מג'עברי ועד הכלניות: כך נראה צה"ל אצל גנץ

14 בפברואר 2011. טקס החלפת רמטכ"ל. רב-אלוף גבי אשכנזי פונה לרמטכ"ל הנכנס ואומר בנאומו, ספק עוקץ ספק מחמיא: "בני, אין לי ספק שהשקט הייחודי שלך, יכולותיך האנושיות והניסיון הרב – יאפשרו לך לרתום אחריך את חיילי צה"ל ולנווט בנחישות ובביטחה את ספינת הביטחון שלנו לחוף מבטחים".

היה מי שחשב שאישיותו הנוחה, הלא מתלהמת ולחיצת ידו הרפה של רב-אלוף גנץ כמעט נטול האגו יהפכו לנקודת תורפה בפיקוד על הצבא ביום שאחרי אשכנזי. אך ככל שחלף הזמן התברר שהוא היה הרמטכ"ל הנכון בזמן הנכון. צה"ל, מוכה מ"פרשת הרפז" ומביטול מינויו של אלוף יואב גלנט לתפקיד הרמטכ"ל היה צריך לעבור שיעור במדיטציה. כך נקודת החולשה של בני גנץ הפכה ליתרון.

יריית הפתיחה של גנץ ניתנה חודש אחרי כניסתו לתפקיד עת כינס את הפורום המבצעי של צה"ל בהשתתפות כלל מפקדי היחידות המבצעיות מרמת מפקד הגדוד ומעלה, על מקביליהם בחילות האוויר והים. הוא הרגיע אותם, ביקש מהם לדבר על הכול, לומר היכן ניתן להשתפר, להתייעל, ולהעלות חזרה את הביטחון העצמי שקצת אבד.

ההחלטה לאפשר למפקדים לפתוח את הלב היתה עבורם תפנית באופן הפיקוד על צה"ל. התגובות החיוביות לא איחרו לבוא. מעודד מהן, כינס גנץ את הפורום פעם נוספת באותה השנה. כך התפוגג לו באיטיות ריח "הפגר המת" שהיה מוטל על שולחן המטכ"ל כפי שניסח גנץ בעצמו את התחושה שהותירה פרשת הרפז על הפיקוד העליון וחלחלה מטה לצבא כולו.

כהונתו של גנץ התאפיינה בהחדרת טכנולוגיה חדשה כמו סוללות "כיפת ברזל" ליירוט טילים, מערכת "מעיל רוח" שמגוננת על טנקי מרכבה, נגמ"ש "נמר" הממוגן, ואמצעים נוספים. נכון שההחלטות הפיתוח והייצור החלו בתקופות שקדמו לגנץ, אך הוא זה שדחף, קידם והפנה משאבים להמשיך בתהליך ההתחמשות. בזמן שבכירים במטכ"ל כינו את "כיפת ברזל" בתחילת דרכה "מרגמות מעופפות", צפה הרמטכ"ל לעתיד ודאג ששום גורם לא יפריע לתהליך הייצור.

ניתוח מפת האיומים בחזית הצפונית שערך גנץ, והנגזרות המבצעיות שנולדו ממנו לא זכה תחילה לתמיכה רחבה. גנץ לקח את האוגדה הסדירה 36 (שמורכבת בין היתר משתי חטיבות שריון סדירות – 188 ו-7, חטיבת גולני וחטיבת ביסלמ"ח) והפך אותה מאוגדה מרחבית שאמונה על גבול הגולן לאוגדה מתמרנת. את מקומה של 36 בגזרה תפסה אוגדה מרחבית חדשה שהקים (210). הביקורת נגד המהלך התפוגגה כאשר האוגדה תימרנה ולחמה במבצע "צוק איתן" בצפון רצועת עזה, בזמן ש-210 נותרה דרוכה וקשובה לצבר האיומים מצפון.

מהפכה נוספת שביצע גנץ היא הקמת "מפקדת חזית העומק" שנועדה להילחם ב"מערכה שבין המלחמות" ולפחות על פי פרסומים זרים הצדיקה את הקמתה בשורה של תקיפות שיירות נשק בין סוריה ללבנון.

גם הקמת המטה המבצעי המשודרג בחיל האוויר והיערכות חיל הים להגן על הנכס האסטרטגי של ישראל בלב ים – אסדות קידוח הגז – במסגרת תכנית "המים הכלכליים" שייושמה במהלך כהונתו, נזקפות לזכותו של גנץ. המהלך הנוסף שראוי לציון הוא הטמעת הלוחמ"מ (לוחמה מבוססת מודיעין) בקרב יחידות השדה לקראת מלחמות העתיד. מדובר במערכת נתונים משותפת לכלל הכוחות הלוחמים, שיכולים בזמן אמת לשאוב מידע איכותי על הנעשה בשדה קרב.

