כן, לשבור את הסטטוס קוו: ההזדמנות הפוליטית לקביעת גבולות מערכת המשפט

נתניהו הבטיח להגן על מערכת המשפט והפך את עורו ככל שהלך והסתבך בפלילים. מלבדו, היו אלה פוליטיקאים מושחתים וגורמים במסע צלב נגד המערכת שהרחיקו את ההזדמנות לרפורמות משפטיות. עם ידיים נקיות, סער-בנט-לפיד צריכים לדון באופן מהותי בסוגיות הנפיצות

בווידאו: אלקין התפטר מתפקידו ומצטרף לגדעון סער (צילום: אל ימאמה, עריכה: אסף דרורי)

סוף פברואר 2012. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, נואם על הפודיום בטרקלין משכן נשיאי ישראל. למשמע דבריו בכלי התקשורת, חברי הכנסת זאב אלקין ויריב לוין לא יודעים את נפשם. בקואליציית נתניהו היו אז הליכוד (27 מנדטים), ישראל ביתנו (15), ש"ס (11), יהדות התורה (5) והבית היהודי (3).

ליברמן, נזכיר, היה אז עוין מאוד כלפי המערכת המשפטית. כלומר, 61 חברי כנסת היו ימין-דתי-חרדי מלא-מלא. היה גם עודף של שישה חברי מפלגת העצמאות, יוצאי העבודה בראשות אהוד ברק, שגם הוא לא היה בזמנו לוחם שלטון החוק כפי שהוא היום. כלומר, מדובר היה בממשלת החלומות למימוש אג'נדות שמרניות ולצמצום כוחו של בית המשפט העליון.

עד אותו ערב בבית הנשיא, שבו התחלפה נשיאת בית המשפט העליון, דורית בייניש, בנשיא החדש אשר גרוניס, נתניהו לא הביע עמדה פומבית בדבר שורה של הצעות חוק שעליהן היו חתומים אלקין ולוין, שתכליתן הייתה צמצום כוחו של בית המשפט העליון ומוסד היועץ המשפטי לממשלה. גולת הכותרת של הצעותיהם היתה קביעת שימוע בפני ועדת חוקה של הכנסת למועמדים לשיפוט בבית המשפט העליון. לקראת נאומו של נתניהו, כולנו חידדנו אוזניים לאפשרות שיתייחס להצעות באופן זה או אחר.

גישתו למערכת המשפט השתנתה מאז לחלוטין. נתניהו בנאום במשכן נשיאי ישראל, 2012 (צילום: עומר מירון)
אלקין הסביר במילים אחרות מה שאנחנו כותבים פה תקופה ארוכה: הליכוד כבר מזמן לא קיימת – יש מפלגת נתניהו

ואז החל נתניהו לדבר. "זו היתה תקופה לא פשוטה", אמר, כשהוא מתכוון לשלוש השנים (2009-2007) שבהן נגזר על בייניש להתמודד עם שר המשפטים, דניאל פרידמן, שרצה לקצץ דרמטית בסמכויות בית המשפט העליון. נתניהו ביקש לנחמה, והוסיף: "מערכת המשפט ניצבה לא אחת תחת מתקפה, לא פעם כוונו החצים ישירות אלייך. ההתקפות הללו לא צלחו, לא לגבייך ולא לגבי בית המשפט". כמה יפה ותומך זה היה מצד נתניהו.

ואז הגיעה הבומבה שכוונה הישר לפרצופם של הצמד אלקין-לוין: "רק בחודשים האחרונים", הדהד קול הבריטון בטרקלין הנשיא, "גנזתי כל חוק שאיים לפגוע בעצמאות המערכת: מהניסיון לקיים שימועים לשופטים בכנסת, דרך הגבלת עתירות לבית המשפט, ועד לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים". אלקין ולוין נעלבו עד עמקי נשמתם, במיוחד כשנתניהו הדגיש: "אני אמשיך לפעול כך, ובכל פעם שיגיע לשולחני דבר שעלול לפגוע בעצמאות בתי המשפט בישראל, אנחנו נוריד אותו".

מה שינה מאז את גישתו של נתניהו למערכת המשפטית? תודו שאתם כבר יודעים את התשובה. גישתו השתנתה בשל התיקים הפליליים נגדו. לוין, לעומת זאת, נותר כשהיה. גם אלקין. השניים ימנים, שמרנים, ובעלי עמדה אידאולוגית עקבית באשר לגבולות הגזרה בין הרשויות בישראל. כשאלקין נעמד אתמול (רביעי) מול עם ישראל כדי להסביר מדוע הוא עוזב את תנועתו, הוא הסביר במילים אחרות מה שאנחנו כותבים פה תקופה ארוכה: הליכוד כבר מזמן לא קיימת - יש מפלגת נתניהו. וכפי שאלקין הסביר, העמדות של המפלגה נגזרות ממצבו המשפטי של המנהיג.

