דגל שחור הונף מעל המטה הארצי. המפכ"ל החדש יצטרך להוריד אותו

המחמאות לשר לביטחון הפנים אמיר אוחנה על מינויו של ניצב קובי שבתאי לתפקיד המפכ"ל זרמו מכל עבר. "מינוי טוב", "מינוי ראוי", אפילו הח"מ שיגר רבע מחמאה בטוויטר. שניה אחרי המחמאה, שאלתי את עצמי, על מה בעצם החמאתי? על זה שכעיתונאי השתכנעתי שנבחר מפכ"ל מנוסה, מקצועי, שעונה על שלל הדרישות המקצועיות לתפקיד המורכב והקשה הזה? הלוואי שזאת הייתה התשובה, אבל היא לא. אולי שבתאי יהיה מפכ"ל מצוין, אין לדעת, אבל בציוני הדרך שלו אין באמת בטוחות לכך, בין השאר משום שכמעט את כל תפקידיו הבכירים עשה במשמר הגבול, ולא במשטרה הקלאסית הכחולה. התפקיד היחידי שלו כניצב היה מפקד משמר הגבול.

המחמאות האינסטינקטיביות של המגיבים לאוחנה, כנראה גם שלי, הן בעצם ביטוי של אנחת רווחה לאחר ימי מתח ארוכים, שלא לומר ימי בעתה - מי יביא אוחנה הפעם? איזה שיא ישבור? איך יהנדס לתפקיד הזה חייל של מפלגת השלטון בכלל ושל ראש הממשלה בנימין נתניהו בפרט? החשש כמובן היה אמיתי לאור העובדה שבארסנל המועמדים של אוחנה בלט ניצב בדימוס יורם הלוי, שדה פקטו כבר נפסל בעבר, ומקומו בין המועמדים נבע מן הסתם עקב החיבה העמוקה שרוכשים לו יושבי בלפור.

לכן, כשהתברר שאוחנה החליט, בסופו של יום, למנות ניצב מכהן משורת הניצבים המועמדים, אמרנו "וואו, איזה יופי", והחמאנו לאוחנה. אז מה נאמר, אולי שבתאי יהיה מפכ"ל תותח, אבל הסטנדרטים של כולנו מדאיגים בהחלט, והם צוללים מטה. למה צוללים? כי מדי יום אנחנו למדים את השיעור הכואב והמדאיג על כך שאפשר להתרגל להכול: התרגלנו לכך שבישראל מכהן ראש ממשלה תחת כתב אישום, התרגלנו לכך שבשל כך כבר שנתיים אין מפכ"ל קבוע והתרגלנו גם שבשל כך זה שנה אין בישראל פרקליט מדינה. התרגלנו להרבה, ואלוקים יודע למה עוד נתרגל. וכשההרגלים הרעים משתלטים על חיינו, החריג החיובי יוצר ריגוש. לכן, כשפתאום התקבלה החלטה, שכלפי חוץ לפחות נראתה עניינית, התרגשנו.

מול אלה שבכל זאת ניסו בחודשים האחרונים להתנער מההרגלים הרעים, ולהעלות את השאלה איך ייתכן ששלטון נתניהו החליט לייבש, להפחיד ולהתאכזר אל רשויות אכיפת החוק? איך במודע החליט להימנע מלמנות מנהלים למערכות הללו במשך תקופה כה ארוכה? הפיצו חייליו של נתניהו סיפור שקרי שהמערכת, השיטה, שלא לומר הגמוניה הלא מודעת או הכן מודעת, הן שלא אפשרו לשלטון למנות מפכ"ל קבוע.

