ברוח התקופה, סערת פרקליט המדינה חושפת את תנועת המטוטלת

חברי ועדת האיתור לא היססו בהעדפתם המובהקת של פרקליט מחוז חיפה, עמית איסמן, על פני שאר המועמדים, לתפקיד פרקליט המדינה. כל מי שתיאר לכם משהו אחר, כאילו היה היסוס, כאילו הוועדה התלבטה בין שניים - לא מדייק בלשון המעטה. למעשה לא היו הצבעות בוועדת האיתור. מה כן היה? לאחר כל ריאיון, חברי הוועדה העניקו ניקוד למרואיין. כל חברי הוועדה העניקו לאיסמן את הניקוד הגבוה ביותר. רק אחד מחברי הוועדה העניק ניקוד זהה למועמד הבולט השני, המשנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים, מומי למברגר.

חברי הוועדה התרשמו כי איסמן החיפאי יגיע למבצר צאלח א-דין בירושלים עם רוח קרב, חמוש ברצון לבצע מהפכות אמיתיות במערכת שסובלת אנושות ממשבר באמון הציבור, ואילו למברגר העניק לחברי הוועדה את התחושה שגם אם יש מקומות לשיפור, בגדול המערכת נפלאה. לכן, בין השאר, לא היה לחברי הוועדה שמץ של היסוס שאיסמן הוא המועמד שלהם. כן היה ויכוח בתוך הוועדה בשאלה האם יש להביא לשר המשפטים יותר ממועמד אחד, והרוב המכריע סבר שלא.

לאחר שלכולם היה ברור שאיסמן עולה על כולם, דנו החמישה בשאלה אם למרות ההעדפה הברורה יש להעדיף מועמד אחר, וזאת בשל התבטאויותיו המיניות הבוטות של איסמן בעבר הרחוק. החמישה סברו שאם אחד המועמדים היה אפילו קרוב לאיסמן, הם היו מעדיפים את המועמד השני, אלא שכאמור - השני אפילו לא היה קרוב. הבעיה הייתה שאף אחד מהחמישה לא העריך מספיק את עוצמת ההתנגדות שיעלה המינוי ברשתות החברתיות, בתקשורת הממוסדת ובארגוני הנשים.

האם פעלה הוועדה נכון כשבחרה באיסמן? התשובה לדעתי מורכבת, והיא שונה בין הלכתחילה והדיעבד. נתחיל עם הלכתחילה: הוועדה בראשות היועץ המשפטי לממשלה נקראת, ולא בכדי, "ועדת איתור", ולא "ועדת סינון". לוועדת האיתור יש את הסמכות המלאה לפנות בעצמה לאנשים שונים שהיא חושבת שעשויים להיות מתאימים לתפקיד. כמדיניות עקרונית, החליטו חברי הוועדה הזאת שלא לעשות זאת - מי שרוצה להיות פרקליט מדינה, חשבו החמישה, שיתכבד ויגיש מועמדותו. בכך הפכה עצמה ועדת האיתור לוועדת סינון. אני מודה שבתחילה חשבתי שהוועדה צודקת במדיניות זאת.

היום ברור שזאת הייתה טעות דווקא בשל המקרה של איסמן. הרי היועץ מנדלבליט, שהוא גם יו"ר הוועדה, מכיר את אייסמן היטב. צריך להיות נאיבי מאוד כדי לחשוב שדווקא בדיוני הוועדה גיבש את עמדתו. אם ידע שהמינוי של אייסמן יגרור כזאת ביקורת, ומצד שני חשב שלמברגר לא מספיק טוב, היה צריך ליזום פניה פורמלית למועמד טוב מבחוץ (אגב, ידוע שרצה את הפצ"ר שרון אפק וזה לא רצה בתפקיד, אבל ישנם עוד אנשים טובים מחוץ למערכת). אני אומר מידיעה ששופטים מעולים, למשל, נמנעו מלפנות לוועדה, משיקולי אגו כמובן: לא נעים לפנות ולהיכשל אחר כך.