עוד בוואלה!

במלחמה המוצדקת נגד שורפי המועדון, הפרקליטות מפספסת את אמון הציבור

לכתבה המלאה
נותרו כשהיו. לוין ואלקין (צילום: פלאש 90, -)

בחזרה ל-2011. כשאלקין ולוין העלו את הצעת חוק השימוע לשופטים, למשל, ניצב מולם חבר ליכוד אחר, מי שהיה אז שר החינוך, גדעון סער. "מדובר בהצעה מסוכנת", אמר סער, "שתביא לפוליטיזציה מוחלטת וחסרת מעצורים של הליכי בחירת שופטי בית המשפט העליון. ההצעה תהפוך את בית המשפט העליון לשלוחה כנועה של הרוב הפוליטי, המשתנה מעת לעת. זו אינה דרכו של הליכוד, ומעולם לא היתה דרכו של הליכוד". כאמור, נתניהו אימץ בסופו של יום את עמדת סער ולא את עמדת אלקין-לוין.

חלפו תשע שנים עד שסער ואלקין הבינו שניהם, כל אחד ממקומו האידאולוגי השונה בחלקו, שאין להם מקום באותה מפלגה שעדיין מכונה בטעות הליכוד, שכן אין כל קשר בינה לבין הדגם המקורי. שניהם הבינו שכבר לא ניתן לקיים בתוך הליכוד ויכוח אידאולוגי אמיתי - לא על מעמדו של בית המשפט העליון, לא על הפרדת הרשויות, ובעצם על שום דבר. כשחושבים על זה, מתי לאחרונה התקיים ויכוח רעיוני כלשהו בליכוד? אפילו ויכוח סוער, תוסס, צעקני, כמו זה שהתקיים למשל בליל המיקרופונים כשאריק שרון השתלט על מערכת ההגברה במרכז הליכוד? מתי היה דבר כזה? נותר רק זיכרון עמום, שגם הוא הולך ונעלם. הרי כיום כל הרטוריקה במפלגה הזאת מסתכמת בתחרות בין הח"כים על מידת החנופה לבוס. פשוט דוחה.

מפלגת הימין של סער היא מפלגה שחרטה על דגלה לערוך שינויים ורפורמות במערכת המשפט. זו חריטה מבורכת. הגיע הזמן שבישראל יתקיים דיון ענייני נוקב על המבנה השלטוני-משפטי בישראל. דיון ענייני אין משמעו דיון שיושב על אינטרסים ויצרים אישיים של אנשים שהסתכסכו עם מערכת המשפט, אלא דיון ענייני באמת שכולל את הכול: בית המשפט העליון, מוסד היועץ המשפטי לממשלה, הוועדה לבחירת שופטים. אלה סוגיות נפיצות, ממש לא פרות קדושות.

הנקמה של אולמרט

רגע לפני הדיון על כך, נתעכב על הכישלון בניסיון להעלות את הנושאים הללו לדיון ב-15 השנים האחרונות - עוד לפני חזרתו של נתניהו לשלטון. הראשון שלקח על עצמו את הרפורמות הללו כמשימת חיים היה פרופ' דניאל פרידמן.

פרידמן, ייאמר מיד לזכותו, מחזיק בעמדות שמרניות אנטי-אקטיביסטיות במשך שנים ארוכות. אם כך, מדוע כשנכנס לתפקידו בפברואר 2007, רבים חשדו במניעיו? התשובה היא משתי סיבות עיקריות. הראשונה היא שבמשך תקופה ארוכה, על גבי דפי "ידיעות אחרונות", הכפיש פרידמן את בית המשפט העליון על רקע סירוב שופטיו לתמוך במינויה של מקורבתו, פרופ' נילי כהן, לבית המשפט העליון. התחושה הכבדה היתה שעניין אישי השתרבב באופן מבולבל לטיעוניו האקדמיים המלומדים של פרידמן. הסיבה השנייה, המשמעותית והחשובה יותר, היתה שמינויו של פרידמן בא על רקע הרשעתו של חיים רמון.

