בהיותו רמטכ"ל טרי באביב 1972, שקל דוד (דדו) אלעזר את ההשפעות האפשריות של מבצע "ארגז" לחטיפת קצינים בכירים בצבא סוריה כדי להמירם בשבויי צה"ל. אלעזר שאל את עוזר ראש אמ"ן למחקר, תת-אלוף אריה שלו, אם להערכתו עלולה סוריה להסלים תקרית מקומית כזאת עד כדי מלחמה. "לא" השיב שלו, שהכיר את הסורים זה שני עשורים, עוד מימיו כפרידלנדר - נציג צה"ל מולם בוועדת שביתת הנשק. "הסבירות לכך נמוכה", הוסיף. דדו סירב להסתפק בכך. "כמה נמוכה?", שאל - ושלו נענה לאתגר המספרי. "20 אחוז", ענה. להפתעת שלו וקציניו, ביניהם עמוס גלבוע שלימים מילא את התפקיד ששינה את כינויו לראש חטיבת המחקר באמ"ן, האומדן המרגיע הקפיץ את הרמטכ"ל. "20 אחוז? זה נשמע לך נמוך? הנה, אני לוקח את האקדח שלי, טוען בתוף רק קליע אחד ומסובב. רולטה רוסית. מוכן לכוון לעצמך לרקה וללחוץ על ההדק? מה אכפת לך, יש רק 20 אחוז סיכוי שטעית", אמר אלעזר.
אחד האסונות הגדולים של ישראל, אם כי לא יותר מהאסון של האטימות המדינית והזחיחות הפיקודית, היה ששנה וחצי אחר כך שכח אלעזר את הלקח שניסה להרביץ בקצין המודיעין. כאשר שמע משלו ובעקבותיו מראש אמ"ן אלי זעירא, שהסבירות למלחמה ביוזמת אנואר סאדאת באוקטובר 1973 נמוכה, לא אתגר שוב את המעריכים (שלו אמר, בדיעבד, שהתכוון לכשליש) וחמור מכך, לא אתגר את עצמו ואת הממונים הפוליטיים מעליו.
מודיעין אינו מדע מדויק; הוא בכלל לא מדע, אלא היתוך של אמנות יצירתית ומקצוע חופשי. חלקים ממנו יכולים להיות מדויקים מאוד, למשל באיזו נקודה נמצא כרגע קאסם סולימאני. חלקים אחרים רק משוערים, למשל מה יקרה, באזור ובעולם, אם הטיל יפגע או לא יפגע בו. ההערכה, כשמה היא: בערך.
אל תפספס
הציבור הישראלי נחשף השבוע, בתיווך התקשורת המתודרכת, להערכה השנתית של אמ"ן. ככל שהניתוחים המפורטים והמנומקים זוקקו למען הצריכה האזרחית לשש מלים עממיות או לשתי שורות תחתונות, הם הפכו לפשטניים, שטחיים ואף מטעים. יצא שכרגיל קיימות שלוש שכבות של מציאות: היא עצמה (שתתגלה במלוא בהירותה רק במבט לאחור ממרחק הזמן), השתקפותה בהערכה והשתקפותה של ההשתקפות בדיווחים על ההערכה; וכך, אם מתעקשים, עד אין סוף.
בישראל, בעל המידע טועה תכופות לחשוב שהוא ורק הוא גם בעל הדעה. לכן טוב ואמיץ, במיוחד ערב בחירות, שצה"ל משתף בנתונים ובתוצריהם את האומה שתיאלץ לצאת לקרב, או לספוג בעורף, אם הפוליטיקאים לא יפעלו בתום לב ובשיקול דעת. חשיפה מאוחרת, בדיעבד, תהיה מאוחרת מדי.
להערכת המודיעין יש לפיכך מובן כפול. ההערכה של המודיעין - תוצאת המחקר של החומר המודיעיני שנאסף - וההערכה החיצונית את המודיעין, ובמקרה זה, כמו ברבים אחרים, את אמ"ן, שהיא הזרוע המודיעינית של המדינה ולא רק של הצבא. להעריך את המעריכים, ובעצם - אם כי לא במשמעות המקורית של הסטת האש הפלילית - לחקור את החוקרים.