אז בואו נתמודד עם הטענה השקרית. נתניהו חזר לכס ראש הממשלה בשנת 2009 בימים שבהם כל המדינה עקבה אחר משפטו של קודמו בתפקיד, אהוד אולמרט, ואחר חקירתו החדשה (הולילנד). ככלל, יחסיו של נתניהו עם רשויות אכיפת החוק ומערכת המשפט באותה קדנציה היו מצוינים. את המפכ"ל דודי כהן, אחיו הבכור של מוטי, החליף ב-2011 ניצב יוחנן דנינו. במשך רוב הקדנציה שלו דנינו היה אהוב מאוד בבלפור, ולרוב נתניהו לא הוטרד אז על ידי רשויות האכיפה, במיוחד כשעל כיסא היועץ המשפטי לממשלה ישב מ-2010 יהודה ויינשטיין. האירוע המטריד ביותר שאיים אז על נתניהו היה פרשת "ביביטורס", שפורסמה על ידי רביב דרוקר, אך לא זכתה לטיפול ראוי ברשויות האכיפה, בעיקר בזכות כיפת הברזל של ויינשטיין.

הבלגן הגדול החל בסוף 2014, לאחר שראש הממשלה הכריז על בחירות מוקדמות. כהונתו של דנינו עמדה להסתיים, והשר לביטחון הפנים אז, יצחק אהרונוביץ', רצה למנות לו מחליף לפני שיסיים כהונתו כשר. ויינשטיין היה זה שחסם אותו כשקבע שבתקופת ממשלת מעבר אי אפשר למנות מפכ"ל חדש. כהונתו של דנינו הוארכה עד סוף יוני 2015. לכאורה זה היה אמור להספיק, שכן הממשלה הקבועה הושבעה ב-14 במאי.

השר החדש שמונה לעמוד בראש המערכת היה גלעד ארדן. לכאורה הדבר הראשון שהיה צריך לעשות הוא לרוץ למנות מחליף לדנינו. זה היה קורה בסבירות גבוהה, אם זו לא הייתה בדיוק התקופה שבה נתניהו החל לפתח איבה עמוקה כלפי המשטרה. האיש שאחראי על האיבה הזאת היה כמובן אב הבית הסורר, מני נפתלי, שהחליט לשפוך את כל מה ששמע וראה בבלפור במשרדי להב 433. דנינו, שהיה אז בשלהי כהונתו לא ממש דפק חשבון למשפחת נתניהו, קידם את בדיקת החשדות, וגם סיפק התבטאויות על הפרשה שחירפנו את יושבי בלפור. הרומן בין דנינו לנתניהו נגמר במפח נפש לאחרון.

הממשלה כבר הושבעה במאי 2015, אך ארדן בושש לקבל החלטה על המפכ"ל הבא. התוצאה היא שבסוף דנינו פרש ומחליף אין. על אף שהממשלה כבר הייתה קבועה לכל דבר ועניין, ארדן הסתפק במינוי ממלא מקום - מפקד מחוז תל אביב, בנצי סאו.

היום אנחנו כבר יודעים כי אחת הבדיקות שנתניהו דרש שיתקיימו לבעלי משרה בכירים היא רמת הנאמנות - לא למדינה או לתפקיד בטעות, אלא אליו. אין לנו שום ידיעה איזה תהליך קיים ארדן לפני ההכרזה על זהות המפכ"ל באוגוסט 2015, אנחנו רק מכירים את התוצאה ההזויה - ההכרזה על תת-אלוף גל הירש כמפכ"ל הבא. הירש, לא רק שהונחת מארגון אחר שבו סיים את תפקידו תחת ביקורת נוקבת, הוא גם הוקפץ בשתי דרגות מהארגון המקביל - מתת-אלוף לרב-ניצב.

אלא שמהר מאוד הסתבר שאלה היו הבעיות הקטנות במינוי. היועץ ויינשטיין הכיר כבר חומרי עבר על אודות הירש, ומהר מאוד המשטרה גם עדכנה אותו במה שהיה ידוע לה באותה עת - חשדות בענייני מכרז פינוי נפלים בראשון לציון וחשדות לקשרים בעייתיים בגיאורגיה. לאחר שווינשטיין הודיע שהבדיקה תימשך זמן רב, ארדן הודיע על הסרת מועמדותו של הירש.

