הפעם זה לא נתניהו: הפלונטר שמסבך את המשפטים הפליליים

בתחילת השבוע הקדיש בית המשפט המחוזי בירושלים כמעט עשר שעות לדיון בבקשות הנאשמים בתיקי האלפים שנוגעות להעברת חומרי החקירה מהפרקליטות. זאת בנוסף לבקשות שהוגשו בכתב ולתשובות הפרקליטות, שמחזיקות ביחד מאות עמודים.

בדקות האחרונות של הדיון הגיע רגע שגרם לנוכחים באולם העיתונאים להזדקף בכיסאות. סנגורו של ראש הממשלה נתניהו, עו"ד בועז בן צור, ביקש משופטי ההרכב לשנות את מועדי הדיונים להמשך. כרגע אמורים הצדדים להגיש בסוף החודש את תשובתם לכתב האישום. אלא שנתניהו הגיש בקשה לתקן את כתב האישום, ולטענתו כל עוד לא תוכרע בקשה זו, לא יידע לאיזה נוסח של כתב האישום עליו להשיב.

כרגע השופטים לא הסכימו לשנות את המועדים, אך אם ישנו את דעתם, וסביר שזה יקרה, המשמעות תהיה כמעט בוודאות דחייה של כמה שבועות במועד תחילת ההוכחות. דעה לא פופולרית: אין שום בעיה עם זה.

נתניהו הרוויח ביושר את החשדנות כלפיו ואת התדמית של מי שיעשה הכול כדי לדחות את משפטו. הוא עשה את זה בחודשים ארוכים של החלפת סנגורים, כולל כמה "חד-פעמיים" שהבליחו לרגע לדיון כזה או אחר ונעלמו כלעומת שבאו, וכן בבקשה לא להעמיד לרשות הסנגורים את חומרי החקירה עד לאחר בחירות 2019, ואז בסירובם של עורכי דינו דאז לאסוף את חומרי החקירה עד שיוסדר נושא התשלום. אבל הפעם זה לא המקרה.

בתחילת יולי קבעו שלושת השופטים במחוזי ירושלים, כי שלב ההוכחות בתיקי האלפים יתחיל בינואר. הם לא קבעו תאריך ספציפי לדיון הראשון, ככל הנראה מתוך הבנה שדברים עוד עלולים להשתנות, אבל בעיני חלקים מהציבור קיבל המועד מעמד של קדושה. כל התפתחות, בקשה, או החלטה נבחנו קודם דרך השאלה האם הם עשויים להביא לדחיית שלב ההוכחות.

כשבוחנים את הבקשה של נתניהו, מדובר בבקשה לגיטימית. דווקא השארת סדר הדיונים כפי שהוא כרגע ייצור מצב בו כל הנאשמים יגישו בהרחבה טענות מקדמיות ב-29 בנובמבר, יחד עם תשובתם לכתב האישום, והפרקליטות תצטרך להשיב להם בתוך כמה ימים, כדי לקיים עליהם דיון בעל פה שנקבע לשבוע בלבד לאחר מכן. זה סדר זמנים לא סביר לשני הצדדים, בוודאי כשהאפשרות השנייה היא דחייה של כמה שבועות בסך הכול.

מעבר להתנהלות של נתניהו עצמו, נראה כי את הסיבה לחוסר הסבלנות הציבורית כלפי ההליך אפשר לתמצת למילים "מה לעזאזל הם עושים שם כל כך הרבה זמן". כתב האישום הוגש בינואר 2020, ההוכחות ושמיעת העדים - שהם לב המשפט הפלילי - יתחילו רק בינואר 2021 או אפילו בפברואר. ומה שקורה בינתיים הוא מה שמכונה "הליכים מקדמיים", שבשנים האחרונות הולכים ותופחים ומשתלטים לחלוטין על ההליך הפלילי.

למשל שאלת חומרי החקירה. במשפט פלילי צריך לתת לנאשם הזדמנות לענות על כל הטענות נגדו. לכן החוק קובע שעם הגשת כתב האישום, מגיע לו לקבל את חומרי החקירה, כדי לדעת על מה מבוססים האישומים. אבל מה בדיוק כולל המונח "חומרי חקירה"? ראיות שנאספו ורלוונטיות לאישום הן בוודאי חומר חקירה, אבל מה לגבי מסמך סיכום ישיבה של צוות החקירה, שבו החוקרים מביעים דעתם על התיק? ומה קורה כשחלק מהאישום מבוסס על חומרים שנמצאו בטלפון או במחשב של אחד העדים? האם הנאשם זכאי לראות כל מה שהיה על אותו מחשב, או רק את הדברים שהמשטרה והפרקליטות סברו שרלוונטיים לאישומים?

השלב הבא בתיקי האלפים הוא דוגמה נוספת. בסוף החודש, כאמור, יצטרכו הנאשמים להעלות בפני בית המשפט את הטענות המקדמיות שלהם. כלומר, טענות שצריך לשמוע לפני תחילת שמיעת הראיות. סנגוריהם של בני הזוג אלוביץ' ושל נתניהו כבר הקדימו את המועד והגישו בקשות נרחבות יחסית לתיקון כתב האישום, בטענה שנפלו בניסוחו פגמים שונים. אולם, הטענה העיקרית שצפויה להישמע היא טענה של "הגנה מן הצדק", לפיה "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית".