צה"ל עדיין לא למד את חשיבות האיוורור המיידי של מידע בעל חשיבות ציבורית. לא בהכרח מתוך אשליה שניתן להסתיר - כבר יודעים שבסופו של דבר הכל יוצא, אך לא משכילים ליזום את הפרסום ולהקהות בכך את עוקצם של חשדות לטיוח וטיפשות.
שתי דוגמאות מהשבועות האחרונים: גיוס החרדים והצפת המטוסים. במקרה הראשון, בדיקות חוזרות טרם הושלמו. בשני, במתיחות שלאחר ההתנקשות בסולימאני, היה טעם מסוים בעיכוב קצרצר של הדיווח על הפגיעה בכוננות היירוט והתקיפה של חיל האוויר, בעקבות הסופה שפגעה בטייסת ה-16-F "סופה". אך בשני המקרים לא היה צה"ל זריז דיו כדי להבין שאמון הציבור מצדיק הודעה מהירה ככל האפשר. כמו נקודות כשל בטיחותיות, המאותרות לפני תרגילים, יש נקודות כשל תקשורתיות שמפקדים יכולים לגלות כדי להתריע כלפי מעלה, לעדכן את דובר צה"ל ולהפחית את הספקנות כלפי המנגנון הצבאי המסורבל. היפוכו בראש אמ"ן, אולי כי מאז מלחמת יום הכיפורים אינו מפקדו של "ראש מחלקת ביטחון (שדה) והסברה" - דובר צה"ל; אולי כי נוח יותר לדבר על האויב מאשר על צה"ל; או מפני שבהתייחסות לעתיד אין סיכון לתשלום מחיר עכשווי.
עקרונית, לגופה של הערכה, ראוי להתרחק משפע הפרטים אל הלקחים הגדולים, שהם שלושה המזוקקים לקביעה אחת: צבירות גדולה, סבירות נמוכה. צבירות, לנוכח ריבוי האויבים, הגבולות והאיומים, זה על זה ולצד זה, עם מטרות ולעתים גם שרשרות פיקוד משותפות, ואף על פי כן סבירות נמוכה.
סבירות נמוכה, למה? זה לו"ז הערכת אמ"ן, במילה אחת, למלחמה. בשתי מילים, למלחמה יזומה. בארבע, הכתובות באדום מודגש, למלחמה יזומה "בידי אויבינו". כלומר, אמ"ן אינו בעסקי אומדן הסבירות למלחמה מתגלגלת מתוך גירויים ותגובות, ועוד פחות מכך בעסקי הצד הכחול, כוחותינו. לא לו היכולת להעריך אם ממשלת ישראל תיזום מלחמה, או תייצר מצב שיגרור את האויב לצאת למלחמה. מתוך השלילה מסוגל אזרח, לקוח של הערכת המודיעין שנקנה בכספו ובמאמצי בניו, ללמוד גם את החיוב שכלל אינו חיובי: אפשר להימנע השנה ממלחמה, שסביר שהאחריות המלאה או החלקית לה תרבוץ על ישראל.
שני הלקחים הנוספים הקשורים בכך עוסקים בגרעין האיראני ובזירה הפלסטינית, הדיווחים התקשורתיים על הערכת המודיעין היו רב-משמעיים; קרובים לפצצה, או לא? המבוכה אינה באשמת אמ"ן. התמצית ברורה: חומר באיכות נשק לפצצה ראשונה, רחוק מכוח מבצעי, עלול אמנם להצטבר עד סוף השנה, אחרי הבחירות בעד דונלד טראמפ או נגדו, והצטברות זו כשלעצמה תסייע לקיצונים בטהראן ללחוץ לקבלת הכרעות לוחמניות, אם טראמפ ייבחר מחדש. אבל הדרך האיראנית להשגת נשק גרעיני - טיל עם ראש קרב - ארוכה לפחות כפליים.