עבר לו עוד חודש, עד שארדן הכריז בגאווה גדולה על ההצנחה החדשה שלו - סגן ראש השב"כ, רוני אלשיך. נתניהו חשב שסוף סוף יש לו בינגו ושהצליח לקנות את נאמנותו של אלשיך עם ההבטחה שנתן לו - לקבל את תפקיד ראש השב"כ לאחר סיום כהונתו כמפכ"ל. לדאבונו של נתניהו, כעבור כמה חודשים הכריז אלשיך שהוא פוטר את נתניהו מהבטחתו. השאר היסטוריה - 1000, 2000, 4000.

מסת התיקים שנפלו על ראשו של נתניהו והאכזבה מההימור הכושל על אלשיך, הביאה אותו לשבירת כלים סופית ומוחלטת ביחסיו עם רשויות שלטון החוק בכלל, ועם המשטרה בפרט. הוא הפך את אלשיך לפרסונה נון גרטה, לא שיתף אותו בדיונים ביטחוניים, לא ניהל איתו פגישות, החרים אותו. ראש ממשלת ישראל הפך את משטרת ישראל, זאת שחוץ מתיקי נתניהו עוסקת פה ושם גם בביטחון אזרחי ישראל, לאויבת, והכול בגלל שהעזה למלא את אחת מחובותיה - לחקור חשד לשחיתות שלטונית שנגע במקרה אליו.

בסוף 2018, כמה מפתיע, כהונתו של אלשיך לא הוארכה, וארדן היה צריך למצוא מחליף נאמן למפכ"ל הסורר. שני המועמדים הבולטים הרלוונטיים היו ניצב הלוי, מפקד מחוז ירושלים, ומשה צ'יקו אדרי, שהיה באותה עת מנכ"ל המשרד לביטחון הפנים. הלוי היה כאמור אהוב מאוד בבלפור. בזמן כהונתו כמפקד מחוז ירושלים אלשיך חשד בו כי הוא כי הוא מקיים קשר ישיר עם ראש הממשלה. הלוי הכחיש.

הבעיה של הלוי הייתה אחרת - בדיקת הפוליגרף התעסוקתית שעבר לא עלתה יפה, ואירועים בעברו שהועברו לבדיקה משפטית הביאו את ארדן להבנה שדין מינויו להיכשל. מפה לשם, ארדן הודיע על מינויו של אדרי, אלא שזה אבוי נכשל בוועדת גולדברג (הוועדה המייעצת למינוי בכירים בשירות המדינה), לאחר שהתברר כי אדרי הסתיר מהוועדה פגישה מוקדמת שקיים עם בוחנת הפוליגרף, זו שלבסוף ערכה לו את הבדיקה. ארגון מוכה אמרנו?

הגענו לדצמבר 2018. הכנסת פוזרה, ושוב אנחנו בממשלת מעבר. שוב מתמנה ממלא מקום, הפעם זהו ניצב מוטי כהן. לאחר שנה שבה מתקיימות שתי מערכות בחירות ומוכרזת שלישית, מבקש ארדן אישור מהיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט למנות מפכ"ל קבוע. מנדלבליט, כך חשבו בקרבת נתניהו, ודאי יסרב, ושוב כרגיל יהיה את מי להאשים; אלא שאז, שוד ושבר, מנדלבליט מפתיע אותם ל"רעה", ומתיר להם בנסיבות הקיימות למנות מפכ"ל קבוע, וזאת על אף שהמינוי ייעשה בתקופת ממשלת מעבר.

בעולם מתוקן ארדן היה קופץ על ההזדמנות ורץ למנות מפכ"ל. בפועל, הוא לא מוצא מישהו שיבטיח את התכונה החשובה ביותר - נאמנות מוחלטת לנתניהו - והוא מותיר את הארגון תחת ממלא המקום כהן. בעצם, אם אפשר להשאיר את הארגון הסורר הזה ללא הנהגה, אז למה לא.

