פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      גם בלי הישג ביד: סיום השביתה מבסס את ברגותי כמנהיג הרשות הבא

      שביתת הרעב של האסירים הפלסטינים הסתיימה לאחר 40 ימים, וכל הצדדים יכולים לפחות לטעון לניצחון. מנהיג השביתה השתמש בה כדי להשיב את מקומו בצמרת פתח – והצליח להפוך לסמל לאומי וליורש הבלתי מעורער של אבו מאזן

      גם בלי הישג ביד: סיום השביתה מבסס את ברגותי כמנהיג הרשות הבא
      צילום: רויטרס, צלמי וואלה!NEWS וסרטוני גולשים, עריכה: שניר דבוש

      לאחר 40 ימים, באה הבוקר (שבת) לסיומה שביתת הרעב של האסירים הפלסטינים, שאותה הוביל בכיר פתח מרואן ברגותי. השביתה הסתיימה שלא במקרה, בבוקרו של חודש רמדאן ובהודעות נרגשות של כלי התקשורת הפלסטיניים על "הניצחון הגדול" של האסירים ושל ברגותי. ניצחון גדול אולי לא היה שם, אך בהחלט אפשר לומר שכל הצדדים שהיו מעורבים במאבק הזה יכולים להיות מרוצים, ולפחות לטעון לניצחון.

      ברגותי, שירות בתי הסוהר ואפילו הרשות הפלסטינית, כולם מסמנים לעצמם הישגים משמעותיים, גם אם מדובר בהישגים תודעתיים בלבד. בכל מקרה, מאירועי 40 הימים האחרונים אפשר כבר להגיע למסקנה אחת ברורה: לא מעט גורמים בישראל וברשות ביקשו לחבל במעמדו של ברגותי כמנהיג אסירים. עם זאת, הם קיבלו אותו בסופה של השביתה כיורש הבלתי מעורער של יו"ר הרשות אבו מאזן – לפחות בעיני הציבור הפלסטיני.

      עוד בוואלה! NEWS:
      שביתת האסירים: ברגותי פונה לבדיקות בבית חולים והוחזר לכלא
      מחשש לחייהם: כ-60 אסירים פלסטינים שובתי רעב פונו לבתי חולים
      ברקע מגעים לסיום שביתת האסירים: עשרות פצועים בעימותים בגדה

      מרואן ברגותי, 2012 (AP)
      הישגים צנועים. ברגותי (צילום: אי-פי)

      לכן, צריך אולי להתחיל באיש שמיקד אליו את מרב האש בשבועות הארוכים של השביתה. הוא שיזם את שביתת הרעב, הוא שתועד על ידי שירות בתי הסוהר אוכל חטיף "טורטית", והוא גם שיוצא מהשביתה הזו כסמל לאומי, לא פחות מזה. ברגותי החל את השביתה יחד עם 1,150 מחבריו מארגון פתח - כשליש מאסירי הארגון, וכשישית בלבד מכלל האסירים - כשבאמתחתם רשימה מפוארת של דרישות מישראל: הצבה של טלפונים ציבוריים באגפים הביטחוניים, השבה של הלימודים האקדמיים לאסירים הביטחוניים, הגדלת מספר ערוצי טלוויזיה שמותר להם לצפות בהם, ועוד.

      השביתה מסתיימת עם מילוי דרישה אחת בלבד מבין כולן: החזרה של הביקור השני בחודש של משפחות האסירים בבתי הכלא, צעד שכלל לא קשור לישראל או לשירות בתי הסוהר. לפני כשנה ירד מספר הביקורים לפעם בחודש עקב צמצום בתקציב הצלב האדום, שמאפשר את הביקורים. מי שכעת סייעה בפועל לסיומו של המשבר הייתה הרשות הפלסטינית, שהסכימה לממן את ההוצאות הכרוכות בביקור שני בחודש ובכך ניתן לברגותי ולחבריו השובתים הסולם הגדול שביקשו כדי לרדת מהעץ.