במסגרת הטענה "הגנה מן הצדק" מבקשים לא פעם נאשמים לבטל את כתב האישום בטענה לאכיפה בררנית כנגדם. אלא שכדי להוכיח זאת, הם מבקשים לקבל מידע על כל החלטות הפרקליטות בהליכים דומים. העובדה שלנאשם יש זכות לקבל מידע כזה, ועוד במסגרת ההליך הפלילי, אינה ברורה מאליה. עוד פחות ברורה השאלה האם את החומרים האלה יש לבקש במסגרת דיונים על חומרי החקירה, או במסגרת הטענות המקדמיות.

כל השאלות האלה נשמעות טכניות ומייגעות, ואולי הן באמת כאלה, אבל לתשובות יש השפעה גדולה על איך נראים הליכים פליליים. אלו שאלות שהגיעו לא פעם לבית המשפט העליון, שנאלץ להכריע ו"לעשות סדר" בהליכים השונים. המגמה גם בעליון וגם בכנסת היא להרחיב את החומרים שהנאשם זכאי לקבל לידיו, וגם את הטענות המקדמיות שהוא רשאי לטעון. לכאורה, זו מגמה מצוינת שנובעת משמירה קפדנית יותר על זכויות החשודים והנאשמים, שלא פעם נותרים חסרי אונים מול עוצמתן של המשטרה והפרקליטות.

אבל יש גם צד שני למטבע. ההליכים הפליליים מתארכים ונהיים מסורבלים, כשבמקום להתמקד בחקירות על דוכן העדים, ההליך נהיה מלחמת התשה טקטית של הגשת בקשות על חומרי חקירה, ובמיעוט ההליכים גם טענות מקדמיות. אלו גם הליכים סבוכים במיוחד, שכן בניגוד לרוב החלטות הביניים במשפט פלילי, על החלטות שנוגעות להעברת חומרי חקירה הנאשם יכול לערער לבית המשפט העליון.

ככל שההליך המשפטי ארוך ומסורבל יותר, לשני הצדדים יש אינטרס גדול יותר לחסוך לעצמם את התענוג ולהגיע לעסקת טיעון. בניגוד לנאשמים בתיקי האלפים, רוב הנאשמים יתקשו לממן לאורך זמן את עורכי הדין הטובים בישראל, ויעדיפו לא פעם לוותר על חומרי חקירה, גם אם הם סבורים שיסייעו להגנתם. לעתים הם יעדיפו בכלל להגיע לעסקת טיעון, ולהודות בעבירה גם אם הן זכאים.

בפרקליטות, מהצד השני, סובלים ממחסור כרוני בכוח אדם ובתקנים, ומעדיפים גם כן להתפשר על הענישה הראויה, לדעתם, כדי לחסוך את ניהול ההליך המלא. בתי המשפט העמוסים בוודאי מברכים גם הם על התופעה, וברוב המקרים ידחקו בצדדים להתפשר ולהגיע לעסקה.

בניגוד לבית המשפט המחוזי בירושלים, בית המשפט העליון המשיך השבוע את מבול הצווים על-תנאי נגד ממשלת נתניהו-גנץ, ונגד נתניהו עצמו. בשבוע שעבר הוצא צו כזה בעניין ממשלת החילופים הדו-ראשית, והשבוע הצטרפו אליו צווים בנוגע להסדר ניגוד העניינים של נתניהו, עיכוב המינויים הבכירים שדורשים את אישור הממשלה והשימוש הגורף במעקבי האיכונים של שב"כ כתחליף לחקירות אפידמיולוגיות.

צו על תנאי הוא בעצם "כרטיס צהוב" מבג"ץ. בתחילת ההליך, העותר שמבקש לבטל החלטה או פעולה של הרשויות צריך להוכיח שיש ממש בטענות שלו. בדרך כלל מתקיים דיון בעל פה, ואחריו מחליטים השופטים אם להוציא צו על-תנאי. משמעות הצו היא שהשופטים שוקלים להיענות לעתירה, וכעת הנטל הוא על המדינה לנמק מדוע לא לבטל את ההחלטה.

בנושא איכוני השב"כ ועצם קיומה של ממשלת הרוטציה, עמדת הממשלה בהליך מיוצגת על ידי היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט. אלא שבנוגע להסדר ניגוד העניינים של נתניהו והקפאת המינויים הבכירים, ראש הממשלה נמצא בעמדה מנוגדת, ומיוצג בבג"ץ באופן פרטי על ידי עורכי הדין מיכאל ראבילו ויוסי כהן. בנוסף להליך הפלילי, שצפוי לתפוס תאוצה ככל ששלב ההוכחות מתקרב, זוהי חזית משפטית שניה שנתניהו יצטרך לנהל, לצד ענייני המדינה והמאבק בקורונה.