בני גנץ הוא לא איש של דרמות. במבט לאחור, זה בדיוק מה שצה"ל ומדינת ישראל היו צריכים בעת הזו: רמטכ"ל שיידע לייצב את צה"ל בזמן שהמזרח התיכון גועש. הקדנציה שלו נפתחה בתקופה בה היתה אפשרות שארה"ב תתקוף בסוריה על רקע השימוש של משטר הנשיא בשאר אסד את אזרחיו בנשק כימי. באותם ימים עבר צה"ל לרמת כוננות גבוהה, מבלי להתלהם, בשל האתגרים שתקיפה כזו יכולה היתה להציב מול ישראל. ובשקט שהכוננות עלתה, כך היא גם ירדה. ברקע, עלתה וירדה האפשרות שצה"ל יידרש להשמיד את תכנית הגרעין של איראן, וצה"ל היה צריך להיערך ולהפנות לכך משאבים.

מבצע "עמוד ענן" בנובמבר 2012 נפתח בחיסולו של ראש הזרוע הצבאית של חמאס, אחמד ג'עברי, במקביל לתקיפות מסיביות ברחבי הרצועה. מהלכים אלו, שיצרו אפקט תודעתי על חמאס, אפשרו לדרג המדיני לקבל החלטה על עצירת המבצע באופן חד-צדדי במועד שרצו בכך. כבר אז אמר גנץ: "אנחנו לא חותרים להישגים, אנחנו מתחילים עם הישגים". גנץ גם שיבח את עבודת המטה שקדמה למבצע כשאמר כי "אנשי המודיעין נלחמים הרבה זמן כדי שאנחנו נילחם מעט זמן".

הפעם הבאה שנדרש צה"ל להשתמש בפועל בסדרי כוחות גדולים היתה במבצע "שובו אחים" לאיתור הנערים גיל-עד שער, איל יפרח ונפתלי פרנקל ביוני האחרון. מעט אחרי מציאת גופות הנערים סמוך לבאר בדרום הר חברון ובעקבות הפעילות נגד תשתית חמאס בגדה, פרצה המלחמה בדרום במסגרת מבצע "צוק איתן".

מבצע שהתנהל הפוך מ"עמוד ענן": צה"ל לא קרא את המפה היטב ונכנס למערכה אליה התכונן חמאס מבעוד מועד. הצבא לא פתח עם הישגים משמעותיים, אלא חתר אליהם תוך כדי תנועה. צה"ל התאמן ונערך למערכה קצרה, אך בפועל נגרר למלחמה הארוכה בתולדותיו.

נעשו שגיאות ונחשפו פערים מבצעיים ב"צוק איתן". ההגנה על יישובי עוטף עזה לקתה בחסר. בצבא הסיקו שתי נקודות עיקריות: צריך להסביר לציבור מתי מדובר בפינוי (בו הצבא פוקד על האזרחים לעזוב ולאיזה אתר), ומתי זו התפנות (כל אזרח רשאי לעזוב את ביתו לאן שיחפוץ). הבלבול גרם לתחושת ביטחון נמוכה ביותר. לאי-הביטחון של התושבים ומשבר האמון עם צה"ל תרם גם "נאום הכלניות" של הרמטכ"ל גנץ בו קרא לתושבים לשוב לבתיהם באחת מהפסקות האש שהופרה במהרה על ידי חמאס. פער משמעותי ובולט נוסף היה המחסור בכלים משוריינים לתמרון, כפי שבא לידי ביטוי בתקרית הנגמ"ש בשכונת שג'עיה בה נהרגו שבעה לוחמי גולני כשהכלי המיושן בו נסעו ספג פגיעה ישירה. בזירה הלבנונית, יבלוט הפער הזה בצורה משמעותית יותר.

כמובן שעל הכל העיב הפער ברמת המוכנות של צה"ל באיתור והשמדת מנהרות בהיקפים של עשרות. האטיות בה טיפל הצבא במנהרות הותירה ספקות באשר לחיסולן המוחלט, כפי שראינו בהשמדת תוואי מנהרה חודרת השבוע ליד נחל עוז.

ביום שלישי השבוע, נאם גנץ בסיום קורס קציני יבשה בבה"ד 1. הוא חרג ממנהגו וסגר חשבון עם השרים שהדליפו תכניות מבצעיות של צה"ל מהקבינט, עקצו אותו אישית וביקרו את פעולות צה"ל בפומבי במהלך המבצע. עם אותם שרים, פתח גנץ חשבון כשאמר: "ובכל זאת, 35 שנים (בשירות. א"ב) זה הרבה זמן וצברתי לא מעט ידע, ולמדתי עוד הרבה דברים. למדתי אסטרטגיה מהי; למדתי מהי מגננה; מתקפה; למדתי מהי הרתעה. ראיתי צבאות זרים, ראיתי קבינטים ביטחוניים בדיונים ארוכים, סגורים יותר, או סגורים פחות". ה"סגורים פחות" כוון למי שרצה לשמוע.

"צוק איתן" גם חשף בפומבי מחלוקות שהיו עד אז בדרך כלל נותרות מאחורי מסך הסודיות. בניגוד לאופיו הנינוח שיודע לנהל משברים מאחורי הקלעים, אחרי המבצע פרץ עימות מתוקשר בין צה"ל לשב"כ על רקע המידע שהעביר או לא העביר השב"כ לצה"ל על המערכה הצפויה, ומה שעשו או לא עשו איתו באגף המודיעין של צה"ל בפיקודו של אלוף אביב כוכבי. המתח בין הארגונים נותר בעינו והפגתו תהיה אחת המשימות הראשונות על שולחנו של הרמטכ"ל הנכנס גדי איזנקוט.