בעולם רגיל היינו אומרים "זב"שם" - מי שרוצה להיות פרקליט מדינה שיתכבד ויגיש מועמדות. בעולם שלנו, כשהמינוי הכי טוב עשוי ליצור בעיות כל כך גדולות, הוועדה הייתה חייבת לפתוח באופן יזום את השורות כדי להביא מבחוץ מועמד שלא דבק בו רבב ושלא נופל ביכולותיו המקצועיות מאיסמן. אז תשובתי לשאלת הלכתחילה היא שהיה צריך לחפש מועמד טוב יותר שאינו שנוי במחלוקת.

ועכשיו לדיעבד: מרגע שאלו המועמדים שהיו בפני הוועדה, העמדה שלי היא אחרת. מרתק להתבונן בתנועת המטוטלת שעוברת החברה בכלל, והחברה הישראלית בפרט, ביחס לתקינות פוליטית וביחס לנשים. מיחס מזלזל ומגחיך לסוגיות של הטרדות נשים, פיזיות ומילוליות, שרווח עד סוף המאה שעברה - הפכו בשנים האחרונות גופי האכיפה, המשמעת, התקשורת והאקדמיה לקשוחים מאוד בנושא, יש שיאמרו באופן קיצוני. ישנה גם טענה שבשיא המהפך כבר היינו לפני שלוש שנים, ומאז המטוטלת מתחילה לחזור אט אט למקום מאוזן יותר, כזה שמאפשר שיח בין-מגדרי מעט חופשי יותר, כשגבולות המותר והאסור ברורים יותר, לפחות למי שאלה לא היו ברורים לו עד למהפכה.

כדאי להביט על אירוע איסמן משני צדי המטוטלת. אני בטוח, למשל, שאם בחירתו של אייסמן לתפקיד פרקליט המדינה הייתה מובאת לוועדת האיתור לפני שלוש שנים, בשיא מהפכת MeToo, לא היה כל סיכוי שהיה עובר את ועדת האיתור. הזיכרון קצר: למי ששכח, כל יום התמלאו כאן עמודי העיתונים בטענות קשות של נשים על חוויות פוגעניות שעברו, בין במלים ובין במעשים. מדי יום הוצפו הרשתות החברתיות בסיפורים על ידוענים, עיתונאים, פוליטיקאים ושחקנים שלכאורה דיברו באופן לא ראוי לנשים, הטרידו מינית, וביצעו מעשים מגונים או יותר. אגב, זו בדיוק התקופה שבה עמיתי, גיא פלג, פרסם לראשונה את התלונה נגד איסמן. באווירה של אז, לא היה סיכוי שלתפקיד פרקליט מדינה, שנדרש יום-יום לטפל באירועים כאלה, היו ממנים אדם ששמו נקשר, אפילו ברמז, לפרשה בעלת אופי מיני. למען ההגינות חובה להדגיש כי איסמן אפילו לא נחקר על הטרדה מינית, אלא על התנהגות בלתי הולמת, אך כאמור: באווירה של אז, מבחינה ציבורית, הפרט הזה לא היה מעניין אף אחד.

עכשיו, לשם האיזון, בואו נביט על אירוע איסמן מהצד השני של המטוטלת. רק תביטו על כוחה של תקופה, על כוחו של טרנד. בוודאי חלקכם זוכרים את פרשת חיים רמון שפרצה לחיינו ביום פרוץ מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006, זמן רב לפני ש-MeToo פרצה אל חיינו. כזכור, באותו אירוע ביצע שר המשפטים דאז מעשה מגונה בקצינה לפני שחרור, בת 20, כשנישק את הקצינה ללא רצונה, תוך דחיפת לשונו לתוך פיה. אשכרה מעשה, לא מלים, לא רמיזות. רמון, נלמד את הצעירים שבינינו, לא היה אז חבר של הביביסטים, אלא להיפך: חובק מאד על ידי חברי הכנסת מהשמאל, וחובק עוד יותר על ידי רוב התקשורת הישראלית שיצאה להגנתו. היועץ המשפטי אז, מני מזוז, הוצג באורח מגוחך וקונספירטיבי, בדיוק כפי שנתניהו מציג היום את מנדלבליט.