      חגיגות ברמאללה לאחר סיום שביתת האסירים, 27 במאי 2017 (צילום מסך , טוויטר)
      המנגנונים הפלסטיניים מנעו חיכוכים מיותרים. חגיגות ברמאללה, היום (צילום מסך מתוך טוויטר)
      חגיגות ברמאללה לאחר סיום שביתת האסירים, 27 במאי 2017 (צילום מסך , טוויטר)
      הציבור עם ברגותי. חגיגות ברמאללה, היום (צילום מסך מתוך טוויטר)

      ברגותי החל את שביתת הרעב בין היתר בשל מצבו הפוליטי בפתח. לאחר אותן בחירות לוועדה המרכזית של פתח שבהן סיים במקום הראשון, חבריו לוועדה שכחו אותו מאחור ויחד עם יו"ר פתח והרשות אבו מאזן, דאגו שלא יקבל שום תפקיד רשמי, כמו סגן יו"ר הארגון. ברגותי, שהבין שאבו מאזן וחברי הוועדה המרכזית מנסים לבודד אותו ולהשכיח אותו מהציבור הפלסטיני ומתומכי פתח, עשה מהלך נגדי מבריק: הוא החליט להוביל שביתת רעב למען תנאי האסירים, נושא שנמצא בקונצנזוס מוחלט בצד הפלסטיני.

      חשוב להזכיר, אסירי פתח לא הובילו שביתת רעב בכלא הישראלי זה כ-13 שנים. ואכן, כבר בתחילת השביתה ברגותי זכה לכותרות בכל כלי תקשורת פלסטיני ולהתייחסויות אפילו מצדם של בכירים בפתח, שניסו לחבל במאמציו. גם צמרת חמאס, שלא לקחה חלק בשביתה, נאלצה פעם אחר פעם להביע את תמיכתה ב"מאבק הצודק" של האסירים.

      הפגנת תמיכה בשביתת הרעב של האסירים הפלסטינים, ביתא, 19 במאי 2017 (רויטרס)
      אף אחד לא היה יכול להתנגד ל"מאבק הצודק". הפגנת תמיכה בשובתי הרעב בביתא, לפני כשבועיים (צילום: רויטרס)

      ברגותי לא הצליח בשני דברים מרכזיים: ראשית, רוב האסירים, מפתח או מחמאס, לא הצטרפו לשביתה. מאבקי הכוחות בין הארגונים ובקרב אסירי פתח עצמם מנעו מהשביתה להפוך לנחלת הכלל. לטענת מקורבי ברגותי, מתחריו בפתח טרחו להפעיל מנהיגי אסירים בבתי הכלא כדי שישברו את השביתה. ביום האחרון, אתמול, שבתו 834 אסירים בלבד.

      הנושא השני שבו נרשם הישג מוגבל בלבד לברגותי, היה הרחוב הפלסטיני: ההמונים, בניגוד לציפיות של האסיר מספר אחת, לא יצאו לרחובות. באף אחד מימי השביתה לא נרשמה תנועה של מאות או עשרות אלפים כפי שכבר קרה בעשורים אחרים.

      והיכן "ההישג" בכל זאת? ב-40 הימים הללו יצאו אלפים לרחובות, בכמה מהימים הושבתו בתי ספר ומשרדי ממשלה, ונרשמו גם עימותים עם כוחות הביטחון הישראלים. הרחוב התעורר - לא כפי שרצה ברגותי, אך בהחלט נרשמה תסיסה בגדה. כל מי שביקר ב-40 הימים האחרונים בגדה המערבית יודע שאחת הסיבות המרכזיות להתעוררות החלקית בלבד הייתה המאמץ יוצא הדופן של מנגנוני הביטחון של הרשות למנוע הסלמה. המנגנונים עצרו שוב ושוב הפגנות בכל רחבי הגדה, כאלה שנועדו להוביל לעימותים עם הצד הישראלי.

      תיעוד של מרוואן ברגותי אוכל בתאו בזמן שביתת האסירים, מאי 2017 (מערכת וואלה! NEWS , שב"ס)
      ברגותי כקדוש מעונה. התיעוד מבית הכלא (צילום: שב"ס)

      מעבר לכך, כלי התקשורת הפלסטינים והרשתות החברתיות לא הפסיקו להלל את ברגותי ואת חבריו. התמונות שלו הופיעו בכל כפר, עיר, מחנה פליטים. שמו נישא בפי ילדים שלא נולדו עוד כשברגותי נכנס לכלא הישראלי, לאחר שהורשע ברצח חמישה בני אדם. עבורם הוא "נלסון מנדלה" הפלסטיני, ויתרה מכך, עבורם הוא המנהיג הבא לאחר אבו מאזן.