נביא, לא אלוהים
במועד הצפוי לסיום תפקידו של אלוף תמיר הימן, המעריך שאיראן רוצה להגיע רק עד לסף הגרעין ולהתמקח משם מעמדת כוח, אך לא להסתכן בחציית קו ובכך בהזנקת התקפה רבתי נגדה, לא יהיה נשק גרעיני איראני בלי קשר לזהות המחליטים בוושינגטון ובירושלים. בשתי הבירות, ולמעשה גם בשלישית, בטהראן, כל מנהיג יפעל באותו כיוון - למניעת התגרענות צבאית. השאלה היא רק איך, בהסכם או במלחמה. טראמפ ונתניהו, הרעבים לתהילה אישית, מעדיפים את הסגנון - מלל לוחמני - על התוכן. בזירה הפלסטינית, כשאמ"ן ממשיך להציג רקע של התרעה אסטרטגית, המשמעות היא שבכל רגע - מוות או נבצרות של מחמוד עבאס, סיפוח בקעת הירדן, טבח במקומיים, תוכנית עוינת של טראמפ, בחירות פנימיות עם ניצחון לחמאס - עלולים רכיבים שונים של מצב נפיץ להתעורר מתרדמתם. ושוב, ישראל אינה סבילה. היא מסוגלת להשפיע, לטוב או לרע, בעזה כמו בגדה המערבית.
לא מובן מאליו שהימן מעז להעריך כך ואף לשתף בהערכה את הציבור. קל להיות קשה. ראש אמ"ן החושש רק מוועדת החקירה שלאחר המלחמה הבאה יציל תמיד את נפשו בהערכה מחמירה: סבירות גבוהה. מה אכפת לו, שהאחריות לתרגום הערכה זו למעשים ולכספים תבעבע אל הרמטכ"ל והממשלה. ישברו הם את ראשיהם, האמנם להסיט משאבים מבניין הכוח שיידרש מחרתיים - ומתקציבי הבריאות והרווחה - לכוננות של הלילה, האם לגייס מילואים ולבטל את קיצור שירות החובה, אולי להשלים עם רוע הגזירה אך לקדם אותה במלחמת מנע.
זאת כבר לא המחלקה שלו. החזאי דואג רק לאזעקת שיטפון, לא למעליות היורדות לחניונים, לכבישים לצד הגעתון או להזזת מטוסים מדירים תת-קרקעיים; ואם לחילופין העננה השחורה בתחזיותיו מתפזרת ללא מבול, אין באים אליו בטענות. הוא הרי נביא, לא אלוהים.
אלוף המתכבד בראשות אמ"ן לא כפסגה מושלגת כשלעצמה וסיום מרתק לכל מסלול צבאי, אלא כתחנה בדרכו לפיקוד מרחבי, סגנות הרמטכ"ל או אף התמודדות על תפקיד הרמטכ"ל, יכול לנוחותו לסגת למדרון האחורי של ההערכות הקודרות ולהגיע הבייתה בשלום. איש לא יבוא אתו חשבון על הזדמנויות שהוחמצו, על השקעה מיותרת בביטוח קצר-טווח ועל הפגיעה בהכנת צה"ל למלחמת 2030.
לעיניו מתנוסס גם פיתוי בדמות דגם יוסי כהן, ראש המוסד הקשוב למאוויי אדונו, מסייע לו ומסתייע בו. אוי לראש אמ"ן הרוצה להיות רמטכ"ל ומכעיס את מי שעלול עדיין לכהן בראשות הממשלה. אביב כוכבי, ראש אמ"ן במחצית הראשונה של העשור הקודם, כולל ב"צוק איתן", וכשאיראן ניצבה על פרשת הדרכים שבין עימות להסדר, לא היה המועמד המועדף לרמטכ"ל על בנימין נתניהו (הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, המליץ על כוכבי כרמטכ"ל ועל האלוף ניצן אלון, ראש אגף המבצעים ומי שנתניהו לא רצה כראש אמ"ן, כסגנו והמועמד הטבעי לרמטכ"ל אחריו). נתניהו אמנם בדרכו החוצה, או פנימה, אבל למה להימן לסבך לעצמו את החיים?
