אלכסנדר המילטון, שר האוצר הראשון של ארצות הברית וגיבורו של אחד ממחזות הזמר המוצלחים בהיסטוריה, הסביר לפני 232 שנים מדוע בית המשפט הוא הרשות החלשה ביותר: לרשות המבצעת יש את "החרב", שכן היא שולטת בצבא ובמשטרה. לרשות המחוקקת יש את "הארנק", כלומר את הסמכות לקבוע תקציב. ואילו לבית המשפט אין שום "רצון או כוח" משלו, והוא מוגבל לביקורת על הרשויות האחרות. אם המילטון היה נוחת השבוע בדיון על התקציב בבג"ץ, יכול להיות שהיה משנה את התיאוריה שלו.
באופן כללי, החוק קובע שאם התקציב לא עובר בכנסת עד לתאריך מסוים, הכנסת מתפזרת והמדינה הולכת לבחירות. יש בזה היגיון, שכן התקציב הוא המסמך החשוב ביותר שקובע בפועל את סדר העדיפויות של הממשלה, ולכן אישורו על ידי הכנסת הוא אחד התפקידים המרכזיים שלה. ממשלה וכנסת שלא מצליחות להעביר תקציב - אין סיבה שיישארו בשלטון.
אלא שבממשלת האחדות שלנו, יש לתקציב עוד משמעות. אי העברת תקציב הוא המקרה היחיד בו הכנסת תתפזר ובנימין נתניהו יוכל להישאר ראש ממשלת המעבר. בהסכם הקואליציוני נקבע מפורשות שהממשלה תעביר תקציב דו שנתי, אלא שנתניהו והליכוד מתנערים מכך ורוצים להעביר תקציב ל-2020 בלבד, כך שבמרץ יוכלו לפזר את הכנסת ולצאת לבחירות כראש ממשלה, בגלל אי העברת תקציב 2021. זוהי "נקודת היציאה" המפורסמת שנתניהו רוצה לשמר לעצמו.
אל תפספס
באוגוסט, רגע לפני פיזור הכנסת בשל אי ההסכמות בנוגע לתקציב, החליטו שני חלקי הממשלה על "פשרת האוזר", לפיה חוק יסוד הכנסת שונה בהוראת שעה זמנית כך שהדדליין להעברת תקציב 2020 נדחה ל-23 בדצמבר, שבוע בלבד לפני סוף השנה. ביום שלישי הגיעו העתירות נגד הפשרה העקומה הזו לדיון בפני השופטים אסתר חיות, ניל הנדל ועוזי פוגלמן.
בדיון עצמו, המילטון היה ודאי מתפלא לראות כמה חלשה ועלובה היא הרשות המחוקקת בישראל. כך, הדדליין לתקציב אמנם זז כדי להתאים לשיקולים הקואליציוניים, אבל החוק עדיין קובע שעל הממשלה להגיש את הצעת התקציב לכנסת 60 ימים לפני כן, כדי לתת לח"כים אפשרות ללמוד לעומק את אלפי הסעיפים התקציביים.
בפועל, הממשלה פשוט התעלמה מהחובה שלה להגיש את הצעת התקציב, אף שהיא קבועה בחוק יסוד. מה עשתה הכנסת בתגובה? שום דבר.
נציגת הכנסת, עו"ד אביטל סומפולינסקי, אמרה לשלושת השופטים שהכנסת יכולה לקבל את הצעת התקציב גם ביום האחרון שבו ניתן להעביר אותו, "ואז היא תאמר אם יש לה או אין לה מה לעשות עם זה". השופטים נדהמו. במונחים של המילטון קשישא, אפשר לומר שהממשלה שדדה מהרשות המחוקקת את הארנק, והכנסת בתגובה שאלה אם מותר לה ללכת לכספומט כדי להוציא בשבילה עוד כמה שטרות.
ובכל זאת, המילטון צדק בדבר אחד: חולשתו של בית המשפט. התסכול של השופטים מהמצב היה בולט דרך השאלות ששיגרו לעבר נציגי המדינה, והם אפילו הוציאו צו על תנאי שמאותת שהם שוקלים ברצינות לפסול את התיקון. אבל מעבר לחשיבות המשפטית של מהלך כזה, במציאות הוא לא ישנה הרבה. השופטים לא יכולים לייצר הצעת תקציב במקום הממשלה. אם יפסלו את "פשרת האוזר" הכנסת תתפזר - וישראל תיכנס שוב לממשלת מעבר, ללא תקציב.
מתווה פריסת החובות הוא לא יותר מפלסטר
בתוך האולם המפואר של בג"ץ או במסדרונות השיש של הכנסת אולי קל לשכוח את זה - אבל החזקת התקציב כבן ערובה למצב הפוליטי נעשית בזמן אחד המשברים הכלכליים החמורים שידעה ישראל.
