פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המספרים המדאיגים של גל הטרור: שלושה פלסטינים יוצאים לבצע פיגוע מדי יום

      בעיות פסיכולוגיות, משברים משפחתיים ואפילו הכיבוש לא מסבירים כיצד 250 פלסטינים היו מוכנים למות ללא היסוס כדי לרצוח יהודים בגל הטרור הנוכחי. תאריך התפוגה של הרשות נראה קרוב מתמיד, אבל הממשלה ממשיכה לחיות בבועה

      המספרים המדאיגים של גל הטרור: שלושה פלסטינים יוצאים לבצע פיגוע מדי יום
      עריכה: ניר חן

      יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן ניסה השבוע להסביר את המניעים לתופעה חסרת התקדים שאנו עדים לה במהלך החודשיים וחצי האחרונים, או כפי שרבים אחרים מכנים אותה, האינתיפאדה השלישית. עד כה יותר מ-130 מחבלים השתתפו בפיגועים או בניסיונות פיגועים נגד מטרות ישראליות. אם משקללים ביחד את מספר המחבלים שביצעו פיגועים עם אלה שנעצרו עוד טרם הפיגוע בידי הרשות הפלסטינית ושב"כ, מגיעים בהערכה לא זהירה לכ-250-200 פלסטינים, שהיו מוכנים להיהרג כדי להרוג יהודים - וכל זה ב-75 ימים. כלומר ממוצע גס של כשלושה מחבלים ביום. מספר דמיוני, הזוי ומסוכן.

      אבו מאזן טען כי הייאוש מהכיבוש הישראלי ומפתרון שתי המדינות הביא את אותם צעירים לעשות את שעשו והואשם בישראל בהסתה. ראש הממשלה בנימין נתניהו מיהר לתקוף אותו ואף לצטט סקרים שנערכו בשטחים, המעידים לכאורה על אי האמון של הציבור הפלסטיני בפתרון שתי המדינות. הוא רק שכח לומר מהיכן נולד אי האמון הזה. נתניהו התעלם כמובן מכך שהרשות הפלסטינית עצמה מונעת כמעט בכל יום פיגועים מכל הסוגים נגד ישראל.

      לקריאה נוספת:
      ההסתדרות הרפואית: טיפול יוענק קודם לפצוע הקשה ביותר - גם אם מחבל
      פחים כמחסה וחשש מתגבר: בחזרה לזירת פיגוע הדריסה בירושלים
      המחבל יצא מחברון לפיגוע הדריסה בי-ם; צפו בתיעוד השניות שאחרי

      עימותים סמוך לרמאללה. נובמבר 2015 (רויטרס)
      שלושה מחבלים ביום. עימותים באזור רמאללה, באוקטובר (צילום: רויטרס)

      לא ההסבר של אבו מאזן ("הכיבוש") ולא זה של נתניהו ("ההסתה") יכולים להבהיר לנו את פשרה של תופעה איומה זו. בנוסף לכך, ייתכן שבעיניים המערביות שלנו לעולם לא נוכל באמת להבין כיצד מאות צעירים מוכנים למות ללא היסוס כדי לתקוף אזרחים ישראלים בסכינים.

      טהא קטנאני, אביה של אשרקת, המחבלת בת ה-16 שניסתה לדקור עוברי אורח יהודים סמוך למחסום חווארה (ולבסוף נדרסה על ידי גרשון מסיקה, ראש המועצה האזורית שומרון לשעבר, שעבר במקרה במקום, א"י), מוכר כאיש הג'יהאד האיסלאמי. בשנים האחרונות הוא משמש אימאם של אחד המסגדים במחנה הפליטים עסכר שליד שכם. בריאיון לערוץ הטלוויזיה המזוהה עם ג'יהאד, סיפר לאחר האירוע כי בתו אמרה לו לפני מותה שלא יפעל להשבת גופתה אם תיהרג. "אם ינסה הכיבוש להתמקח על גופתי, אל תסכים לכך", ציטט קטנאני את בתו.

      בהמשך הריאיון תיאר את החקירה שעבר במתקן החקירות של שב"כ בחווארה. "הם ניסו להבין אם היה משבר, אם היא הייתה במשבר, או אני או יאסין (דודה של אשרקת, א"י)", הוא סיפר על ניסיונות החוקרים להבין את המניע לפיגוע. "אבל הכיבוש לא מבין", הוסיף האב בעיניים דומעות. "הוא לא מבין את המשוואה... הם באשליות. אשרקת חיה בבית שלה, עם רמת חיים גבוהה, עושה מה שהיא רוצה.. להפך, מי שמכיר אותנו, כולם מכירים את היחסים החמים ביני ובין ילדי. כל האנשים מתרגשים לראות את הסגנון שלי ואת היחס שלי אליהם", הוסיף בניסיון להסביר שלאשרקת לא הייתה שום בעיה משפחתית או פסיכולוגית.

      ישיבת ממשלה משרד רה"מ 13.12.15 (פול צלמים , יונתן זינדל/פלאש90)
      ממשיך לחיות בבועה. ראש הממשלה בנימין נתניהו (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

      ידנו כנראה קצרה מלהבין את התופעה. רבים מהפרשנים התריעו והזהירו מפני פיצוץ, אך אף אחד לא חזה את האופן שבו מתפתחת לה האינתיפאדה השלישית. בוודאי שלא הדרג המדיני שממשיך לחיות בבועה משלו, ממתין עד שתעבור הסופה, ואילו זו ממאנת לעבור. לטענתו של הדרג המדיני, החזקת גופות מחבלים או האיום להרוס את בתי המשפחות, עשויים למנוע את הפיגוע הבא. אלא שהטכניקות הללו אינן עומדות במבחן המציאות. זרם הפיגועים לא נפסק לרגע. מתברר שזה לא קשור למשבר משפחתי או לבעיה פסיכולוגית, זה משהו הרבה יותר עמוק מכך, משהו שאנחנו בישראל מתקשים להבין או לראות.