כותב שורות אלה היה אז במיעוט מופגן, שלא לומר כמעט בבדידות מזהרת, מול התקשורת הישראלית, כשסבר שרמון צריך ללכת למשפט ולעוף מהחיים הפוליטיים. הדעה הרווחת שהושמעה: "נו באמת", "זה לא כזה סיפור", "אז הייתה דוחפת אותו וזהו" - ומשם הטענה של פוליטיקאים ומובילי דעת קהל בכירים, לפיה המערכת עשתה יד אחת להעיף את רמון משום שרצה לייצר רפורמות במערכת המשפט - נעשתה שגורה בפיהם של רבים.

נחשו, למשל, למי שייך הציטוט הבא מאז, לא תאמינו: "הם הצטלמו, אז היה חיבוק, ומהחיבוק באה הנשיקה, היא הייתה יכולה להגיד לו 'לא'! זה לא קשה להגיד 'לא', זו מילה קצרה". נשמע לכם מזעזע? בצדק. ובכן, מי שאמר את המלים הללו היא לא אחרת מאבירת זכויות האדם בכלל, וזכויות הנשים בפרט, שולמית אלוני (בואו נודה שאם היום מירי רגב או אסנת מארק היו אומרות משפט כזה על חשוד בעבירת מין, רבים מקוראי מאמר זה כבר היו עושים מהן מטעמים ברשתות החברתיות, אמת או לא?) - ללמדנו שהכול קשור לרוח התקופה. אם עמית איסמן היה מועמד לתפקיד באותם ימים, ההתבטאויות שיוחסו לו בוודאי לא היו מעניינות אף אחד. היינו אז במקום אחר.

קחו לדוגמה את שלי יחימוביץ', אישה שאני מעריך מאוד גם כעיתונאית וגם כפוליטיקאית לשעבר. בזמן אמת אמרה יחימוביץ' על פרשת רמון כי "הייתה צריכה להסתיים בסטירה ולא להגיע לבית המשפט". אין שום סיכוי שהיום יחימוביץ הייתה מביעה עמדה דומה על אירוע שבו שר כופה את עצמו על קצינה לפני שחרור. קטונתי מלהטיף בעניינים אלה ליחימוביץ', שהיא כידוע בעלת זכויות אמיתיות במאבק על שינוי הנורמות שאפיינו גברים ביחסים לנשים. בכל זאת הזכרתי את הסיפור הזה כי שלשום יחימוביץ' הייתה מהמבקרות החריפות ביותר של ועדת האיתור, על כך שבחרה באיסמן.

למה חשובים פרטי הטריוויה הללו? כדי שכולנו ניקח את העמדות שלנו עם נשימה. רוח התקופה משפיעה, וזה בסדר, אבל מצד שני צריך להיזהר מטרנדים ואוטומציה. איסמן, יש כבר די עדויות לכך, הרשה לעצמו בעבר לדבר באופן גס ובוטה לנשים. עם זאת, כל ההתבטאויות שעד עתה פורסמו לא נראות ככאלה שנבעו מאינסטינקט מטרידני, אלא יותר מגסות רוח קלאסית של מנהל.

כלומר: אין עדות שאיסמן אמר למישהי דברים ברוח המסרונים שלמשל כתב איתמר שמעוני, ראש עיריית אשקלון לשעבר, לנשים שעבדו תחתיו, או לדברים שאמר השחקן משה איבגי למתלוננת. האמירות של איסמן על החוטיני והביצים לא היו על משהו שהוא רוצה לעשות לנשים חלילה, אלא אמרות אגב ירודות, האחת משל מטופש על אשכי הגבר (שהנמשל הוא עסקת טיעון לא רצויה), השנייה, פואנטה משפטית דבילית בשיח מסדרון שהסיק מאי-הימצאות חוטיני בארון של מתמחה. שאר ההתבטאויות שפורסמו ולא כלולות בהערה שקיבל ממנכ"לית משרד המשפטים (שאת רובן המכריע הכחיש) הן באותה רוח של שתי ההתבטאויות המדוברות.

