הסולחה בליכוד והחרדים מאמריקה: כך הימין השתלט על קק"ל ועל המוסדות הלאומיים

לא בטוח שלזה התכוון בנימין זאב הרצל כשהשקיף ממרפסת המלון בבאזל וחזה במוחו את הפוליטיקה שתהיה במדינה היהודית, אבל אמש בירושלים, הקונגרס הציוני חתם בפעם ה-38 על הסכם לחלוקת הכוח במוסדות הלאומיים.

אחרי שלושה ימים של משא ומתן מפרך, הפכפך ומתיש, כל המפלגות והסיעות היהודיות בארץ ובחו"ל מכל קצוות הקשת, ימנים ושמאלנים, דתיים וחילוניים, חרדים, רפורמים וקונסרטיבים הצליחו לגבש הסכמות לקואליציה מקיר לקיר: 13 חתימות, על מסמך בן שבעה עמודים, שכולל בתוכו חלוקה של קרוב ל-60 תפקידים וג'ובים, בארבעה גופים שחולשים על אלפי עובדים ותקציבים של מיליארדים.

הקונגרס הציוני הל"ח, שהסתיים אתמול, בחר את הנהגת המוסדות הלאומיים - קק"ל, ההסתדרות הציונית העולמית, קרן היסוד והסוכנות היהודית - לחמש השנים הקרובות. מדובר בגופים כמעט פרה-היסטוריים שנותרו שארית מימים רחוקים, ורובם אינם רלוונטיים בכלל לחיי רובנו (אך ממומנים מכספנו עם מעט פיקוח ציבורי). עבור הפוליטיקאים, מאידך, מדובר בזירה חיה ובועטת של כסף, פינוקים פוליטיים והשפעה, בה כל חמש שנים מתכנסים מחדש להילחם על חלוקת העוגה.

הפעם, היא הוכרעה בתום מערכת בחירות שנמשכה חודשים, שהחלה במרץ בבחירות שהתקיימו בכל הקהילות היהודיות הגדולות בתפוצות, והסתיימה באוקטובר במגעים פוליטיים נמרצים. בדרך, הייתה מערכת בחירות פנימית בליכוד שכמעט והובילה לפיצול פנימי דרמטי במפלגה, ומתיחות שכמעט והביאה למשבר גדול עם יהדות ארצות הברית. בסופו של דבר, כל היהודים התיישבו בחדר אחת והצליחו למצוא נוסחת חלוקה שמרצה את כולם.

השנה, לראשונה בתולדות הקונגרס, היה בו רוב ימני-חרדי, בזכות סיעה חרדית אמריקנית בשם "ארץ קודש" שהתמודדה לראשונה ונכנסה עם כוח גדול, שגבר על הדומיננטיות המסורתית שהשמאל-מרכז הליברלי נהנה ממנה לאורך השנים.

בליכוד זיהו את ההזדמנות הזו לפני חודשים ארוכים, ויצאו למסע לכיבוש מאחזי הכוח, בעיקר בקק"ל ובהסתדרות הציונית - משם אפשר לקדם אינטרסים פוליטיים כמו בנייה בהתנחלויות והקצאת משאבים לפרויקטים ועמותות ימין. המשימה עברה תלאות וטלטלות, אך בסופו של דבר הסתיימה בהשלמת המהפך: צמרת המוסדות הלאומיים נצבעה אמש בימין.

ההסכם שנחתם אתמול נפתח ברשימה ארוכה של ג'ובים ותפקידים: חלקם עם שכר מפנק של מעל 40 אלף שקלים ותנאים של בכירים במגזר הציבורי, חלקם בשכר נמוך יותר אבל עדיין מכובד, וחלקם בהתנדבות ללא שכר. הנה ניסיון לתמצת אותה: התפקיד הנחשק ביותר, יו"ר קק"ל, יחולק ברוטציה בין אברהם דובדבני, נציג סיעת המזרחי העולמי (נציגת הציונות הדתית בקונגרס) לבין ח"כ חיים כץ, שאמור להיכנס לתפקיד בעוד שנתיים. הליכוד והמזרחי העולמי יחלקו ביניהן גם את המחלקה להתיישבות בהסתדרות הציונית, הזרוע שאחראית על הבנייה בהתנחלויות. בראשות ההסתדרות הציונית העולמית יעמוד יעקב חגואל, שכיהן עד היום כיו"ר הליכוד העולמי, תפקיד שיעבור עכשיו לידי מיקי זוהר, יו"ר הקואליציה.

ראשונים בחלוקת התפקידים היו סיעות הימין והחרדים בבלוק: ש"ס שמרה על תפקיד יו"ר עמית לקק"ל ללא שכר, בו מכהן מומו דרעי, אחיו של יו"ר התנועה, ותעמוד בראש מחלקת גיוס המשאבים בהסתדרות הציונית העולמית. ארץ קודש החרדית-אמריקנית תעמוד בראש מחלקה לקידום הפריפריה בהסתדרות ובמשך מחצית הקדנציה בראש ועדה לחינוך בקק"ל.

אליהם חברה גם ישראל ביתנו, שבכנסת כבר ממזמן אינה שייכת לבלוק של נתניהו אך בקונגרס שבה לחיקו, גם במחיר ברית עם היריבים החרדיים. המפלגה של ליברמן קיבלה לידיה את תפקיד יו"ר "הימנותא", חברת הנכסים של קק"ל שעוסקת ברכישת קרקעות מעבר לקו הירוק, עם סמכויות עצמאיות מורחבות, ושמרה על שליטתה בתפקיד סגן יו"ר קק"ל ובמחלקת העלייה בהסתדרות הציונית. שתי סיעות נוספות, הנוער הציוני והקונפדרציה, חברו גם הן לימין בתמורה למחלקה בהסתדרות הציונית.

רק אחרי גיבוש הבלוק הימני החלו המגעים עם שאר הסיעות החברות בקונגרס, בניסיון לשמר את המסורת הנהוגה של קואליציה מקיר לקיר שמייצגת את כל המפלגות. בתחילה, הימין התחזר בדרישותיו והשאיר לגוש המרכז-שמאל רק תפקידים זוטרים, אבל לחץ כבד של נציגי הזרמים הרפורמים והקונסרטיביים על ראשי יהדות התפוצות והארגונים הציוניים הוביל לפתיחה מחדש של המשא ומתן ולשיפור עמדות.

כחול לבן קיבלה לכאורה את תפקיד יו"ר קרן היסוד, אבל רק לכאורה, כי זה בתנאי שראש הממשלה יוותר על המינוי הזה, מה שהוא לא מתכוון לעשות. היא קיבלה לכאורה גם את תפקיד יו"ר הסוכנות, שבו מכהן כרגע יצחק הרצוג, שצפוי בשנה הבאה להתמודד לנשיאות, וגם את ראשות המחלקה לאנטישמיות בהסתדרות הציונית.

יש עתיד תעמוד בראשות ועדת הכספים בקק"ל, המחלקה לישראל בהסתדרות, וקיבלה גם תפקיד כבוד ישן-חדש של "נשיאות התנועה הציונית" ללא שכר, אבל שמקנה קבר בחלקת גדולי האומה. מרצ תעמוד בראש מחלקה למעורבות חברתית ובראש מרכז הרצל. סיעות ארצנו ומרכז - הרפורמים והקונסרבטיבים - קיבלו לידיהן את מחקת הקשר עם הישראלים בתפוצות, ותפקידי סגן יו"ר הסוכנות וסגן יו"ר הסתדרות ציונית בשכר.

החרדים מאמריקה הביאו מהפך היסטורי לימין - מאז קום המדינה, המוסדות הלאומיים, ובעיקר קק"ל עתיר המשאבים והקרקעות, היו בשליטה של מפא"י וגלגוליה המודרניים. גם אחרי שהשמאל איבד את השלטון, הם שמרו על מוקדי הכוח בקונגרס בזכות הקשר הערכי-אידיאולוגי עם יהדות ארצות הברית והזרמים הרפורמיים והקונסרבטיביים בקונגרס.

השנה, בבחירות בארצות הברית התמודדה לראשונה סיעה חרדית, עם קשרים חזקים לדגל התורה בישראל, שגייסה מצביעים מקהילות אורתודוקסיות אמריקניות - בהן גם חסידויות אנטי ציוניות - מה שהביא לשיא את מספר המצביעים ואת הסיעה למקום השלישי. הכניסה של הצירים החרדיים פגעה בכוחם היחסי של הרפורמים והקונסרבטיבים, שינתה את מאזן הכוחות, ונתנה לליכוד את הרוב שהיא הייתה זקוקה לו בשביל מהפך. בשמאל-מרכז מסתכלים כבר כעת בחשש על הבחירות הבאות, בעוד חמש שנים, ודואגים שהחרדים מברוקלין רק יכפילו את כוחם, והמצב רק ילך ויקצין.

הפיוס מתחיל בתוכנו (ואצל מיקי זוהר) - עד לפני שבוע, מהפך ימני נראה בלתי אפשרי, בגלל מאבק האימים שהתחולל בתוך הליכוד על השליטה במנגנון. זוהר, בתמיכת ראש הממשלה בנימין נתניהו ויו"ר הכנסת יריב לוין, ניסה להשתלט על הליכוד העולמי ולהביא לסיום את עידן יעקב חגואל ודני דנון, ששלטו בארגון בעשור האחרון. הקרב ביניהם, שזכה לכינוי הטוויטר "פיד חגואל", איים לפצל את התנועה ולהוריד לטימיון את כל תכניות ההשתלטות על הקונגרס. בשבוע שעבר, רגע לפני הישורת האחרונה, חיים כץ, שזיהה את האיום הנשקף לחלומו להתמנות ליו"ר קק"ל, הצליח לפייס בין הצדדים הניצים.

כל השלישייה יצאה מרוצה ומנצחת. כץ, שרץ לתפקיד בתמיכה חזקה של הלובי המתנחלי בליכוד, קיבל נתיב ציבורי חדש ובכיר בתקופה משפטית רגישה ומורכבת, בה הוא ממתין להכרעת היועץ המשפטי לממשלה על כתב אישום. חגואל נבחר ליו"ר ההסתדרות הציונית במקום בן בריתו, אברהם דובדבני מהמזרחי, ששודרג למרומי קק"ל, גם אם זה לחצי קדנציה. מיקי זוהר, שסגר עם רוח הפיוס והאחדות החדשה שלו את הפינות האחרונות במו"מ עם הסיעות האחרות, עמד במשימה שהוטלה עליו והשלים את המהפך. התמורה יקרת ערך: הוא יעמוד בראש הליכוד העולמי, ארגון עם מנגנון ותקציב עצמאיים, שיכול לשמש מקפצת תופינים למתפקדים ופעילים בפריימריז הבאים.

השמאל ירה לעצמו ברגל, שוב - קרבות זוהר-חגואל שפילגו את הליכוד במשך שבועות היו יכולים להפוך להזדמנות מופלאה לגוש השמאל-מרכז לעשות הפרד ומשול, ולגבש קואליציה חלופית שתמנע את העברת הכוח לימין. זוהר וחגואל ניהלו במקביל מו"מ עם כולם, ושלל דילים וקומבינות היו באוויר. רק שבשמאל, כמו בשמאל, לא הפסיקו לריב. יש עתיד רצו להציע את ח"כ אלעזר שטרן ליו"ר קק"ל, ולהחליף את הנוכחי, נציג מפלגת העבודה דני עטר, שקק"ל רשומה על שמה כמאחז היסטורי. עטר פעל לגייס קואליציה מטעם עצמו, וגיבש בכלל ברית עם ש"ס וישראל ביתנו, אבל יש עתיד ומרצ עשו הכל כדי למנוע ממנו להיבחר שוב לתפקיד, אחרי שהכהונה שלו לוותה בשלל דיווחים על אי-סדרים ושחיתויות.

זו הייתה יכולה להיות גם הזדמנות בשביל כחול לבן לצבור מאחזי כוח פוליטיים ולאתגר את נתניהו, אך כמו בממשלה כך גם בקונגרס, הם נפלו בחוסר הניסיון. גנץ התברבר סביב הוויכוח בין יש עתיד לעטר במשך שבועות, וניסה ולגבש הסכמות סביב יו"ר הסוכנות לשעבר זאב ביילסקי, כמועמד עצמאי לתפקיד. בסוף, הוא נכנע ללחץ של עמיר פרץ והביע תמיכה בעטר כמועמד אין ברירה. הקואיליציה של עטר העירה את כץ להאיץ את מאמצי הסולחה בליכוד, שסללו את הדרך למימוש הרוב הימני-חרדי. ישראל ביתנו, שהייתה עד אז סוג של לשון מאזניים וניהלה מו"מ גם עם המרכז-שמאל והזרמים הרפורמיים והקונסרבטיביים, מיהרה לחתום על ההסכם. אז כבר היה מאוחר מדי בשביל שכחול לבן, או כל אחת ממפלגות המרכז-שמאל, תנהל מגעים משמעותיים על איוש תפקידי הצמרת.

עוד תופעה פוליטית שעברה מהשמאל בכנסת לקונגרס היא העריקות: הצירים למפלגות מחולקים על בסיס המפתח הסיעתי בבחירות, אבל גם כאן לא תמצאו מחויבות לבוחר. אורלי לוי-אבקסיס, שהתמודדה עם מרצ ומפלגת העבודה, איחדה את צירי גשר לליכוד בהסכם סיעה משותפת, ודרך ארץ של יועז הנדל וצביקה האוזר, שנבחרו לכנסת בכחול לבן, חברה לברית עם המזרחי העולמי והימין החדש, מפלגתו של בנט. יש שיראו בכך סימן לבאות.

היהודים (האמריקנים) באים - ברקע אוזלת היד של מפלגות השמאל-מרכז, מי שתפס את ההובלה על המו"מ בישורת האחרונה היו נציגי הזרמים הרפורמיים והקונסרבטיביים, גלעד קריב ויזהר הס, שנזעקו בסוף השבוע מטיוטת ההסכם המתגבש של הימין והחרדים, שהיה לא מאוזן באופן בוטה והשאיר פירורים בלבד לצד השני. הרפורמים והקונסרבטיבים, שלרוב אינם נוהגים לשתף פעולה, העמידו על הרגליים את ראשי הפדרציות היהודיות בארצות הברית ובכירי הרבנים בבתי הכנסת, ששיגרו לראש הממשלה ולקונגרס אזהרות על סוף הדרך של התנועה הציונית ואיומים בפירוק והתנתקות מהמוסדות הלאומיים. הם כינסו את נציגי מפלגות השמאל-מרכז בחדר אחד ודרשו מהם לא לחתום על אף הסכם עד שלא עושים בו שינויים.

במקביל, הזרמים הפעילו לחץ כבד על הארגונים הציוניים שמיוצגים בקונגרס, כמו הדסה או ויצ"ו, שבאופן מסורתי אינם נוקטים עמדה פוליטית - לצאת מעורם באופן חריג ולאיים בהפלת ההסכם של הימין. בליכוד התבצרו כמעט עד הרגע האחרון, אבל הזרמים לא ויתרו ובסופו של דבר הוכנסו בהסכם תיקונים מהותיים ואיזונים מרככים.

ועדת הכספים בקק"ל, לדוגמה, שהייתה אמורה להיות של הליכוד - עברה ליש עתיד, ואילו ועדת החינוך בקק"ל, שהייתה אמורה להיות רק בשליטתה של ארץ קודש, תנוהל גם על ידי כחול לבן. הם הצליחו לבטל גם מחלקות סקטוריאליות חדשות שהחרדים היו אמורים לקבל בהסתדרות הציונית, ולהציב אנשים מטעמם כסגנים בסוכנות ובהסתדרות הציונית. את השתלטות הימין הם לא מנעו, אבל הם לימדו את זוהר והליכודניקים שיעור במגבלות הכוח, לפחות בכל הנוגע לעולם היהודי.