      הממשלה ממשיכה להאשים את אבו מאזן, אבל האינתיפאדה השלישית היא בכלל ביטוי לייאוש ולתסכול בעיקר מהרשות הפלסטינית, כמו גם מהפלגים הפלסטינים כולם, ואפילו מדור ההורים שאכזב את הצעירים. רוב המחבלים, כידוע, לא השתייכו לארגון כזה או אחר, לא היו מוכרים למערכת הביטחון ואף לא אחד מהם קיבל הוראה מגורם כזה או אחר להוציא לפועל פיגוע. הצעירים הללו באים רובם מהערים הפלסטיניות, חלקם דתיים יותר וחלקם פחות, רובם רווקים. הם לא ניזונים רק מההסתה ברשתות החברתיות ובוודאי שלא רק מכלי התקשורת הרשמיים של הרשות. את השנאה הם מקבלים כמעט "לתוך הווריד", בקפה אינטרנט, במסגדים, במועדוני ביליארד, בתוך המשפחה וכמעט בכל מקום.

      הדרישה "הבלתי אפשרית" של הפלסטינים

      לתופעה שכזו קשה למצוא הסבר אחד משכנע או פתרון של ממש שיעצור את המגפה. הצרה היא שאין שום פתרון שנראה באופק. סכנת התפוררות הרשות הפלסטינית עדיין קיימת, לצד הישראלי אין תכנית להרגעת הרוחות ולא עושה רושם שבכוונתו של ראש הממשלה להציע תכנית שכזו בקרוב. להיפך, במהלך פגישה של בכירים ישראלים ופלסטינים בדרג הביטחוני, דרשו הפלסטינים "מפת דרכים מדינית", כזו שתוביל לרגיעה בשטח. אולם הישראלים הבהירו שכל עוד הרשות לא מרגיעה את המצב והאלימות לא נפסקת, אי אפשר לדון בכלל בבקשה שכזו, כי הרגיעה המיוחלת לא תתרחש בלי צעדים מדיניים דרמטיים.

      ומה דורשים הפלסטינים במסגרת "מפת הדרכים"? את הבלתי אפשרי: הקפאה של הבנייה בהתנחלויות והסכמה עקרונית למשא ומתן על בסיס הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967. אלו בקשות לא מציאותיות לנוכח הרכב הקואליציה הנוכחית בישראל ומדיניותו של העומד בראשה. לאור זאת, אם בוחנים את האופק המדיני או הביטחוני, מגלים בעיקר כלום. לרשות אין את היכולת להרגיע את השטח ללא צעדים מדיניים דרמטיים, וישראל אינה מתכוונת לעשות צעדים שכאלה.

      רמאללה, מאי 2015 (מערכת וואלה! NEWS , זיו קורן)
      מפזר איומים על ימין ושמאל. סאיב עריקאת (צילום: זיו קורן)

      השאלה היא מה זה אומר על הרשות ועל אבו מאזן. האם הם פועלים על זמן שאול? או כפי שהסביר לי אחד מבכירי הרשות הפלסטינית בשיחה בלשכתו ברמאללה, "game over", הוא אמר. האם משמעות האמירה היא שפירוק או התפוררות הרשות קרובים מתמיד? כנראה. ברור שהיכולת של המנגנונים להמשיך ולפעול ולמנוע פיגועים הולכת ונשחקת בכל יום שחולף, בעקבות כל פיגוע פלסטיני ובעקבות כל פעולה ישראלית בשטח, כמו שאירע השבוע בקלנדיה.

      זו ספירה לאחור שקשה לדעת מתי תסתיים, אך ברור שבשלב כלשהו היא תיעצר. מבחינה זו, ההתפוררות של הרשות היא בעיקר שאלה של "מתי", ולא של "אם".

      ואולם, לא רק הצד הישראלי עומד נאלם לנוכח ההתפרצות של האלימות. גם בצד הפלסטיני אין תכניות של ממש. סאיב עריקאת, מזכ"ל הוועד הפועל של אש"ף, מפזר בימים האחרונים איומים על ימין ושמאל. הוא מדבר שוב ושוב על ביטול ההכרה בישראל ובהסכמי אוסלו. לא ברור אם הצעדים הללו יצאו לפועל, אבל צריך לומר שלא מעט מההמלצות הלא מוצלחות של עריקאת בשנה האחרונה, כמו הצטרפותו לבית הדין הפלילי בהאג ביום השנה להקמת הפתח, שחל לפני קצת פחות משנה, התקבלו בחום על ידי הראיס.

      פעמים רבות מדי דובר בשבועות האחרונים על אותה ועדה באש"ף שאמורה להתכנס ולהחליט על עצירת התיאום הביטחוני והכלכלי עם ישראל. האם עד סוף השנה יכנס אבו מאזן את הנהגת אש"ף ויוביל להחלטה דרמטית הנוגעת ליחסים עם ישראל או לתיאום הביטחוני עמה? קשה להמר. אך לקראת יום הפתח שחל ב-1 בינואר, אפשר לנחש שבכירי התנועה ינסו לעשות צעד כזה או אחר שיחזיר ולו במשהו את הפתח לקדמת הבמה ולאג'נדה הפלסטינית.