הקצה שהגיעה אליה המטוטלת החברתית במהפכת MeToo, הביאה בעיקר ברכה. המהפכה באמת שינתה דפוסי התנהגות ונורמות (עדיין לא מספיק), אבל, מצד שני, זה לא אומר שכל התגובות שלנו צריכות להשתגר על אוטומט. לעתים כדאי לקחת מטר מהטרנד ולהתבונן רגע. עמדתי האישית היא, עם כל הקושי, שמרגע שאלו היו המועמדים שבפניה, ומרגע שהשתכנעה הוועדה שמועמדותו של איסמן עולה עשרות מונים על הבא בתור, ועדת האיתור צדקה. אם לא יצוצו בימים הקרובים התבטאויות חמורות יותר שאמר איסמן, הוא צריך להיות מובא לאישור הממשלה ולהיבחר על ידה לתפקיד פרקליט המדינה. אם תימצא אמירה בעלת אופי אחר, שתהיה באופן מובהק ממשפחת ההטרדות המיניות, אז כמובן הוא לא יוכל להתמנות, ואם עד אז כבר יתמנה, לא יוכל להישאר בתפקיד.

הפרקליטות, רובנו מסכימים, זקוקה לניעור, ואיסמן זוהה על ידי חברי הוועדה כמי שיכול לבצע את הניעור הזה. הסיפורים על אודותיו הם לא כאלה שיפגעו בסמכותו מול עובדי הפרקליטות, בין השאר משום שרבים מהם מכירים את ההומור השחור והסרקזם שהם מפתחים כשהם דנים בחדרים סגורים על תיקי עבירות מין (סרקזם דומה לזה שרופאים משמיעים אחד לשני כשמנותח מורדם שוכב לפניהם). גם במסגרת הסרקזם הזה יודע איסמן שעבר את הגבול והוא הביע צער על כך. נזכיר שהאמירה האחרונה שמיוחסת לו היא מ-2014. אם תוסיפו לזה את ההערכה המקצועית מקיר אל קיר שאיסמן זוכה לה במערכת, נראה שלו תינתן לו ההזדמנות, הוא יוכל לצלוח את משבר הכניסה לתפקיד, ויש סיכוי אמיתי שיצליח בתפקידו.

ועכשיו לשאלה החשובה ביותר - האם זה יקרה? האם איסמן באמת יהיה פרקליט מדינה? ובכן, על זה אני כבר ממש לא מוכן לשים את כספי. ראשית, הממשלה צריכה להעלות את שמו לדיון כשמפלגת השלטון מתנגדת בכלל לעצם ההעלאה של מועמד כלשהו לפרקליט המדינה; שנית, הממשלה צריכה לאשר את המינוי והחטוטרת יכולה להוות תירוץ נפלא לדחייה; שלישית, צפויות עתירות לבג"ץ נגד המינוי על ידי ארגוני נשים; רביעית, הלחץ ברשתות החברתיות לא יפחת בזמן הקרוב. את כל הטירוף הזה צריכים לצלוח שלושה אנשים - שר המשפטים, אבי ניסנקורן, היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, ואיסמן בעצמו. האם איש מהשלושה לא ייסוג בדרך? מבחן העבר מלמד שמרגע נפילתו של משבר מהסוג הזה על ראשו של מועמד לתפקיד בכיר כלשהו, הסיכוי שיצלח אותו בהצלחה קלוש. רק מעטים מצליחים לחצות באירועים כאלה את קו הגמר.

ברוך קרא הוא הפרשן המשפטי של חדשות 13