האירועים האחרונים בירושלים - גל הפיגועים לצדן של ההתנגשויות בין צעירים פלסטינים לכוחות הביטחון הישראלים, מעלים חשד כבד שהתיאוריה החביבה על ראש הממשלה בנימין נתניהו ושריו בדבר "ניהול הסכסוך" במקום פתרונו, מייצרת מציאות עגומה למדי בעיר הבירה של מדינת ישראל. נכון, בגדה המערבית, הסטטוס-קוו עמד על כנו, לפחות עד אמש (פיגוע הדריסה ליד מחנה הפליטים אל-ערוב שמצפון לחברון). כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית הצליחו במהלך המלחמה בעזה וגם לאחריה, לשמר את השקט היחסי. אין כמעט (רק כמעט) פיגועים שיוצאים מהגדה, והמנגנונים, למרות הסכמי האחדות בין הרשות והחמאס, לא מפסיקים לרגע מלעצור פעילים של הג'יהאד האיסלאמי והחמאס.
השבוע פרסמתי כי בחודשיים שחלפו מאז תום מבצע "צוק איתן", עצרה הרשות יותר מ-250 פעילים של שני הארגונים בגדה. גם מול עזה נשמר השקט היחסי. נכון שמדי פעם "מתפלקת" לה רקטה שיורים פעילי טרור בעזה אך בסך הכול ניכר שחמאס וישראל מעוניינים לשמר את הרגיעה. ודווקא בעיר הבירה של מדינת ישראל, הסטטוס-קוו קורס, ובמהירות. פיגוע רודף פיגוע, הר הבית ממשיך להוות מוקד של הסלמה ובשכונות כמו שועפאט, וכפרים כמו סילוואן ועיסוויה, נראים כמעט בכל יום צעירים המיידים אבנים לעבר כוחות הביטחון.
מדוע זה קורה דווקא בירושלים? בין היתר לנוכח היעדרה של כתובת בצד השני. בעוד בגדה יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן ממשיך להפגין משילו?ת, וברצועת עזה חמאס כופה שקט, בירושלים, בירתנו המאוחדת לנצח נצחים, ממשלת ישראל וכוחות הביטחון מתמודדים עם ההסלמה בשטח לבד ולא בהצלחה יתרה. שנים של הזנחה של מזרח העיר מצד עיריית ירושלים, משטרת מחוז ירושלים וממשלת ישראל, מעלים כעת לפני השטח את האלימות והשנאה שנצברו שם. מחנה הפליטים שועפאט, ממנו יצא איברהים אל-עוכארי, המחבל שביצע את פיגוע הדריסה האחרון בירושלים הוא הדוגמה הקלאסית לכך. מחנה פליטים, אקס-טריטוריה כמעט עבור כוחות הביטחון הישראלים, הממוקם בין הגבעה הצרפתית ופסגת זאב. הוא אינו חלק מהשטח המוניציפלי של העיר, הוא בוודאי שלא בשליטת הרשות הפלסטינית, וכך הפך המחנה עם השנים ל- No man's land. חממה לעבריינים, סוחרי סמים וגם כמובן לארגונים פלסטינים כמו חמאס, פתח ועוד.
וברקע, הר הבית. לא מעט דברים כבר נכתבו ונאמרו על פוטנציאל ההסלמה שיש למקום הזה. אולם נדמה שבשבועות האחרונים דווקא, חברו להם יחדיו קיצוניים מוסלמים ויהודים, במסגרת הניסיון להוביל להסלמה רבתי. ביום שלישי אחר הצהריים פורסמה קריאה למוסלמים להגיע למחרת למסגד אל-אקצא כדי להגן עליו מפני יהודים קיצוניים. הקריאה הזו באה על רקע קריאה של קבוצות יהודיות להגיע לתפילה בהר. וכך, ביום רביעי בבוקר, החלו עימותים בין עשרות פלסטינים שהיו על ההר, לבין כוחות המשטרה. ערוץ אל-ג'זירה, כמו גם כלי תקשורת אחרים, שידרו שוב ושוב את התמונות של שוטרים ישראלים פורצים למתחם הר הבית ויורים גז מדמיע. כמה שעות אחר כך, בא פיגוע הדריסה שביצע איברהים אל-עוכארי.