אבחון מתוחכם של המצב
הימן, יליד 1969, צעיר בחמש שנים מכוכבי ובשנתיים מקודמו בראשות אמ"ן הרצי הלוי, המסתמן כסגנו השני של כוכבי והמועמד המוביל לרמטכ"ל הבא. הוא קצין נבון, הוגן, מעמיק ורהוט. בחודש הבא ימלאו שנתיים לכהונתו באמ"ן, פחות או יותר אמצע הדרך. בצה"ל המתבגר יש לו עדיין אופק לפיקוד, בסבב האלופים שיוציא את איל זמיר מהסגנות ואת הלוי מהדרום. ערב בחירות, כשנתניהו עסוק בהישרדות ומפריח איום סרק לפטר את נפתלי בנט (הוא מסוגל לממש את האיום, אבל מינוי שר ביטחון חדש, כשאסור לו לשוב ולהחזיק בתיק, תלוי באישור הכנסת, שהרוב בה נגדו), הימן לא נרתע מאבחון מתוחכם של המצב. ללא כניסה לפוליטיקה, הוא מבליט את חובתה של הממשלה, היוצאת או הבאה, לפעול ברוח המעבר מהערכת המודיעין לפעולת המדינה: הכל צפוי והרשות נתונה.
התקרה של הימן היא הרצפה של כוכבי, שאייש את מושב ראש אמ"ן לפני שלושה תפקידים - בין כה וכה היה גם אלוף פיקוד הצפון וסגן הרמטכ"ל. אם יקרעו בה פתח מילוט ויציבו שם סולם חבלים, יוכלו הימן וקודמו של קודמו להיפגש ללא תיווך של מסדרונות, מעליות (או מדרגות) ומאבטחים.
מחלון משרדו של הימן בקריה נשקף בית המשפט, מושבו של אחיו אברהם, המבוגר ממנו ב-16 שנה. השופט המחוזי, לשעבר ניצב-משנה ביחידות התביעות והמשמעת של המשטרה בעת שתמיר טיפס בשריון לדרגת אלוף-משנה, היה פעוט בן שנה כשמשפחת הימן עקרה לבת ים ממצרים. זו היתה שנת לכידתה בקהיר ובאלכסנדריה של רשת "סוזנה", עסק הביש שהיה לפרשת לבון. לפני כחודשיים דחה השופט הימן את דרישת יועצי התקשורת של נתניהו, שנחשדו בהטרדת עד המדינה שלמה פילבר, לאסור על המשטרה לחטט בטלפונים שלהם. לא שהוא נגד נתניהו (ובוודאי אין להקיש ממנו לאחיו, או להיפך) - הוא בעד המשטרה.
מוצא משפחתו עושה את הימן לראש אמ"ן השני בלבד - קדם לו עמוס מלכא - שניתן לייחס לו רקע מזרחי; בדוחק, גם שלמה גזית (וינשטיין), יליד טורקיה. בפועל, אין לכך שום השפעה על מידת הבנתו את הערבים או הפרסים. חשוב יותר ניסיונו כמפקד בשריון כולל אוגדה סדירה וגיס, כקצין מטה בפיקוד הצפון ובמטכ"ל, כחניך ומפקד במכללה לביטחון לאומי וכמי שהתחכך בפלסטינים כמפקד חטיבה מרחבית ובסורים כמאבטח הגולן במלחמת האזרחים שאיימה לגלוש לגזרתו. הוא מודע מאוד ליתרונות ולאילוצים שבטכנולוגיה ובכוח-אדם איכותי, שני תחומים המחייבים טיפוח ומיצוי.