את הפעילות המבצעית חתם גנץ על פי פרסומים זרים בחיסולם של ג'יאהד מורנייה והגנרל האיראני עלא דאדי בשטח סוריה לפני מספר שבועות. פעולה זו, אם בוצעה על ידי צה"ל, מעידה על האמון וחופש הפעולה שניתן לצבא תחת פיקודו של גנץ.

בנוגע ליתר האתגרים, מעביר הרמטכ"ל גנץ לגדי איזנקוט זירה המורכבת מצבר איומים רחב שהדינמיקה שלו משתנה מדי יום: בצפון, לא ברור עדיין אם כוחות חיזבאללה בסיוע איראני יתייצבו על גבול הגולן או שמא האפשרות מדאיגה לא פחות של שליטה של ארגוני טרור איסלאמים-סונים בגולן הסורי. גורלו של אסד כמובן עדיין לוט בערפל.

מערכת היחסים של ישראל עם המדינות הערביות המתונות הפכה למורכבת ביותר. מדינות כמו סעודיה, ירדן ומצרים מאותגרות על ידי כוחות פנימיים וחיצוניים. מדינת ישראל עלולה בעתיד למצוא את עצמה מתמודדת עם השלכות של טרור מלוב, טורקיה, תימן, סודאן ועוד.

במעגל הקרוב ביותר, התאפיינה הכהונה של גנץ בעיסוק ניכר מול הפלסטינים בגדה המערבית. הקיפאון המדיני דרש מהצבא להימתח עד קצה גבול היכולת. נכון לעכשיו, המאמץ הוא לשמר "יציבות", במציאות שיכולה להגיע בתוך כמה חודשים לרתיחה אם הדרג המדיני לא יבצע מהלכי מנע.

בתחום הכלכלי שחה גנץ עם הזרם: הוא לחץ, הסביר והזהיר, אך התכניות הרב-שנתיות (תר"ש) שזכו לשמות כמו "חלמיש", "עוז" ו"תעוזה", הפכו לעוד קובץ שימצא את סופו ב"סל המחזור" במחשב. בימים אלו, אגב, עובדים על תר"ש חדש. הנעלם הגדול מבחינת אנשי הכספים של צה"ל הוא האם בעקבות הבחירות הקרובות והחלטות פופוליסטיות שיגיעו אחריהן, יביאו לצמצום בתקציב הביטחון כבר בתחילת כהונתו של איזנקוט, או שיידחו.

תנאי השירות של משרתי הקבע אינם באחריותו הבלעדית של הרמטכ"ל, אלא גם ובעיקר של ממשלת ישראל שהתירה לפגוע בהם עבור שלמות הקואליציה, שבסוף התפרקה על דברים הרבה פחות עקרוניים. על אף הרושם שגנץ הפסיד לנערי האוצר במערכה זו, קיבל צה"ל במהלך כהונתו את מרבית התקציב שביקש, למעט חוסר זמני שנוצר בעקבות עיכוב בהעברת הכספים.

בשורה התחתונה, כשחובטים באדם - כואב לו. לחלק יותר וחלק פחות. דמות משרת הקבע הפכה לשק החבטות של החברה הישראלית. בתקופתו של גנץ חל שיפור משמעותי בשכר החיילים בשירות סדיר, אך גם שפל אליו הגיע הדימוי של משרתי הקבע. גנץ הזהיר לאורך כהונתו כי אין איש שרוצה להיות שייך לארגון כושל, או להיות "הפראייר של המדינה". גנץ, כאחד שהבין את מקומו במערכת ההיררכית הגדולה, ידע שאם "יהפוך שולחן" יגיע למבוי סתום. לכן כנראה נכנע ללחץ הקיצוץ, וחתם על פיטוריהם של אלפי משרתי קבע. הביקורת נגד צה"ל דעכה, אך השאירה צלקת.

סיפורו של "סגן איתן", סגן מפקד סיירת גבעתי שקיבל בשבוע שעבר את עיטור המופת על המרדף שניהל במנהרת הטרור אחרי חוטפיו של סגן הדר גולדין ב"צוק איתן" מדמה את המצב בו נמצא צה"ל כולו. כשסגן איתן הבין כי מוטלת עליו האחריות לסכל את חטיפת גולדין הוא פשט מעליו את האפוד, הניח בצד את רובה הסער, הקסדה ושאר האמצעים המיוחדים שצויד בהם, אחז באקדח וירד למנהרה. המסר ברור: בסופו של דבר, שום אמצעי מיוחד לא ינצח את המלחמה ללא הגבורה והתושייה של האדם, וצבא טוב הוא צבא שמתבסס על כוח אדם איכותי. אחת המשימות העיקריות להן יידרש הרמטכ"ל הבא הוא להשאיר את הטובים בצה"ל.

לפניות לכתב - amirbohbot@walla.com