הסיוט לא הפסיק גם לאחר שהושבעה ממשלה קבועה - ממשלת החילופים. השר לביטחון הפנים החדש, אוחנה, שמהר מאוד התברר כי עיקר עיסוקו הוא ביטחון נתניהו, השאיר את המשטרה ללא מפכ"ל במשך שבעה חודשים נוספים. בלתי נתפס. זו כמובן לא הייתה גחמה אישית שלו, אלא שירות אישי לנתניהו, שהעדיף להשאיר את המשטרה מפוחדת ואת הניצבים מתחננים. כשחקירה פוטנציאלית בעניין תיק המניות המתינה מעבר לדלת, וכשמפגינים רעשנים מציקים לנתניהו ולמשפחתו דרך קבע בשני מעונותיו, העדיף האחרון להשאיר את המועמדים לתפקיד המפכ"ל מפוחדים, ממושמעים ומבקשים לרצות. רק לאחר שלפני שבוע בג"ץ חייב את הממשלה למנות מפכ"ל, אוחנה הכריז על שבתאי כמפכ"ל הבא של משטרת ישראל.

ביום ההכרזה של אוחנה על מינויו של שבתאי, פרסם כהן את האגרת הבאה לשוטרי הארגון: "לצד האתגרים המוכרים בתקופה האחרונה נאלצתי להתמודד גם עם אתרים מסוג חדש, ניסיונות להתערבות בעבודת משטרת ישראל, מעורבות שאין לה מקום ולא נתתי לה יד... עשיתי כל שלאל ידי על מנת להדוף ניסיונות התערבות אלו ולהותיר את המשטרה נקייה מכל שיקול זר. סוד גלוי הוא כי ניתן היה במספר הזדמנויות במהלך השנתיים האחרונות למנות מפכ"ל במינוי קבע... נראה כי ההחלטה שלא למנות מפכ"ל קבע במשך זמן כה ממושך לא הייתה נטולת שיקולים זרים".

הצהרתו של כהן הייתה חשובה ומקוממת כאחד. מצד אחד, חשוב כמובן שהדברים נאמרו, ופרטי האמת עוד צפויים מן הסתם להיחשף; מאידך, האיש מילא את מקום המפכ"ל במשך שנתיים, וחובתו המוסרית הייתה לזעוק את הדברים בזמן אמת. כן, ברור שזה לא היה קל; ומוכרת הטענה כי כל עוד אתה משרת ציבור אסור לך להביע דעתך על הדרג המדיני; אלא שפה, גם מחומרת הניסוח של כהן וגם מהעובדות המוכרות לנו, היה מדובר במקרה חירום. דגל שחור הונף מעל בניין המטה הכללי של המשטרה בירושלים. לכהן הייתה חובה מוסרית לזעוק כי המשטרה וניצביה נחטפו כבני ערובה על ידי נאשם בפלילים. המסר הזה, גם אם היה נאמר במילים מכובסות יותר, לא היה יכול להמתין ליום שבו מודיעים לכהן שלא יהיה מפכ"ל. ובכל זאת, טוב עכשיו מלעולם לא.

משטרת ישראל הייתה בשנים האחרונות קורבן למעשה מגונה מצד השלטון. ההתעללות שחוותה הותירה אותה במקרה הטוב סטטית בתחומים מסוימים, ובשטחים אחרים נבלה ממש. היא סבלה מהיעדר הובלה, מבלבול ומפחד, והכול רק בשל תיק פלילי אחד מעשרות האלפים שהיא מטפלת בהם.

לפני כשבוע, בכתבה מצולמת, נראו שבתאי ואוחנה מחויכים ומשתעשעים במטווח מקלעים לעבר מטרות. שניהם חובבי נשק מושבעים. מרגע שהממשלה תאשר את מינויו, שבתאי צריך להבין שנגמרו משחקי הקאובויז עם הבאדי אוחנה. קל לצבור תהילה בסיפורי מג"ב-ימ"מ. במבחנים המבצעיים כבר הוכיח בעבר שבתאי שעמד בגבורה; השאלה איך יתמודד עם במבחן הראשון שיספק לו בעתיד הקרוב או הרחוק תיק החקירה הראשון של להב 433, שיעודכן בו, כזה שמעט פחות מהנה מירי על נגב באוטומט.

ברוך קרא הוא הפרשן המשפטי של חדשות 13