במחלוקת המסורתית - מי עדיף כראש אמ"ן, מפקד או קצין שצמח מתוך המודיעין - הימן ממוקם בצד המפקדים, ולדעתו כך נכון. מוטב שראש אמ"ן יהיה אלוף היודע מאין הוא בא ולאן הוא הולך, יראה את הבעיה הכוללת של בניית הצבא והפעלתו, ינהל מפעל עצום ורב-תחומי המורכב מכמעט שתי רבבות של צעירות וצעירים מוכשרים, ויפסוק במשיכת החבל בין יצרני המודיעין לצרכניו; ובתוך המודיעין - בין המערכים השונים, בתקופת עליונותם המכרעת של האלקטרוניקה והסייבר, לצד תבלין הגאונות והתעוזה של יחידים ששום מכשיר לא יחליף.
בהגדרת ראש אמ"ן כמעריך הלאומי, שנועדה לסמן את סמכותו, אחריותו ובכורתו כי מלחמה מעל לכל והתרעת מלחמה היא ההערכה הגורלית מכולן, יש מידה של הטעייה. המעריך הלאומי המדיני הוא ראש הממשלה. המעריך הלאומי הצבאי הוא ראש חטיבת המחקר באמ"ן, כיום תת-אלוף דרור שלום. ראש אמ"ן נמצא בתווך, כמפקדו של רח"ט מחקר וכקצין המודיעין של הרמטכ"ל, שר הביטחון, ראש הממשלה והקבינט.
רק פעמיים בתולדות אמ"ן, בתום מלחמת יום הכיפורים, התקדם רח"ט מחקר - גזית ואחריו יהושע שגיא - לראשות אמ"ן. אפשר להוסיף להם בשנות ה-50 את יהושפט הרכבי, שהגיע מרקע מחקרי. לרוב, המגמה היתה השאלת קצין בכיר מהשדה או מהמטה לאמ"ן, ולא הבשלת מעריך עד שיעמוד בראש אגף שהוא גם חיל וגם זרוע.
המחקר, עם כל חשיבותו, הוא רק אחד ממערכי המודיעין הצבאי. לצד ההפעלה, סיירת מטכ"ל ושאר גופי המבצעים המיוחדים, יחידות האיסוף (כגון 8200 ומפעילי הסוכנים של 504) וקצין המודיעין הראשי, המופקד על כוח-האדם וההדרכה. בהיעדרו של ראש אמ"ן מהארץ, ממלא-מקומו ולכן גם בכיר התא"לים הוא ראש חטיבת ההפעלה. בשנה החולפת התמנו או סוכמו ראשים חדשים להפעלה ולמחקר. קדמה לכך התמודדות בין קצינים מוכשרים במיוחד, שהוכרעה ביתרון קל לפי מסלול תפקידים. גם המפסידים, ומעסיקיהם, לא קופחו. על ראשות המחקר, למשל, התחרו שני אלופי-משנה, ע' ס' וא' ס'. ע' נבחר, א' יפוצה בתפקיד המקביל, ראש החטיבה האסטרטגית באגף התכנון.
ראש אמ"ן לא משנה את הערכת אמ"ן או המחקר, אך הוא יכול להוסיף לה הערכה אישית, העשויה לסטות מהערכת המחקר ואף יותר. בכך ניתן למחליטים, לבחירתם, תפריט של הערכות. כאלוף במטה הכללי, הוא גם נוטל רשות לעצמו שלא להסתפק בממצאים ובמסקנות - יש לו גם המלצות. כאן טמונה סכנת טשטוש התחומים וניגוד העניינים. אם אמ"ן יתרחב גם לשיווק המלצות, יהיה עליו להעריך מקצועית את תוצאות אימוצן. על כן ההמלצות, אם הן מוגשות למטכ"ל או לקבינט, הן של האלוף המכהן בראשות אמ"ן ולא של אמ"ן.
