מה שקרה השבוע הוא כל כך הגיוני וצודק, עד שכבר לא האמנו שיכול להתרחש. קם חבר כנסת בליכוד ותבע את עלבונה של מפלגת הליכוד האמיתית (לא זו שהפכה למפלגת נתניהו), של מפלגת חרות, של יצחק שמיר, של מנחם בגין, וגם של בית"ר וזאב ז'בוטינסקי.
חבר הכנסת, שדעותיו הימניות מובהקות, הבין, אמנם קצת באיחור, שהוא לא חבר במפלגה פוליטית אלא במסדר סריסים ומשרתים של איש אחד שכל המהלכים הפוליטיים שלו מוכוונים אך ורק לעניין אחד - עניינו האישי של אותו מנהיג שעומד למשפט פלילי. השבוע, שהחל במהלכים מופרעים וכושלים לתפארת של חברות מפלגת נתניהו, אסנת מארק ומירי רגב, בוועדה לבחירת שופטים, הסתיים בהכרזה של איש ליכוד על פרישה מהמפלגה.
לקריאה נוספת בנושא
בואו נחזור לתחילת השבוע. לאחר כמה ימי קמפיין בערוץ של מפלגת נתניהו (ערוץ 20) נגד השופט עבאס עאסי מבית משפט השלום בירושלים, הגיע מועד ההתכנסות של הוועדה לבחירת שופטים. מסתבר שרגב ומארק הפעילו לחץ על ח"כ צבי האוזר (דרך ארץ) לחבור אליהן למהלך הבא: מאחר ואין להן כל סיכוי למנוע את קידומו של עאסי לבית המשפט המחוזי, ייעדרו השלושה מהישיבה, ואז לשיטתן הוועדה לא תוכל להתכנס. מדוע? חוק יסוד: השפיטה, קובע כי "הוועדה רשאית לפעול אף אם פחת מספר חבריה, כל עוד לא פחת משבעה".
קשה להבין איך מהנוסח הזה הבינו רגב ומארק שאם הן והאוזר לא יגיעו, הוועדה לא תוכל להתכנס. החוק לא מדבר על הימנעות מכוונת מהגעה להצבעה כזאת או אחרת, אלא על פחיתת מספר החברים בוועדה - למשל, אם מישהו מתפטר מהוועדה ולא מינו לו מחליף. יו"ר הוועדה, שר המשפטים אבי ניסנקורן, גם היה מוכן מבעוד מועד עם חוות דעת משפטית של היועצת המשפטית של משרדו, לפיה אפשר לקיים את ההצבעה גם אם לא כל החברים מתייצבים.
אבל עזבו את הכישלון הצורם של המהלך, וחשבו על מהותו - בוז מוחלט לכללי המשחק. אם אני ממילא צפוי להפסיד, פשוט לא אגיע. ומעבר לבוז שמעוררת ההחרמה הזאת, מה בדבר האפסות הפוליטית? אולי בכל זאת בדיאלוג חכם הייתן מצליחות להגיע לברית כזאת או אחרת עם אחד מנציגי לשכת עורכי הדין, למשל? הנה, שרת המשפטים הקודמת, איילת שקד, עשתה זאת בכהונתה מצוין עם נציגי הלשכה.
מארק ורגב, כאמור, הצליחו לגרור למהלך הבזוי והכושל הזה גם את האוזר, מי שחבר אתמול למפלגת התקווה החדשה של הימין הממלכתי. איך האוזר הגיע לשם? מסתבר, שהיה חשוב לו להעביר בעיקר מינוי אחד. האוזר רצה למנות לבית המשפט המחוזי בירושלים בכיר בפרקליטות, שמו שלומי אברמזון, שבמשך תקופה ארוכה עבד במחלקה לתפקידים מיוחדים וכיום מנהל את תחום הביטחון בפרקליטות. מי שהתנגדה נחרצות לקידומו הייתה נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות.
האוזר ביקש מניסנקורן שבוע לנסות ולהגיע לאיזה דיל איתו ועם חברים נוספים, אך נענה בשלילה. העלבון דחף אותו לזרועותיהן של רגב ומארק. האבסורד הוא שאברמזון עבד במשך שנים צמוד מאוד לפרקליט המדינה לשעבר, שי ניצן, ונחשב למקורבו; מה שאומר שהיה צריך להוות סדין אדום עבור מארק ורגב, אלא ששותפות הגורל בין השלושה הובילה אותם למהלך הפתטי והמיותר.
מה שמכעיס במהלך הוא שהאוזר היה צריך להבין כי גם למראית עין אסור היה לו לחבור לרגב ומארק. בואו נניח לשם הדיון שעבור השתיים הישיבה בהצבעה שבה נבחר עאסי באמת נוגדת את כל הערכים הציוניים שלהן, ואולי גם שלו, עד כדי כך שזה מצדיק החרמה. הרי זה לא הסיפור.
