מכתבו הנוקב של ראש אגף התקציבים באוצר המתפטר, שאול מרידור, לשר האוצר ישראל כץ, שבו כתב על הקווים האדומים שנחצו וכללי ההתנהלות התקציבית שרוסקו - אל מול טענותיו של השר לגבי התנהלותו של מרידור בתפקידו, הוא מקרה קלאסי שבו שני הצדדים צודקים בדבריהם איש על רעהו.
מחד גיסא, שאול מרידור מייצג בעיניי את כל מה שרע בתופעת ההון-שלטון בישראל. הוא האיש האחראי אולי יותר מכל אחד אחר להסכם הגז השערורייתי משנת 2009, שבגינו משלמים אזרחי ישראל על הגז מחיר כפול ומשולש מהמחיר הריאלי זה כעשור. יתר על כן, הוא גם זה שאחראי לכך שבשנים האחרונות המונופולים בישראל קיבלו חיבוק שלא היה כדוגמתו.
לבסוף, מרידור הוא האיש שניהל את המדיניות הכלכלית של ישראל בשנים האחרונות. מדיניות שריסקה את הצמיחה, עוד בטרם משבר הקורונה. ב-2019 הגיעה הצמיחה לנפש בישראל לכ-1% בלבד, אל מול הפוטנציאל שעומד על 4%, ואילו הגירעון האמיר לשיא של שנים.
עוד בוואלה!
אם לא די בזה, במהלך משבר הקורונה עצמו הוא הפגין יכולת ניהול כלכלית שערורייתית. מהעז הזו חלב לא נפיק, אומרים חכמים. האם למישהו יש בדל של אמון כי ביכולתו של מרידור לגבש את התכנית הכלכלית הדרושה להצלת המשק הישראלי ולשיקום החברה בישראל?
מאידך גיסא, שר האוצר כץ אינו מבין כי כללי המנהל התקינים נועדו לשמור עלינו, האזרחים, וכי הוא, שר האוצר, מונה לתפקיד שומר הסף של אוצר המדינה. ביד גסה הוא משחק בקופת המדינה כבשלו, ללא אחריות כלכלית וללא שום קביעת מדיניות שתסייע להווה של מיליוני אזרחים במצוקה, ותסייע לבנות את עתידם הכלכלי של הדורות הבאים.
80 אלף עסקים קטנים עומדים להיסגר בשנה הקרובה, מאות אלפים עלולים לאבד את עבודתם הקבועה ובזמן הזה, השר כץ ומרידור מנהלים מאבקי כוחות מטופשים על גבם של האזרחים.
המדיניות הכלכלית של ישראל בעשור האחרון, שמרידור הוא הסמן המובהק שלה, חיבקה את הטייקונים, המונופולים והגזלנים במדינה, וכתוצאה מכך ריסקה את פוטנציאל הצמיחה שלנו והרחיבה את הפערים בנינו לבין המערב. התוצר לנפש של ישראל במונחים נומינליים מגיע ל-42 אלף דולר לשנה, אולם פערי המחירים בנינו לבין המערב מגיעים עד לכדי 25%.
כלומר, כוח הקנייה של התוצר לנפש שלנו שקול לכ-32 אלף דולר בלבד, המהווים בדיוק מחצית מהתוצר לנפש בארצות הברית, העומד על כ-65 אלף דולר לנפש. שיעור יחסי כה נמוך של התוצר לנפש ביחס למקבילו בארצות הברית חוותה ישראל בשיא משבר האינתיפאדה השנייה בשנת 2002, ואי שם בשלהי שנות החמישים של המאה הקודמת.
עד כדי כך מגיע הכישלון הקולוסאלי של קברניטי הכלכלה הישראלית. זאת, אף מבלי להזכיר כי בעשור זה האמירו מחירי הדיור (150 משכורות ממוצעות אל מול פחות ממחצית הממוצע המערבי) והונחו פצצות זמן שמאיימות לרסק את הפנסיה שלנו (כפי שיגלו אזרחים רבים מספור כשיתקרבו בני הארבעים והחמישים לגיל הפנסיה).
נגיף הקורונה, ויותר מכך הניהול הכושל של תוצאותיו, מעמיקים את המשבר עוד ועוד עם חלוף הזמן. עד שהמשק הישראלי מתחיל להידמות לספינה טובעת, שהעכברים על סיפונה רבים רגע לפני בריחתם ממנה.
במקום ששני ה"אישים", כץ ומרידור, יפנימו כי המשק הישראלי מתקרב בצעדי ענק לפשיטת רגל, הם עסוקים בהטחת האשמות צודקות איש על רעהו. היה טוב יותר אם היו עוסקים איש במחדליו, במקום להאשים זה את זה. בשורה התחתונה, שניהם - במדיניותם ובגישתם - אינם האנשים שיצילו את המשק הישראלי ממצוקתו הנוראה.