ועדת אגרנט, בעיקר כגחמה פרטית ותיקה של הרמטכ"ל השני יגאל ידין, חתרה לאיזון עוצמתו של אמ"ן כמעריך. זה היה פתרון מגושם לבעיית הפער שבין המציאות וההערכה. כביכול, אם ייבנו שלושה גשרים ולא אחד מעל התהום, יוכלו המטכ"ל והממשלה לבחור על מי מהם לנוע, או את מי לפוצץ.
הניסוי נכשל. גורמי המחקר במוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים אמנם שופרו, במשרד החוץ ובהמשך גם בשב"כ ואצל מתאם הפעולות בשטחים ובמשטרה, גם מחלקות המודיעין בפיקודים המרחביים חוזקו והוקמה מחלקת בקרה ("איפכא מסתברא") בתוך אמ"ן, אך עליונות המעריכים של אמ"ן על עמיתיהם לא עורערה. המחליטים, חברי הקבינט, שומעים בסבלנות פוחתת הערכות שונות, המעמידות אותם בפני כורח של הכרעה ואחריות לתוצאותיה. בסופו של דבר, הם מעדיפים להתייחס להערכה אחת, גם אם ללא התחייבות לאמץ אותה. זאת, ברוב המקרים, הערכת אמ"ן - המחקר פלוס (או מינוס, כמו במחלוקת ביניהם בפרשת מנהרות חיזבאללה בגליל) הראש.
אחרי שבמצוות ועדת אגרנט הודח זעירא, חששו אלופים להתמנות לראשות אמ"ן. החשש התבדה, בסך הכל. אהוד ברק, אמנון ליפקין-שחק, בוגי יעלון וכעת כוכבי עברו באמ"ן בדרכם ללשכת הרמטכ"ל. אורי שגיא לא היה רחוק משם. החריג היה שגיא אחר, יהושע, שהומלץ להדחה בידי ועדת כהן לחקירת הטבח בסברה ושתילה. לאחרונה נחשף נאומו בפברואר 1983, בישיבתה של ממשלת בגין שעסקה בדו"ח כהן. חלקים ממנו נקראים כאילו נכתבו בכל עשור בתולדות אמ"ן.
הטראומה של יום הכיפורים
בהגיעו לאמ"ן/מחקר באפריל 1974, מתפקידי שדה (כולל קמ"ן פיקוד ואוגדה) והדרכה, אמר יהושע שגיא: "ראיתי מערכת הרוסה, נבוכה, חסרת שמץ ביטחון, בלי יכולת לתפקד ולעמוד במשימתה העיקרית: מתן התרעה למלחמה ולשרת את ממשלת ישראל וקברניטיה במתן הערכת מצב לאומית על אויב". שגיא הוסיף: "חלפו תשע שנים ואגף המודיעין, על קציניו וחייליו, שוקם והוא שוב חדור ביטחון ואמונה ביכולתו לספק לצה"ל, למערכת הביטחון ולממשלת ישראל מודיעין מלא, מדויק, אמין ובזמן. בנינו מחדש את האדם, איתנות רוחו, יושרו המודיעיני ועמוד השדרה המודיעיני שלו. בחיל המודיעין האדם, יותר אולי מבכל מערכת אחרת, הוא המפתח ואין לו תחליף".
ממש כמו יורשיו לאחר 35 שנה ויותר, התגאה שגיא כי "פיתחנו מערכת מודיעינית מתוכננת, מתוחכמת, עם המון חזון, וסיכנו את נפשות חיילינו במבצעים מהנועזים שצה"ל ידע אי-פעם, ושאינני יודע אם אי-פעם יסופר בהם, ואות לכך - קציר עיטורי המופת והציונים לשבח שניתנו לאנשינו בחדרים הסגורים, האחוריים". שגיא הוסיף כי "בנינו ורתמנו את מיטב המוחות הטכנולוגיים במדינה לפיתוח אמצעי מודיעין מתוחכמים ביותר, שזכו בשלל פרסי ביטחון ישראל. כדי שההערכות תהיינה אמינות ומבוססות יותר, יש לתת להן בסיס רחב ועמוק של מידע מלא ובזמן". עוד הוסיף כי "הוכחנו כי בדרך זו ניתן להגיע אל מקורות המידע, חרף המאמץ האדיר שאויבינו השקיעו במניעתו מאיתנו. כל זאת, כדי שנשיג את המטרה של הבטחת ההתרעה ואי מתן אפשרות, ולו גם קלושה, שמא תחזור הטראומה של מלחמת יום הכיפורים".
