באוויר.
העימות עם גלנט, האחרון בשרשרת שרי הביטחון, הרמטכ"לים, ראשי המוסד וראשי השב"כ לשעבר שהתעמתו איתו ויצאו נגדו, תוך כדי ואחרי התפקיד, מקרב אותו יותר לתואר "מר אי-ביטחון" מאשר לזה שבו הוא מתהדר. וכך גם המציאות הביטחונית, המדינית והאסטרטגית העגומה אחרי מאה ימים בלבד של ממשלתו השישית. ההרתעה נשחקה, טרור משתולל בכבישים וברחובות, איראן חיזבאללה וחמאס מרימים ראש, וישראל מבודדת וחלשה מאי פעם, ובמשבר קשה ועמוק עם בעלת הברית החשובה ביותר לקיומה ועתידה, שמנתץ גם את התואר "מר אמריקה" שהוא מנכס לעצמו במרוצת השנים.
ההסלמה הביטחונית הקשה מנתצת גם את קונספציית ה"ימין מלא-מלא" והבטחותיה לתקיפות ועוצמה מול אויבינו. נפלאות הארכיון מעלות ציטוטים וסרטונים בלתי נשכחים של נתניהו, סמוטריץ', בן גביר, רגב ושות' מכפישים ומסיתים נגד ממשלת בנט-לפיד ואוזלת ידה במאבק בטרור; השקט הביטחוני ששרר במשך שנה וחצי מדבר בעד עצמו, אל מול 18 הנרצחים ועשרות הטילים שנורו על ישראל מאז שממשלתם הוקמה. עכשיו, כשמי שהבטיחו חיסולים, כיבושים ויד קשה אל מול הטרור נמצאים בשלטון - הם מפנים את האצבע ל"מישהו" אחר.
במופת של התקרבנות והתנערות מאחריות, סמוטריץ' ובן גביר סימנו בסוף השבוע את האשמים במצב: צה"ל, שלפי סמוטריץ" 'שבוי בקונספציית אוסלו" והשר לביטחון לאומי שהאשים את האופוזיציה בעידוד האויב, לא פחות, לפתוח בעימות. אותו שר ששבוע אחרי שנכנס לתפקיד עלה להר הבית, שחבריו למפלגה מתעמתים עם כוחות הביטחון למען מפרי חוק וטרוריסטים יהודים, שערב החג הדליף הקלטות פנימיות של מפכ"ל המשטרה ולא מפסיק לחתור תחת שרשרת הפיקוד שלו, ומתסיס בעקביות את המשטרה להפעלת יותר כוח, שברוחו התחוללו גם העימותים חסרי התקדים עם המתפללים בערב החג בהר הבית. כך גם שר האוצר, שהביא על ירושלים שרשרת גינויים בינלאומיים עם אמירות חווארה והמפה המורחבת של ירדן. לשותפיו הקיצוניים של נתניהו יש חלק לא מבוטל בהידרדרות הביטחונית, אבל במקום להישיר מבט של אחריות לציבור ולבוחריהם, הם מגלגלים אותה הצדה ולא מצליחים להתעלות לגודל התפקיד או הרגע.
נתניהו, לעומתם, מבין היטב את חומרת המצב ורצף האירועים הביטחוניים מדיר שינה מעיניו. במאמץ מופגן לשדר אחריות ואחדות הוא התייצב עם גלנט ביום שישי בזירת הפיגוע בבקעה להצהרה משותפת מול המצלמות וחדל את טיפול השתיקה שהעביר את שר הביטחון בהרמות הכוסיות הצה"ליות בשבוע האחרון. גם את ישיבת הקבינט המדיני ביטחוני שכינס במוצאי החג, אחרי יותר מחודשיים, הוא נתן לו להוביל. ההרגעה מול גלנט משרתת אינטרס טקטי: שר הביטחון משמש אפוד מגן בפני הביקורת מימין של סמוטריץ' ובן גביר ומסייע לראש הממשלה לשקם את תדמיתו הביטחונית שנסדקה. כל עוד המערכת דרוכה בהסלמה, אפשר להעריך שגם השהיית הפיטורים תעמוד בתוקפה, אבל כל עוד ראש הממשלה לא מודיע סופית כי החליט להשאירו בתפקיד - העננה מעל עתידו של גלנט נותרת בעינה ומאותתת שמדובר רק בהפוגה קלה בקרב הפוליטי והמשפחתי.
בינתיים, בקרב הציבורי גלנט כבר ניצח: לפי סקר מכון מדגם ששודר באולפן שישי, 56% מהציבור העניקו לו ציון "טוב" על תפקודו במשרד הביטחון; בתמונת מראה ל67% שהעניקו ציון "גרוע" לראש הממשלה; זאת, בהמשך לרוב הסקרים האחרונים, שמגלים שהקואליציה, הליכוד ונתניהו בעצמו בקריסה, בכל המדדים. ההידרדרות הביטחונית צפויה רק לחזק ולזרז את המגמה ולערער עוד יותר את בסיס האמון והלגיטימציה של הממשלה, שניזוק גם כך כתוצאה מהמהפכה המשפטית, וגם לאכול בקואליציה מבפנים. בן גביר אומנם דאג להבהיר אתמול שלמרות הביקורת והמצב, אין לו שום כוונה להפיל את הממשלה, ונתניהו מעניק בינתיים לו ולסמוטריץ' אשראי מסוים לתקוף ולבקר ולשחרר קיטור למען הבייס הימני. אבל, לאורך זמן הם יתקשו להשלים עם מדיניות אחראית ומאופקת שגלנט ומערכת הביטחון מנסים להוביל. וגם המחיר שנתניהו ישלם על השותפות עם הקיצוניים רק ילך ויגבר.