הפתרון שיכול לחלץ את ישראל מהקטסטרופה
מה חובה לעשות כדי להיחלץ מהקטסטרופה הכלכלית? מה שממשלת ישראל עשתה בהצלחה גדולה בשתי הפעמים הקודמות שבהן פשטה את הרגל, ב-1985 וב-2003. במהלך שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת, היה זה שילוב של משברים חיצוניים (מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון הראשונה), ומדיניות כלכלית כושלת שהביאו את ישראל לקריסה כלכלית מוחלטת ולאינפלציה של 400%.
בתחילת שנות האלפיים ועד 2003 היה זה שילוב של משבר חיצוני (האינתיפאדה השנייה) ומדיניות כלכלית כושלת, שהביאה לקריסה בתחילת 2003. במונחים רבים, המשבר ב-2003 אף היה חמור יותר מזה של 1985, בפרט משום ששיעור הנסיגה בתוצר לנפש כמו גם הנסיגה ברמה היחסית של התוצר לנפש בישראל אל מול ארצות הברית היו חמורים יותר.
בתחילת המשבר הנוכחי עמד החוב הממשלתי על כ-60% מהתוצר הלאומי. לאחר כחמישה חודשי ניהול כושל של המשבר, אנו כבר עומדים על כ-80%. נוכח ההתנהלות הפיננסית השערורייתית של משרד האוצר וממשלת ישראל, אנחנו בדרך הבטוחה לקו אדום שבו החוב הממשלתי יגיע ל-100% מהתוצר הלאומי.
רק לשם ההשוואה, כשנכנסתי לתפקידי כחשב הכללי ומנהל המדיניות הכלכלית של ישראל בשנת 2003, לאחר שלוש שנים של אינתיפאדה ומדיניות כלכלית נכשלת, עמד החוב על כמעט 100% מהתוצר הלאומי. לממשלת המעבר ולממשלה הנוכחית "הספיקו" חמישה חודשי קורונה בלבד, כדי להביא את המשק קרוב לאותם ממדים של קטסטרופה.
הצעד המתבקש והמידי להתחלת תהליך ההבראה של המשק, טמון בפיצול תפקיד ראש אגף התקציבים באוצר בין ראש האגף האחראי על התקציב, לבין האדם שינהל את מדיניות המאקרו הכלכלית. בדיוק כפי שנעשה ב-1985 וב-2003. ב-1985 היה זה הכלכלן האמריקני, פרופ' הרברט שטיין, שהובא כדי לנהל את המדיניות הכלכלית מחוץ לאוצר, ב-2003 היה זה כותב שורות אלה.
שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, שמינה אותי לתפקיד, אף אמר לי בזמנו כשנימק את המינוי החיצוני שלי כי "אין ברירה, מי שיושב על העץ לא יכול לנענע אותו". אין לי אלא לחזור על עצתו. המשמעות: את השינוי יכול לחולל רק מי שבא מחוץ לאוצר, עם סט ערכים שונה, מדיניות כלכלית אחרת ותפישה רעננה. כדי לשנות באמת ולחולל מציאות חדשה, צריך מנהלים שאינם יושבים על העץ, אלא באים מבחוץ ומנענעים אותו.
תנאי הכרחי נוסף להצלחת השינוי המתבקש, הוא במינוי שני אנשים שיגיעו מחוץ לפקידות המדינה. ראשית, כלכלן בכיר שלא צמח במשרד האוצר ובאגף התקציבים שלו, שימונה לפרויקטור כלכלי ויקבל לידיו את מלוא הסמכויות המאקרו-כלכליות לביצוע שידוד המערכות הנדרש. שנית, מנכ"ל בחברה עסקית גדולה, ורצוי במיוחד מחברת הייטק גדולה, שאינה תלויה בביצה המקומית, שימונה לראש אגף התקציבים ויביא למשרד האוצר נורמות עסקיות מקובלות והתנהלות כלכלית אחראית, המעוגנת בתפישות חדשות ושונות ממה שהיה עד כה.
המדיניות הקפיטליסטית הקיצונית של ממשלות נתניהו בעשור האחרון, הגיעה לסוף דרכה וחייבת להשתנות. עלינו לקבוע סדרי עדיפויות תקציביים חדשים, לבצע רפורמות יסודיות בתחום המס, ולחולל שינויים מבניים שישברו את כוחם של המונופולים.
אנו חייבים להחזיר את אמונם של בעלי עסקים קטנים ועצמאיים בהפחתת נטל המיסים עליהם, ועול המונופולים. אנו גם חייבים להשיב את אמון משקי הבית ביכולת הממשלה לנווט, ולהשיב את אופק הצמיחה שלה במהרה.
פרופ' ירון זליכה כיהן כחשב הכללי במשרד האוצר וכיום הוא ראש החוג לחשבונאות בקריה האקדמית אונו