האוזר ידע היטב, עוד לפני הדיון, שרגב מצויה בניגוד עניינים חמור: השופט עאסי הוא שדחה את תביעת הדיבה של רגב נגד ערוץ 13 (עשר לשעבר), העיתונאי ספי עובדיה, שפרסם תחקיר בעניינה, ונגד הח"מ שהוסיף פרשנות באולפן על התחקיר. לשם ההגינות, נציין שהערעור שהגישה רגב נגד הפסיקה של עאסי הצליח ברובו (הערעור על דחיית התביעה נגד הח"מ נדחה). עובדיה וערוץ 13 הגישו בקשת ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, והעניין תלוי ועומד בפני בית המשפט העליון.
בהינתן שרגב לא הייתה יכולה לשבת בדיון שעוסק בקידומו של עאסי, היא ניסתה למנוע את קידומו בהחרמת הדיון, והאוזר בשל עלבונו המטופש מניסנקורן על עניין אחר בכלל, נתן למהלך הבזוי הזה יד. לא התחלה טובה למי שרוצה להיות שותף לבשורה על פוליטיקה חדשה בימין.
קרב לביאות
אבל זה לא רק הקרב על העאסי; תראו את ההספק, או בעצם את אי-ההספק של רגב ומארק בוועדה לבחירת שופטים. במשך שבועות ארוכים השתיים עושות הכול כדי לקדם לבית המשפט המחוזי בתל אביב שופטת בשם נאווה ברוורמן. ממש נלחמות כלביאות. לאחר שפרסמתי בחדשות 13 את חוות הדעת האיומות נגדה שכתבו, בין השאר, השופטים שדנו בערעורים על הפסיקות שלה, דרשו השתיים להגיש לוועדה חוות דעת נוספת. חוות הדעת הנוספת לא שיפרה את מצבה של ברוורמן, וזאת בלשון המעטה.
למה השתיים נלחמו כל כך עבור השופטת ברוורמן? הרי לא ידוע על פסיקות שמרניות שלה, שתואמות לאג'נדת הימין; אז איך ומדוע הילכה קסם על מארק ורגב? לעולם לא נדע כמובן. רק ברשותכם, אזכיר שלושה פרטי טריוויה נחמדים. הראשון הוא שהשופטת היא רעייתו של מזכיר הממשלה, צחי ברוורמן. השני הוא שברוורמן הוא המועמד של ראש הממשלה ורעייתו לתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה; השלישי הוא שלמנכ"ל משרד ראש הממשלה יש השפעה ישירה על הכיס של משפחת נתניהו, בשל שאלות מימון ההוצאות בקיסריה שבאות תדיר לפתחו.
כזכור, דיונים על ההוצאות הכספיות של בני המשפחה בעבר נגמרו רע מאוד עם מנכ"לים קודמים, בהם אירוע אחד מפורסם, שבו נכחו המנכ"ל הקודם, אלי גרונר, ושרה נתניהו. האירוע ממש תואר כאלים.
אז מה מבדיל את גדעון סער ממארק ורגב? התשובה נחלקת לשתיים: האחת היא שמארק ורגב פועלות למען נתניהו ולא למען ערכי הליכוד. השנייה, והמעניינת יותר, היא שבעוד רגב, מארק ודומיהם תפקידם לייצר רק התרסה, רעש, סיסמאות, גימיקים, והתססה כלפי מערכת המשפט, סער כימני שמרן פועל באמת, ממש, אשכרה עם קבלות, לייצר שינויים ואיזונים אחרים בין רשויות השלטון.
אתן פה את שלוש הדוגמאות העיקריות: הראשונה, חוק סער לבחירת שופטים. סער הוא זה שיזם את החקיקה לפיה שופט בית המשפט העליון ייבחר רק ברוב של שבעה מתוך תשעה חברי הוועדה, זאת לעומת כל שופט אחר שצריך להיבחר ברוב של חמישה. אם סער לא היה מחוקק את החוק הזה, הרי שהיום ניסנקורן היה יכול למנות כל שופט בית משפט עליון שהיה חפץ בו, אפילו מבלי לעשות דיל עם האוזר.
אגב, עד כמה ראיית ח"כים אחרים קצרה? בקדנציית שקד, שבה מי שהוגבל על ידי הרוב המיוחס הייתה הקואליציה, ניסה אחד מחבריה אז, ח"כ רוברט אליטוב (בתמיכה שקטה של השרה שקד), לבטל את חוק סער, אך לא צלח.
השנייה, חוק ראשי הערים. לאחר שבג"ץ פסל את כהונתם של שורת ראשי ערים שנאשמו בפלילים, סער כשר פנים, במקום להסתפק בהתבכיינות ובהתרסה כלפי בג"ץ, יזם חקיקה מעולה שיצרה מנגנון השעיה לראשי ערים. הוא לקח את האחריות לידיו, בדיוק כמו שפוליטיקאי טוב צריך לעשות. הוא לא אהב את הפסיקה של בג"ץ, אבל לא הסתפק בבכי ונהי, אלא השתמש באופן חכם בכלים שיש ברשותו כשר וכמחוקק כדי להביא לשינוי מאוזן, שבו יבואו לידי ביטוי גם האינטרס הציבורי וגם זכויות ראשי הערים הנאשמים.