והנה, התלונן שגיא בהתעלמו מכך שהשלום עם מצרים היה הגורם העיקרי לכך שטראומת 1973 לא חזרה ושמלחמת הברירה בלבנון חידשה פצעים שהגלידו, אמ"ן "יעמוד בכל אתגרי העתיד, בתנאי שתישמר רוחו", אמר. "המערכת שאני עומד בראשה פגועה כיום. אני חש בניצני התסכול דרך מאות טלפונים, מכתבים ומברקים, רובם מקצינים זוטרים ואחרים בחיל המודיעין, שסירבו להזדהות, מחשש שיואשמו בחנופה", הוסיף שגיא.
הקצינים הפגועים והמתוסכלים (מהדחת מפקדם, בגלל סבילותו בפרשת הטבח ולמרות הצטיינותו היחסית של אמ"ן כספק מודיעין לקברניטים וללוחמים) אמרו לשגיא, "נעשה לנו עוול נורא; איננו רוצים לשרת בחיל מובס, שלא משנה מה יקרה במדינה, נואשם בו; הדרך שאנחנו צריכים ללכת בה היא של שב ואל תעשה, כי ממילא שום דבר לא יעזור, תמיד נימצא אשמים; כיצד נמצאנו אנחנו האשמים בפני הוועדה, כשהתרעותינו והערכותינו בעניין הפלנגות נמצאו נכונות, בעוד המוסד, שקיים את הקשר איתם ואף מקיים מערכת מחקרית והערכתית מקבילה לשל אמ"ן מאז ועדת אגרנט, לא ניזוק כלל".
באוזני בגין ושריו מיהר שגיא להסתייג מהטענות שציטט. "אינני מצדיק אמירות אלו. אני מתקומם נגדן, כי משמעותן חזרה לנקודת המוצא של 1974, אך הייתי רוצה שתדעו אותן". זה לא הועיל לו והוא הודח. קינת שגיא היתה מוגזמת. המודיעין שרד היטב בלעדיו וארבעה מראשי המחקר שלו (אביעזר יערי, יעקב עמידרור, עמוס גלעד ויוסי ביידץ) קודמו לדרגת אלוף מחוץ לאמ"ן.
אך מה שאמר שגיא על הפלנגות והכשיל את אמ"ן לקראת יום הכיפורים וביקור סאדאת בירושלים גם יחד, עודנו נכון כיום. גדול החסרונות המובנים של אמ"ן הוא האיסור המוטל עליו לחקור שני שלישים מהבעיה המוטלת לפתחו - לא את הישראלים ולא את האמריקנים. הוא אינו אוסף מודיעין בוושינגטון; בקריאת מברקי השגרירות והנספחות הצבאית ובשמיעת דיווחים מהמפגשים רמי-הדרג של קצונת צה"ל אין די לפיענוח מהלכיו של טראמפ. לא "אמריקה", לא "ממשל טראמפ" - טראמפ. איך אפשר לשער מה יעשה הכדור האדום בביליארד האזורי, אם העיניים עצומות בפקודה לעבר הלבן והכחול.
מותר לחקור את עלי חמינאי, אבל לא את טראמפ ואת נתניהו, אף שאין משמעות להערכה כלשהי של חמינאי או חסן נסראללה בלי זיקת הגומלין למחליטים בירושלים ובוושינגטון. מה גם, שאין פתרון מובהק, לפי התנהגות העבר לשאלת המהלך הבא. אם טראמפ הפגין איפוק המתפרש כחולשה, ייתכן שכך יעשה עוד פעם או פעמיים, אך יתכן גם שכמו בשבועות האחרונים, ישאף להפוך את המגמה ולהכות.