כונסת הנכסים הרשמית, עו"ד סיגל יעקבי, משמשת זה יותר משנה בנוסף על תפקידה כממלאת מקום מנכ"לית משרד המשפטים. חוסר האונים הפוליטי של הממשלה מונע מינוי מנכ"ל קבוע, ובינתיים יעקבי ממלאת את שני התפקידים.
השבוע היא פרסמה כי מתחילת השנה יש עלייה של 41% בבקשות לפשיטת רגל של אנשים וחברות לעומת התקופה המקבילה בשנה שעברה, כפי שפורסם לראשונה בוואלה! NEWS. זה נשמע בלתי נתפס, אלא שבפועל התמונה לא כל כך שחורה, או לפחות לא לגמרי ברורה.
על פי הנתונים היבשים, אכן הייתה עלייה של 41% בבקשות לפשיטת הרגל לעומת השנה שעברה. אבל אם משווים לתקופה המקבילה ב-2018, מתברר שמספר הבקשות עלה בכ-9% בלבד. הסיבה היא כנראה שב-2019 חייבים ניסו לדחות ככל האפשר הגשת בקשות פשיטת רגל, בציפייה לכניסתו לתוקף של חוק חדלות פירעון החדש (מה שקרה בספטמבר). גם מבחינת פתיחת תיקי הוצאה לפועל, אין עלייה משמעותית בתקופת הקורונה לעומת התקופות המקבילות בשנתיים הקודמות.
מהצד השני, לא כדאי למהר לשמוח. אפשר להניח שאחד הדברים שבולמים את העלייה בפשיטות הרגל ובתיקי ההוצאה לפועל הוא ההוראה של בנק ישראל לבנקים לדחות עד סוף השנה את החזרי ההלוואות - שכוללים משכנתאות, אשראי צרכני ואשראי לעסקים. ברגע שההקפאה תסתיים - תיחשף תמונת המצב האמיתית.
בינתיים הכנסת העבירה מתווה מיוחד של פריסת חובות כדי לסייע לאנשים ולעסקים שנקלעו למצוקה בשל הקורונה. המטרה היא למנוע מחובות קטנים להפוך לבור ללא תחתית, ולאפשר לחייבים לחזור לפעילות כלכלית. זה תיקון חשוב, שבתום תקופת הקורונה יוכל להחזיר אנשים רבים להתנהלות עסקית רגילה. אבל זה פלסטר. כדי להתמודד באמת עם "הקורונה הכלכלית" - המדינה צריכה תקציב.
ניפוח אינסופי של כתבי טענות
בשבוע שעבר נכתב כאן בהקשר של משפט ראש הממשלה על תופעת ההליכים המקדמיים שהולכים ומשתלטים על ההליך הפלילי, והשבוע התעקשה המציאות לספק עוד כמה דוגמאות.
באמצע מאי נרצחה מאיה וישניאק. כתב האישום נגד בן זוגה, עמית אלמוג, הוגש ב-11 ביוני. עד היום הוא טרם השיב לכתב האישום, והדיון הבא במשפט אמור להתקיים ב-27 בדצמבר, אחרי שנדחה לא פחות משבע פעמים. חלק מהעיכובים נכפו בשל אילוצי הקורונה, ואחרים בשל מחלוקות בנוגע לביצוע חוות דעת פסיכיאטרית נוספת. עדיין - לא מדובר ב"מגה תיק" עם אלפי קלסרי מסמכים. מקרה אחד, נאשם אחד, ויותר מחצי שנה שתחלוף בין הגשת האישום לתחילת שלב ההוכחות.
בינתיים, גם בג"ץ סיפק דוגמה משלו לתופעה-אחות: ניפוח אינסופי של כתבי טענות. לאחרונה הוגשה לבג"ץ עתירה בהיקף צנוע של 132 עמודים, בצירוף 31 בקשות לצווים על תנאי ו-1,048 עמודי נספחים.
לאחר הגשת העתירה, חל שינוי מסוים ברקע הרלוונטי והשופט נעם סולברג העניק למגישים הזדמנות לעדכן את העתירה, מתוך מחשבה שמיקוד המחלוקת יסייעו לצמצם את היקפה. הוא התבדה, בלשון המעטה: בבית המשפט העליון נחתו בשבוע שעבר 170 עמודים של עתירה מעודכנת, לצד 1,318 עמודי נספחים. הפעם סולברג לא לקח סיכון, והורה להגיש בתוך שבוע עתירה מצומצמת, בהיקף שלא יעלה על 70 עמודים. נראה אם הפעם זה יעזור.