חרט על דגלו רפורמות במערכת המשפט. סער (צילום: פלאש 90, יונתן זינדל/פלאש 90)

כתב האישום נגד רמון הוגש באוגוסט 2006. רמון עזב את משרד המשפטים, אך אולמרט שמר לו את התפקיד והציב בצאלח א-דין את מאיר שטרית כממלא מקום. תקוותו של אולמרט היתה שרמון יזוכה ויחזור. במהלך המשפט פרסם פרידמן ב"ידיעות אחרונות" מאמרים ארסיים נגד הפרקליטות ומאוחר יותר נגד שופטיו של רמון. אחד המאמרים המפורסמים קיבל את הכותרת "משפח רמון". כשרמון הורשע בדין, האכזבה שלו ושל אולמרט היתה כה קשה, עד שאולמרט - בדחיפת רמון - החליט למנות את פרידמן לתפקיד שר המשפטים. זו היתה נקמת השניים במערכת.

מאותו רגע, כשנילי כהן וחיים רמון ברקע, לא היה כל סיכוי שההתייחסות ליוזמותיו הקיצוניות של פרידמן תהיה עניינית, בוודאי לא בקרב ברי הפלוגתא שלו. זאת, על אף שחלק מיוזמותיו היו ללא ספק ראויות לדיון, לכל הפחות. עמדותיו של פרידמן נהפכו חשודות עוד יותר ככל שממשלת קדימה הלכה והסתבכה בפלילים - החקירות נגד אולמרט, החקירה נגד אברהם הירשזון, המשפט של צחי הנגבי. והיו עוד. ככל שהחקירות גברו, המתקפות של פרידמן על המערכת הפכו ליותר ויותר תקיפות, קיצוניות, וקונספירטיביות. נשמע לכם מוכר? נתניהו, כפי שנכתב כאן, לא המציא את השיטה, אלא רק שכלל אותה בפראות.

המינוי ההזוי של גנץ

אחרי אולמרט ופרידמן הגיע נתניהו המפויס כלפי המערכת. אחר כך הגיעה ממשלת נתניהו-בנט-לפיד, לאחריה הממשלה עם הווטו של משה כחלון בענייני מערכת המשפט, ואז הגיעה ממשלת החליפים המגוחכת. כך הלך לו עשור וחצי ללא שום דיון ענייני, ללא שום רפורמות משמעותיות במערכת המשפט וכמובן ללא הסדרים חוקתיים בין הרשויות. כשנושאים כאלה מובלים ממניעים של חשודים בפלילים, או של שלוחיהם, אין שום סיכוי לדיון ענייני או קשב בצד השני. במצב כזה, גם מערכות מתפקדות - משטרה, פרקליטות, בית המשפט העליון - לא מאמינות למילה שיוצאת מפוליטיקאים, ובצדק.

כך הגענו לימים האחרונים שהיו מופלאים בהחלט והמחישו את גודל האבסורד. במי בחר מנהיג כחול לבן, המפלגה שחרטה על דגלה להגן על המערכת המשפטית מציפורניו של נתניהו כשבמרכז המחלוקת נמצאת מערכת המשפט ומינויי בכירים, לייצגו מול הליכוד? חיים רמון. כן, אותו רמון שמאז הרשעתו ב-2007 במעשה מגונה, לא הפסיק לתקוף את מערכת המשפט ולהפריח באוויר תיאוריות קונספירציה שיבססו את נרטיב הקורבנות שלו. כמה הזוי היה צריך להיות גנץ כדי לבחור בו למשימה. מול המתקפות על המינוי המופרע הזה, נפנף רמון כמו מנטרה בפסק הדין של העליון שאפשר לו לחזור לחיים הפוליטיים לאחר הרשעתו.

כמה פתטי, מר רמון. האם מישהו התווכח עם הזכות החוקית של גנץ למנות אותך לג'וב התיווך הפיקטיבי הזה? ברור שחוקית זה היה אפשרי. השאלה הייתה כמה מגוחך צריך להיות גנץ כדי שהנציג שהוא בוחר מטעמו לשאת ולתת עם הליכוד, יהיה זה שטוען שנים שהמערכת תפרה לו תיק - טיעון זהה לזה שמעלה ראש הממשלה. כמה עגום צריך להיות מצבה של מפלגה שהתיימרה עד לא מזמן להיות מפלגת שלטון, לשים מטעמה מתווך, שעל רקע הרשעתו בעבירת מין, מנהל כבר שנים מלחמה ברשויות אכיפת החוק - כאילו הוא הקורבן שלה, כאילו יש ויכוח על כך שפלש לאוטונומיה הפיזית של קצינת צה"ל צעירה לפני שחרור, וכל זה כשבחדר השני הממשלה מחליטה על יציאה למלחמה בלבנון. לא, רמון, איש לא טען שהמינוי שלך לתיווך המצחיק הזה לא חוקי. שחרר אותנו מהפסיקה של השופטת אילה פרוקצ'יה בעליון, זה באמת לא רלוונטי.

