"גרעין אידיאולוגי קשה": כך הפכה חברון לחממת הטרור בגל הנוכחי

אם לרגע אחד עוד נדמה היה שגל הטרור הנוכחי הולך ונחלש, ואולי אף נעלם, באו אירועי סוף השבוע והבהירו לנו עד כמה המציאות טופחת על פנינו. אנו קבורים עמוק בתוך תופעה יוצאת דופן, שלמרבה הצער עלולה שלא לחלוף בזמן הקרוב. זה כבר אינו טפטוף או כמה התקפות מקריות: 17 ימים שבכל יום – למעט אחד – נרשמו פיגועים או ניסיונות פיגועים, שנעשו על ידי צעירים פלסטינים חמושים בסכינים, מוכנים למות כדי לדקור ישראלים.

והטפטוף אינו פוסק. הפלסטינים מכנים את התופעה הזו "אינתיפאדת אל-קודס". יהיה מי שיטען כמובן שזה אפילו לא קרוב לאירועי הדמים שפרצו בדצמבר 1987 או ספטמבר 2000. והצדק עמם: באינתיפאדה זו הממד העממי קיים, אך שולי. אפילו באירועי "יום הזעם" ביום שישי האחרון לא נראו עשרות אלפים ברחובות, אולי כמה אלפים בודדים, ובפורומים של חמאס ברצועת עזה אף נכתבה ביקורת מפורשת על כך שתושבי הגדה המפונקים אינם טורחים לצאת מבתיהם כדי להתעמת עם הכיבוש ולתמוך במאבק לשחרור אל-אקצא. אולם ייתכן כי מדובר באינתיפאדה מסוג חדש, ששייכת לצעירים וסכינאים ממזרח ירושלים הפועלים על דעת עצמם.

לקריאה נוספת:
"אינתיפאדת ירושלים" החלה: ישראל נלחמת במחבלים הבלתי נראים
שוטרת מג"ב שחיסלה את המחבלת מפיגוע הדקירה: "יריתי ללא היסוס"
הר הבית בידי הפירומנים

בימים האחרונים מצטרפים אליהם צעירים מחברון. יש לכך לא מעט סיבות. למען ההגינות יש לומר כי ניתן למצוא הסבר לכל עיר פלסטינית שממנה היו יוצאים מחבלים. למעשה, העובדה שלא יוצאים מפגעים מערים אחרות בגדה המערבית היא המפתיעה. ההצטרפות החלקית בלבד של הגדה לאינתיפאדה היא בין המגמות החיוביות הבודדות שעוד ניתן להצביע עליהן במסגרת האירועים האחרונים.

חברון כמו ירושלים – שתי ערים מעורבות - מהווה יעד קל למפגעים עצמם. הם אינם צריכים לצאת מעיר או מכפר דרך מחסומים כדי לחדור לתוך עיר ישראלית ולמצוא יעדים לתקיפה. בשטח H2 בחברון, שנמצא בשליטת צה"ל, מתגוררים ישראלים ועשרות אלפי פלסטינים הנמצאים זה לצד זה במשך 24 שעות ביממה. הר הבית ומערכת המכפלה, מקומות קדושים לשתי הדתות, מעניקים השראה חולנית לפעולות ג'יהאד, בשם הדת. בנוסף לכך, בשתי הערים אפשר למצוא את "הגרעין האידיאולוגי הקשה" - קיצונים שמוכנים לנקוט פעולות אלימות נגד בני הדת השנייה. חברון ידועה כמעוז חמאס זה עשרות שנים, ועל אף המאמצים האדירים שישראל משקיעה שם במישור הביטחוני והמודיעיני וחרף הפעולות של הרשות הפלסטינית לסיכול פיגועים, כולל מעצר חשודים בשבוע החולף – במקום יש מספיק קיצונים חדורי מוטיבציה, שמוכנים להיהרג כדי להרוג יהודים.

אלא שיש גם חדשות מרגיעות. כפי שכבר צוין, הגדה המערבית אינה ממהרת להצטרף. עובדה זו קשורה בחוסר המוטיבציה של הציבור להיגרר לתוך אינתיפאדה נוסח 2000, אך גם ברצונו הטוב של יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן, שלא ממהר לשבור את הכלים: מנגנוני הביטחון הפלסטיניים עושים מאמץ גדול ומשמעותי לסיכול פיגועים שיובילו להסלמה רבתי גם בגדה, אנשיו עוצרים פעילי חמאס ואף בולמים הפגנות רחבות. כך, למשל, טיפלו אנשיו בהפגנות שיצאו מאוניברסיטת ביר זית בשבוע שעבר. ההפגנות בבית אל עדיין נמשכות, אולם מצומצמות יותר.

בשורה התחתונה, התיאום הביטחוני נשמר על אף כל הזעזועים. הבעיה היא שאנו על זמן שאול. היכולת של אבו מאזן להמשיך ולעצור הפגנות - ובכלל זה אלו של פתח - אינה נצחית ולא תישמר לזמן רב. בסופו של דבר גם הפתח וצעיריו, אנשי התנזים, יצטרפו למעגל האלימות. רק אתמול חמושים אנשי פתח פתחו באש במחנה הפליטים קלנדיה לעבר חיילי צה"ל. אז נכון, עד כה זו אינתיפאדה בשליטה, אם יש כזו חיה, אך ללא יוזמה מדינית משמעותית או איזשהו ניסיון לעצור את ההידרדרות, זו שאלה של זמן עד שנחצה את נקודת האל חזור וגם מעט חדשות טובות אלו כבר לא יהיו רלוונטיות.

בינתיים ספק אם היוזמות המדיניות שיש על השולחן יועילו במשהו. היוזמה הצרפתית, להצבת כוח משקיפים בינלאומי בהר הבית, כנראה לא תעבור במועצת הביטחון. ספק גם אם המפגש המתוכנן בין שר החוץ של ארצות הברית ג'ון קרי לראש הממשלה בנימין נתניהו באירופה יזיז משהו במישור זה. פגישת פסגה ערבית-פלסטינית-ישראלית עדיין לא נראית אופק, ולכן ככל הנראה נכונו לנו עוד לא מעט ניסיונות פיגועים.