אחיו של המחבל, מוסא, היה חבר החוליה שחטפה ורצחה את החייל נסים טולדנו בדצמבר 1992. הוא נעצר יחד עם שלושה חברים נוספים בחוליה ושוחרר במסגרת עסקת שליט וגורש לטורקיה. כמה ימים לאחר הרצח של טולדנו, החליטה ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין, לגרש 415 פעילי חמאס וג'יהאד איסלאמי למרג' א-זוהור בלבנון. המקום הפך למחנה אימונים לכל אותם פעילים וחממה לרעיונות קיצוניים. בחלוף כשנה וחצי ולאחר לחץ אמריקני כבד, הבינו בישראל את הסכנה שמהווה המקום ורבים מבין המגורשים חזרו לבתיהם.
קשה לומר אם השפיע האח מוסא על פעולותיו של איברהים. הקשר המשפחתי מזכיר במשהו את המחבל שתכנן את החטיפה והרצח של שלושת הנערים ביוני שעבר, חוסאם אל-קוואסמה. גם לו היה אח, חבר חמאס, ממשוחררי עסקת שליט שגורש לעזה. ובכל אופן נראה שכמו במקרה של מרג' א-זוהור מתברר כעת שחבורת המחבלים ששוחררה באוקטובר 2011 מבתי הכלא בישראל וגורשה לטורקיה ולעזה, נעשתה עם הזמן למסוכנת, אולי אפילו יותר מאותם מחבלים ששוחררו לבתיהם בגדה. המגורשים נהנו מחסינות יחסית באיסטנבול ואנקרה וכן בעזה וחאן יונס.
"חימום" לקראת משהו גדול
הבעיה לעת עתה היא שנראה שהסטטוס-קוו מודל 2014, כלומר הסלמה הדרגתית בירושלים כולל פיגועים, אינו הולך להשתנות. התהליך המדיני עם הפלסטינים הוקפא ומעולם לא נראה כל כך תקוע. ראש הממשלה נתניהו ואנשיו מאמינים באמת ובתמים שהמצב הנוכחי (ובכלל זה ההסלמה בירושלים) עדיפים לאין שיעור על נסיגה מהגדה והקמתה של מדינה פלסטינית, בטח ובטח לנוכח המערבולות הקשות שפוקדות את המזרח התיכון.
קשה לומר אם הם צודקים או לאו, הנבואה בכל זאת ניתנה לשוטים. אבל ניתן לנחש שהסטטוס-קוו המתעצב לנגד עינינו, לא יישאר כמות שהוא עוד זמן רב. ללא אופק מדיני ועם קיצוניים משני הצדדים שמנסים להלהיט את הרוחות באמצעות הר הבית, מספר התקריות האלימות צפוי לעלות ובכלל זה הפיגועים. גם הבחירות האחרונות לסנאט ובית הנבחרים האמריקני, אינם מקור לאופטימיות. קשה לראות כיצד נשיא ארה"ב ברק אובמה החבול והמוחלש, ייצא כעת להרפתקה דיפלומטית חדשה שספק אם תוביל להסכם שלום בין ישראל והפלסטינים. לכך אפשר כמובן להוסיף את המהלכים שמתכננת הרשות הפלסטינית באו"ם ובארגונים הבינלאומיים שבוודאי לא יביאו לרגיעה.
השבוע אמר לי אחד מבכירי הרשות והפתח, כי העימותים האחרונים בירושלים, מהווים במידה רבה רק "חימום", לקראת משהו גדול הרבה יותר, אם לא תהיה פריצת דרך מדינית. שאלתי מדוע הפתח לא עושה יותר כדי להרגיע את הרוחות והוא הסביר (בצדק מבחינתו) שהרשות והפתח לא רוצים לאבד את הרחוב הפלסטיני לטובת חמאס. אלה אותם הסברים שניתנו על ידי הבכירים הפלסטינים בתחילת האינתיפאדה השנייה. מילה במילה כמעט. וכך, ללא שינוי דרמטי במישור המדיני, נראה שהגרוע יותר, עוד לפנינו.