מינויו העיד על מצבה העגום של כחול לבן. רמון (צילום: ניר פקין)

עכשיו, נקו את הראש מהחשודים והמורשעים, ודמיינו לעצמם עולם שבו קמה ממשלה חדשה, ימנית יותר או פחות, שמבקשת להסדיר יסודות חוקתיים של מדינת ישראל, ובאופן לא ייאמן מקיימת דיון ענייני - מביאה אנשי אקדמיה, שופטים לשעבר ושרים לשעבר. דמיינו לעצמכם, למשל, שבראש הוועדה הזאת ישבו שני פרופסורים מכובדים, שכבר ראו הכול, כמו אהרן ברק ודניאל פרידמן (כיום כבר איש לא יחשוד בו על רקע אותם אירועי עבר). אם נשמע לכם מופרך שוועדה כזאת יכולה להגיע להסכמות רבות, ראו עצמכם כשטופי מוח או סתם מיואשים. מישהו רוצה לשמר את הסטגנציה הקיימת, או מטעמי נוחות זמנית מטעה, או מטעמי שימור השיח המתריס.

ודאי שאפשר להגיע להבנות. קחו לדוגמה את פסקת ההתגברות (פסקה בחוק יסוד שמאפשרת לכנסת להתגבר ברוב מיוחס על פסיקה של בג"ץ). שני הצדדים מציגים כבר שנים בציבור עמדות מיקוח ממוספרות. אם הימין השמרני מדבר על רוב של 60 חברי כנסת, ופרופ' ברק, למשל, מדבר על רוב של 80 חברי כנסת - האם אי אפשר למצוא מספר באמצע? ידוע, למשל, שלפרופ' יעקב נאמן המנוח כבר היה בכיס מספר פשרה שבמסגרת תורת המשחקים האהובה עליו לא רצה לחשוף אותו מראש. יתרה מזאת, פרופ' ברק מדינה מהאוניברסיטה העברית, למשל, גם הציע רוב מיוחס בבית המשפט העליון לביטול חוקים, שגם עשוי להועיל למציאת האיזון.

או שתיקחו לדוגמה את מוסד היועץ המשפטי לממשלה. האם זו גזירת גורל שהיועץ המשפטי לממשלה צריך להחזיק בשני התפקידים - יועץ ותובע כללי? צודקים אלה שאומרים כי למוסד הזה אין אח ורע במדינות העולם. האם לכל הפחות לא צריך לדון שוב בשאלה הזאת? להסדיר את מעמדו של היועץ בחקיקה ראשית מאוחדת?

או הוועדה לבחירת שופטים. לטעמי, השיטה היום מאוזנת וטובה, אבל צודקים אלה שטוענים כי אין כל הצדקה לחיסיון שבו היא מתנהלת. האם לא הגיע הזמן לפתוח את הדיונים הללו לציבור? אפילו לצלם אותם ולשדר אותם? למה לא? למה להאכיל את הקונספירטורים שיבקשו אחר כך שימוע בפני הכנסת? משקיפות, תמיד, רק טוב יוצא.


אין צורך לפחד מנגיעה בכל הנושאים הללו. הם ממש לא בגדר פרות קדושות. העיקר הוא שכל מחלוקת בעניינים אלה תהיה לשם שמיים, ולא מתוך אג'נדות מושחתות. לשם הדיון, אם הממשלה הבאה תהיה מורכבת, כפי שחלק מהסקרים מנבאים, מסער, לפיד ובנט, הרי שאין שום סיבה שהשלושה יתפתו להשאיר את הסטטוס קוו. אני מקווה שלא יעשו זאת. להיפך. סטטוס קוו הוא רע. בסוף, הוא תמיד מתנפץ עלינו.

השלושה, ללא כל אמוציות, ללא כל חשד שמישהו מהם מונע ממניע פסול, צריכים להציב את כל הנושאים הללו על שולחן הדיונים ולהגיע להסכמות היסטוריות על הסדרים חוקתיים בישראל. מי יודע, אולי גם לחוקה ממש.

ברוך קרא הוא הפרשן המשפטי של חדשות 13

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully