גמזו מבין, הממשלה לא: את משבר הקורונה חייבות לנהל הרשויות המקומיות

לא כל תלמידי ישראל פתחו את שנת הלימודים ב-1 בספטמבר. שעות ספורות לפני פתיחת שנת הלימודים, החליט קבינט הקורונה שב-23 יישובים המוגדרים "אדומים", התלמידים והמורים יישארו בביתם. לדבריו של פרויקטור הקורונה פרופ' רוני גמזו, "מתווה הרמזור" שמטיל הגבלות על יישובים באופן מדורג הוא "בעיקר מסר לציבור ולראש הרשות המקומית - אתם אחראים מה יקרה אצלכם ברשות".

נראה שבחמשת השבועות שבהם מכהן גמזו כממונה הקורונה, הוא הפנים את מה שהממשלה מתקשה להפנים: אין דרך לנהל את המשבר הזה מירושלים. הגישה הצנטרליסטית שמאפיינת את השלטון המרכזי בישראל, נכשלת שוב ושוב במתן מענה אפקטיבי ורלוונטי למציאות בשטח, ועל אחת כמה וכמה בעת משבר כוללני ומורכב כמו משבר הקורונה.

הסיכוי היחיד לעצור את ההדבקה הוא אם יעבירו לראשי הרשויות לא רק את האחריות, אלא גם את הסמכות לנהל את המשבר בתחומם. שורש הבעיה נעוץ בכך שהממשלה מתפתה בקלות לבזר את האחריות, אך מתקשה מאוד לבזר את הסמכות. פרופ' גבי ברבש החליט לפרוש עוד בטרם מונה רשמית לממונה הקורונה, משום שזיהה את המלכודת שרוני גמזו טועם ממנה כעת.

ביזור הסמכות היא אחת הבעיות המרכזיות המקשות על תפקודו של השלטון המקומי. הממשלה, שמפריטה יותר ויותר שירותים ממלכתיים, מטילה, כברירת מחדל, את האחריות לביצוע על הרשויות המקומיות. זאת מבלי שהיא מתקצבת אותן ומעניקה להן סמכויות בהתאם. יתרה מכך, היא מכבידה עליהן ברגולציה שמסיטה אותן מהעיקר, עד שנדמה כי הגולם קם על יוצרו והתושב - נשכח לגמרי.

אם הייתי צריכה לשים את האצבע על עניין מהותי שמבדיל את השלטון המרכזי מהשלטון המקומי, מילת המפתח הייתה "אחריות". הבחירה הישירה לראש הרשות, וכללי המשחק הדמוקרטי בשלטון המקומי, מרחיבים את רדיוס האחריות של הרשות המקומית אל מעבר לגבול הסמכות שהשלטון המרכזי מעניק לה.

במשבר הקורונה, רשויות מקומיות רבות הצליחו לפתח אסטרטגיה של יציבות דינמית - גמישות, ורסטיליות ותגובתיות למצב המשתנה. יכולות הביצוע והאחריות הרבה שלהן, פיצו במובנים רבים על הקושי העצום של הממשלה לבצע את המדיניות שלה.

משבר הקורונה מעמיד במבחן את הרלוונטיות של השלטון המרכזי והמקומי. מה שברור הוא שהמשבר הזה הוא קדימון למציאות תנודתית, שחוסר ודאות, מורכבות ועמימות מאפיינות אותה ביתר שאת. משברים גלובליים ומקומיים, צפויים להמשיך לאתגר מדינות ורשויות מקומיות בכל העולם. כדי להישאר רלוונטיים במציאות כזאת, על הממשלה לזנוח את הפרדיגמה הריכוזית, הרואה בשלטון המקומי זרוע ביצועית לכללים ותקנות שיורדים מלמעלה באופן אחיד על כולם.

כישלונה של הממשלה בבלימת ההתפרצות השנייה של המגיפה היא קריאת השכמה לכך שהשיטה הריכוזית לא עובדת. יש להכיר בכך שהשלטון המקומי הוא הביטוי החיוני והאותנטי ביותר לכללי המשחק הדמוקרטיים, ויש לראות בו שותף מלא למטרות, לערכים ולמעשה השלטוני. יש להעביר לרמה האזורית והמקומית לא רק אחריות, אלא בעיקר סמכות - ולא רק במצבי חירום אלא גם בשגרה.

המסר שהעביר ממונה הקורונה לראשי הרשויות, לפיו הם אחראים על מה שקורה אצלם ביישובים, ודאי העלה חיוך אירוני על פניהם. הם אינם צריכים שרוני גמזו יזכיר להם את מה שהתושבים מזכירים להם יום-יום שעה-שעה. האחריות כבר אצלם ממילא, כעת נדרש להעביר אליהם גם את הסמכות. במלחמה לעצירת התפשטות הנגיף, גמזו יגלה שאין שותפים רתומים ונחושים יותר מראשי הרשויות המקומיות.

הכותבת היא אדריכלית ואשת חינוך, לשעבר מנכ"לית המועצה המקומית כפר ורדים וחברת מועצה בתנועת "1948 - מתחילים מחדש"