כך היום, כשהנושא עולה, במקום לצטט פסיקה של בג"ץ, הרפרנס המידי הוא לחוק סער. כך צריך להיות - בג"ץ מציג פגמים חוקתיים, והמחוקק מתקן. באמת שאין סיבה להישאר רק עם הנחיית הפסיקה.
במקרה נוסף ומפורסם סער לא הצליח ליישב את הפער בין בג"ץ לשתי הרשויות הנוספות. הוא התבטא באופן חריף נגד פסיקת בג"ץ המסתננים בתקופת היותו שר הפנים, וזאת זכותו המלאה, אך הוא לא הסתפק בביקורת וניסה לתקן את החוק כך שיהיה יותר מידתי. התיקון לא סיפק את בג"ץ, לטעמי בצדק, אבל זה לענייננו פחות חשוב. לגיטימי וראוי שמנהיג לא יוותר על עקרונותיו ומדיניותו, ויעשה הכול כדי למצוא את הדרך להכשיר חוקית וחוקתית את פעולותיו. זו צורת החשיבה של סער, שלא מאיינת בשום דרך את הביקורת הלגיטימית שיש לו על גבולות הגזרה של בית המשפט העליון.
אכזבה ברוח ז'בוטינסקי
ואחרי כל המילים האלה, כמה מבאס ועקום היה היום הראשון של סער לאחר הכרזתו הדרמטית. זה היה היום שבו הצביעה הכנסת בקריאה טרומית על חוק השוויון. מדובר בתיקון לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו שייקבע: "הכול שווים בפני החוק; אין מפלים בין אדם לאדם במישרין או בעקיפין, להלכה או למעשה". ההנחה המוסכמת על הפלג הימני בכחול לבן ועל ישראל ביתנו הייתה שנוסח החוק ישונה בעתיד לנוסח הבא: "כל אזרח שווה בפני החוק; אין פוגעים בזכויות הפרט של אדם מחמת דת, גזע ומין".
האוזר הצביע נגד; סער והשר יועז הנדל נעדרו מההצבעה. מאוחר יותר, לאחר מתקפות הליכוד והמפלגות החרדיות על ההיעדרות, התנצל סער והסביר שאיחר בכמה שניות ובכוונתו היה להתנגד. אז ראשית, אם באמת רצה להתנגד, קצת שלומיאלי לאחר להצבעה חשובה כזאת יום אחרי שהכרזת על מועמדתך לראשות הממשלה; ושנית, באמת להתנגד? באמת הציונות מאוימת מהפסקה הזאת?
אולי כדאי שסער יתמודד עם אביו האידאולוגי והרוחני, ז'בוטינסקי, שאמר: "לו היה לנו רוב יהודי בארץ היינו קודם כל יוצרים פה מצב של שוויון זכויות גמור, מוחלט ומושלם, בלי שום יוצא מן הכלל, יהודי או ערבי, או ארמני, או גרמני...". אחר כך, רחמנא ליצלן, מעלה ז'בוטינסקי את חזונו כי כסגן ראש הממשלה יכהן ערבי, או להיפך - ראש ממשלה ערבי וסגן יהודי. אז לא נרחיק לכת עד לשם, אבל לפחד ממילה כל כך פשוטה וברורה שצריכה להתנוסס מעל כל חוקה ליברלית - "שוויון"? מאכזב.
ובכל זאת, האכזבה הזאת לא קלקלה את ההתפתחות החשובה של השבוע האחרון. התפתחות הזאת, לדעתי, הגיעה, בין השאר, בזכות רעש הזמבורות הבלתי פוסק ברחובות בן מימון ובלפור בירושלים, וזעקות המפגינים המתמידים על הגשרים. טבען של מחאות אינטנסיביות שבסוף הן מניעות איזשהו שינוי, לא תמיד זה שייחלו לו.
ברור שרוב המפגינים אינם ממחנהו הפוליטי של סער, ורובם גם לא יצביעו לו; ברור גם שסער לא נשלח על ידי המפגינים הללו להתמודד מול נתניהו; אבל ברור, באותה נשימה, שהמפגינים ממלאים נאמנה את תפקיד הרעשנים, שלא מוכנים להשאיר אפילו רגע אחד של שקט, כזה שיגרום לנו להתרגל למצב הזה שבו ישראל מוחזקת כבת ערובה על ידי נאשם בפלילים. הרעש הזה מזמזם באוזנו של כל מנהיג פוטנציאלי במדינה הזאת, ולרעש הזה היה לכל הפחות חלק קטן במהלך הפוליטי הדרמטי של השבוע האחרון.
ברוך קרא הוא הפרשן המשפטי של חדשות 13