12 ימים לאחר הפיגוע בכביש איתמר-אלון מורה, שבו נרצחו בני הזוג הנקין, אפשר לומר שכבר החלה "אינתיפאדת אל-קודס". ואולם, אינתיפאדת ירושלים שונה מהקודמות לה. בשלב זה עוד קשה לכנות את האירועים אינתיפאדה, שכן הם חסרים את הממד העממי שאפיין את זו שידענו בספטמבר-אוקטובר 2000 או את אירועי הטרור שפרצו בדצמבר 1987.
ובכל זאת, רצף כזה של פיגועי טרור ואלימות כבר אינו בבחינת "גל" חולף. יום אחר יום, עוד ועוד פיגועים, שכולם כמעט מתבצעים על ידי צעירים ממזרח ירושלים: ילדים, נערים, סטודנטים ואפילו עובד חברת בזק. אנו עדים לתופעה יוצאת דופן שעוד ייקח לא מעט זמן כדי להבינה? ולפרשה?. למרבה הצער, לא ניתן לראות באופק פתרונות שיסייעו לעצירתה.
התפרצות הטרור אינה מקרית. שר החקלאות אורי אריאל הצית את הניצוץ בעלייתו להר הבית, כמו גם סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי, אך היו שם סימני אזהרה לעתיד להתרחש עוד בטרם ביקרו השניים: רצח מוחמד אבו חדיר והמיני-אינתיפאדה שהתרחשה בקיץ שעבר, העימותים האינסופיים שהיו במזרח ירושלים בין כוחות הביטחון לצעירים פלסטינים, ועוד.
לקריאה נוספת:
חמאס בירך על הפיגועים בירושלים: "פעולות גבורה"
במגזר הערבי יש מי שסירב לשבות: "איך אביא אוכל לילדים?"
מחבל פיגוע הדריסה על הרצח בהר נוף: "תגובה טבעית לפעולות ישראל"
אם מנסים להבין את הסיבות לאינתיפאדה הנוכחית, צריך ללכת שנים רבות אחורה, לתחילת הפיצול בין ירושלים המזרחית לזו המערבית; להזנחה המתמשכת של ממשלות ישראל, במשך 48 שנים, של השכונות הפלסטיניות; למצב הכלכלי הקשה של תושבי האזורים האלו; להיעדר החוק והסדר; ולאזור הדמדומים שהתפתח בכמה מכפרי "עוטף ירושלים" מאז שקמה גדר ההפרדה. שכונות וכפרים שלמים, שתושביהם מחזיקים בתעודות זהות כחולות, אך אינם זוכים לכל התייחסות שלטונית בשל הנתק שלהם מישראל מצד אחד ומהרשות הפלסטינית מנגד.
זו אינתיפאדה של ילדים וצעירים, זו אינתיפאדה ברשת, אך מעל הכול זו אינתיפאדה של ירושלים. נכון, בגדה המערבית מתקיימות תהלוכות מחאה בכל יום, אך מספר המשתתפים בהן מוגבל. ייתכן שהמספר יהיה גבוה יותר היום בגלל "יום הזעם" שהוכרז בגדה. ועדיין, המחאה הציבורית הפלסטינית רפה ומוגבלת בהשוואה להצטרפות של בני נוער וצעירים מזרח ירושלים למעגל המפגעים ללא תכנון או התארגנות, כשהרשתות החברתיות מתדלקות אותם לפעול.
שום מחווה כבר לא תרגיע את השטח
מה שמניע אותם, בין היתר, הם דווקא הסרטונים שצולמו בידי ישראלים מזירות פיגוע, שמשלהבים את הדמיון ואת התעוזה. כך, למשל, הסרטון של המחבלת מנצרת שנורתה בתחנה המרכזית בעפולה, הדוקר בשער שכם בירושלים וכמובן אותו ילד פלסטיני, אחמד מנסרה, מחבל בן 13, שיצא למסע הרג אצל שכניו בפסגת זאב. תמונתו, שבה הוא נראה פצוע וחבול לאחר ניסיון הרצח שביצע, הופצה בצד הפלסטיני והפכה לסמל ל"אכזריות" של הצד הישראלי. הרשתות החברתיות הפלסטיניות בחרו להתעלם מכך שמדובר במחבל שיצא להרוג, והתמקדו בכך שכמה ישראלים סביבו מבקשים לעשות בו לינץ'. דווקא הסרטונים הללו מביאים עמם עוד ועוד מפגעים ומחבלים.
הצרה הגדולה בתופעה הזו היא שהשד כבר יצא מהבקבוק וקשה לראות מה יחזיר אותו. אם עד לפני כמה ימים עוד אפשר היה לדבר על צעדים מדיניים או מחוות שירגיעו מעט את הרוחות ואת השטח, הרי שכל צעד שכזה כעת כבר אינו רלוונטי. הצעירים המזרח-ירושלמים המשולהבים לא ממש מגלים אכפתיות או עניין במצב המדיני בין הרשות הפלסטינית וישראל. "מסגד אל-אקצא" היה המנוע המרכזי בהצתת התבערה, ואין באופק משהו שירגיע אותה.
יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן ממלא את פיו מים במקרה הטוב, ומאשים את ישראל ב"הוצאתו להורג" של חסן מנסרה, המחבל השני מפסגת זאב, במקרה הרע. גם אם יצא ויגנה את שלל הפיגועים, הרי שהדבר לא יעזור מהסיבה הפשוטה שלצעירים במזרח ירושלים לא אכפת ממנו. חמאס כמובן חוכך ידיים בהנאה. ההסלמה האחרונה רשומה על שמו בזכות המאמץ שעשו אנשי הארגון בירושלים, כדי לייצר תבערה בערב ראש השנה. כעת, הארגון הוא שצפוי להיות המרוויח העיקרי.
גם הצד הישראלי במצב דומה: חוסר יכולת של ממש למנוע את הפיגועים הללו. שליחת עוד כוחות למזרח ירושלים כבר לא תעזור בדבר. ייתכן שסגר או עוצר על הכפרים במזרח ירושלים יסייעו מעט בהפחתת מספר הפיגועים, אך בוודאי שלא להפסיקם לחלוטין. בנוסף לכך, צעד שכזה יהיה בעל השלכות מדיניות ופוליטיות דרמטיות מבחינת החלוקה של ירושלים, וכנראה גם יגרור עוד פלסטינים מתושבי מזרח העיר למעגל האלימות, שכן לא יוכלו לצאת לעבודה. יריביו של ראש הממשלה בנימין נתניהו צפויים "לחגוג" על צעד שכזה ולטעון כי "ביבי חילק את ירושלים".
לצערנו, אנו במלחמה כרגע נגד הטרור, בלי אפשרות של ממש להתעמת עם המפגע הבא או המחבל שבצד השני, מאחר שהם בלתי נראים. ולכן, לא נראה שהמלחמה הזו תסתיים בקרוב.