      שב"ס הצליח לנהל את המשבר הרחק מעיני התקשורת

      שירות בתי הסוהר, מצדו, יכול לטעון לזכותו שלא נענה לאף אחת מהדרישות של האסירים או של ברגותי. בנוסף, המשבר נוהל על ידי השב"ס כפי שהיה צריך להיעשות - הרחק מעיני התקשורת, ללא כותרות מפוצצות, מבלי שברגותי יצליח למשוך תשומת לב יתר על המידה. מבעוד מועד הוכנו מרכזים רפואיים בתוך בתי הכלא, שתפקידם היה לטפל באסירים החלשים. ההפרדה, הפיצול, הבידוד - כל אלה מנעו גם מהשביתה להפוך להמונית יותר.

      עם זאת, טעות אחת גדולה נעשתה כאן בתקופה הזו, והיא סיפור ה"טורטית". ייתכן שהיה מי שחשב שהתמונות של ברגותי הכחוש זולל חטיף שוקולד בשירותים יפגעו במעמדו ובשביתה. בפועל, קרה ההיפך. התמונות עוררו הזדהות, וברגותי שקצת ירד מהכותרות לאחר כשלושה שבועות ראשונים של שביתת רעב והיה בבידוד, מנותק מהעולם, למעשה זכה לחשיפה חוזרת בכלי התקשורת בזכות שירות בתי הסוהר והמשרד לביטחון הפנים.

      במקום להצטייר כחלש, הוא הצטייר כמסכן, קורבן, קדוש מעונה. בנוסף, שירות בתי הסוהר סירב בכל התקופה הזו גם לנהל משא ומתן מול ברגותי ובכך שימר את השביתה, במקום להביא לסיומה. כלומר, בעוד שבמשרד לביטחון הפנים ובשירות בתי הסוהר לא רצו לחזק את מעמדו של ברגותי בתוך בתי הכלא מחשש שחלילה יתנהל איתו משא ומתן, הם פספסו את התמונה כולה: מעמדו של ברגותי בשטחים רק הלך והתחזק.

      בית המעצר קישון. נובמבר 2013 (ערן גילווארג)
      מישהו היה צריך בסופו של דבר להוציא אותו משם. כלא קישון, שם הוחזק ברגותי (צילום: ערן גילווארג)

      גם היום מבהירים בשב"ס שלא התנהל כלל משא ומתן עם ברגותי, אפילו לא בימים האחרונים, וכי בסיום השביתה האסירים לא קיבלו משב"ס דבר מבין הדרישות שהציגו. בצד הפלסטיני חולקים על כך, ובגדול. אין ספק שמישהו משב"ס החליט בכל זאת להעביר את הנהגת האסירים השובתים וברגותי עצמו לכלא אשקלון כדי לנהל שם שיחות על סיום השביתה, צעד שלא נעשה עד כה.

      עצם העברתו של ברגותי לשם כדי שיוביל את השיחות היוותה מעין הכרה בפועל בחשיבותו בשביתה הזו ובצורך לסיימה כמה שיותר מהר. אולי בישראל ישובו ויטענו ש"לא דיברנו עם ברגותי", אלא שמישהו בסופו של דבר טרח להעבירו לכלא אשקלון ושם לאפשר לו לנהל את השיחות על סיום השביתה. לא ניתן אלא לשאול כעת, אם לא אפשר היה לעשות זאת קודם, ובכך להרגיע מעט את הרוחות בתוך בתי הכלא ומחוצה להם.

      יו"ר הרשות הפלסטינית בפסגת הליגה הערבית בים המלח, ירדן, 29 במרץ 2017 (רויטרס)
      יכול להיות שבע רצון. אבו מאזן (צילום: רויטרס)

      לסיום, אי אפשר שלא להתייחס לרשות הפלסטינית, שהסכימה לשלם עבור הוצאות הביקור השני לאסירים, ובכך להוכיח לציבור הפלסטיני עד כמה היא מנסה לסייע להם. לעומת זאת, חמאס לא רק שלא השתתף בשביתת הרעב אלא גם לא הצליח להביא לשינוי במעמד האסיר.

      מכאן, שהרשות יכולה להיות שבעת רצון. מעבר לכך, היה כאן רצון אמיתי עז של הרשות והנהגת הפתח להביא לסיומה המהיר של השביתה, לא רק בגלל הדאגה לרווחת האסיר, אלא בין היתר מאחר שברשות ובפתח הבינו שכל יום שחולף, רק מגביר את התסיסה בשטחים מצד אחד ואת התמיכה בברגותי מצד שני.