טבעי שהדרג הפוליטי העליון, למרות הטלת האחריות להערכה על אמ"ן, יירתע ממיקוד קשב המודיעין הצבאי (או המשטרתי, או של שב"כ) בו, גם בלי לנופף בבלהות ההפיכה השלטונית. די ברגישות שביחסי ראש הממשלה עם שר הביטחון ושניהם, או ראש ממשלה שהוא גם שר הביטחון, עם הרמטכ"ל. על כן, מי שאמור לספק את ההערכה נטו - ה"נט אססמנט", הוא גורם שונה - אגף התכנון (אג"ת), שבמקורו עוצב לפי מידותיו של מייסדו, האלוף אברהם (אברשה) טמיר, בכפיפות משותפת לרמטכ"ל ולשר הביטחון; ובהמשך המל"ל, המטה לביטחון לאומי. הציפיות לא התממשו, בגלל אותה רתיעה פוליטית, ובמיוחד ראש-ממשלתית, מפני הסגרת הסודות המדיניים הכמוסים בידי אנשי צבא (מה שלא מנע מהמודיעין הצבאי לגלות, באמצעות המעקב אחר הצד השני, סודות כאלה, עיין ערך אוסלו). ואם כך תמיד, ודאי שכך כשה"נט" של ה"אססמנט" הוא נת - נתניהו.
מה שתעשה ישראל ישפיע לא פחות ממה שיעשו אויביה
ייתכן אך כלל לא מובטח, שצה"ל ובתוכו אמ"ן יעבור לנוח אם מעליו יאיישו את הדרג המדיני בני גנץ, גבי אשכנזי ויעלון. השפה המשותפת תועיל, אך גם צפוי מתח בין ותיקים לצעירים, הנוכחיים ומי שקידמו אותם בשעתם. מברק, כראש ממשלה ושר ביטחון, לא רוו נחת במטכ"ל ובמודיעין. הימן, כמו הלוי וכוכבי ורוב קודמיהם, אישית ובזכות הסרנים והסא"לים והתא"לים המבריקים והמנוסים שלו, ממלא ריק רב שנים במערכת הממלכתית. לפנים היו ראשי המנתחים והמעריכים דוד בן גוריון ומשה שרת, יגאל אלון ומשה דיין, אבא אבן ויצחק רבין. רמתם הנשכחת עלתה בהרבה על זאת של נתניהו ודורו. בהיעדר שרים בעלי שיעור קומה, הבמה מושארת לאלופים.
המסר הברור של אמ"ן לציבור, ומתוך ההדהוד החוזר לפוליטיקאים, הוא שמלחמה אינה גזירת גורל. לא באיראן, לא בלבנון, לא בסוריה, לא בעזה, לא השנה. מה שתעשה ישראל, בהחלטה דמוקרטית של נבחריה ובשליחות בוחריה, ישפיע לא פחות ממה שיעשו אויביה. זה טוב ואף אמיץ, אך עדיין בגבולות הגזרה של סבבים מלחמתיים מוגבלים, תוצרי הקיפאון המדיני, או של ההתגרענות האיראנית שאמ"ן ממקם במסגרת המיקוח המחודש, שטראמפ שואף להותיר בו חותם אישי שימחק את אובמה.
בהקשר הנרחב, של אסטרטגיית יציאה מהסכסוך כולו, ראש אמ"ן הנוכחי, כמו קודמיו, אינו מעז להתבטא, אף שלדעתו חובתו גם להמליץ ולא רק להעריך. מי שיבקש להבין את הכיוון הראוי לישראל מתוך רמזיו, יעשה זאת על אחריותו בלבד. כשהימן אמר "סבירות נמוכה", הוא לא רצה לנקוב במספר, אך דומה שכ-30 אחוזים לא יהיה ניחוש פרוע מדי. והיכן 70 האחוזים האחרים, של השלום?
(עדכון ראשון: 16/01/20, 17:42)