תושבי ירושלים בוגרי האינתיפאדה השנייה זוכרים היטב את אותן שנים קשות בין 2001 ל-2003, שבהן היציאה לרחובות העיר נחשבה להימור. כמעט בכל חודש, לעיתים אפילו בכל שבוע, התרחשו בבירה פיגועי התאבדות והובילו לאובדן של תחושת הביטחון בעיר. הפיגועים שאירעו בבירה במהלך החודשים האחרונים, כמו גם זה שאירע אמש בגוש עציון, מבליטים את שובה של תופעת המחבלים המתאבדים.
אולם הפעם מדובר בקנה מידה אחר, ללא חגורות נפץ או מכוניות תופת, אלא "רק" דחפור או מכונית. ובשונה מלפני 13-12 שנים, ההתמקדות של גל הפיגועים הנוכחי היא כמעט אך ורק בירושלים. מה שעוד שונה, זה שבתחילת האינתיפאדה ההיא תשתיות מסודרות של חמאס עמדו מאחורי הפיגועים. הפעם נדמה שההנחיות הכלליות של ראשי הארגון, ללא תשתית צבאית מסודרת, מספיקות כדי לעורר גל של פיגועים, שכמו אז, מערער את תחושת הביטחון של התושבים.
אינתיפאדה חדשה? כותרות נוספות:
העימותים בירושלים: שעתם הגדולה של הפירומנים | פרשנות
שני פיגועים ביממה: מה שפוגע בירושלים לא נשאר בירושלים | פרשנות
אשת המחבל: "ראה את הדם בהר הבית - והחליט להיות שהיד"
לא פעם במהלך ימי האינתיפאדה השנייה ניסו כוחות הביטחון הישראליים לבנות "פרופיל של מחבל מתאבד" ופעם אחר פעם כשלו בניסיון זה. לעיתים היו אלה גברים צעירים או אפילו נערים, ופעמים נשים נשואות, גרושות או אלמנות. בקיצור, מכל הסוגים והמינים. המחשבה שאת פיגוע ההתאבדות יבצע צעיר, רווק, מרקע כלכלי קשה, התבררה כלא מדויקת בלא מעט מקרים.
גם בשרשרת הפיגועים האחרונים קשה לייצר פרופיל מסוים, מלבד ההזדהות עם הארגונים האיסלאמיסטיים, בעיקר חמאס. המחבל המתאבד אתמול בירושלים, איברהים אל-עכארי, בן למשפחה המזוהה עם חמאס, היה בן 48 ואב לחמישה ילדים. לא בדיוק אותו "מחבל טיפוסי", שניתן לחשוד בו כי יבצע פיגוע מסוג זה. היורה ביהודה גליק, מועתז חיג'אזי, היה צעיר בהרבה. וכך גם בשני המקרים של פיגועי הדריסה הקודמים בבירה, מתחילת חודש אוגוסט ומה-22 באוקטובר. מה שכן ברור, הוא שהמחבלים החדשים מודל 2014, בדומה לאלה מ-2001, מודעים לכך שהם יוצאים לפיגוע שיסתיים במותם - ועדיין, המוטיבציה שלהם להרוג ישראלים עולה כנראה על רצונם לחיות.
התופעה החדשה מסרבת להיעלם
אולי צודק השר לביטחון הפנים, יצחק אהרונוביץ', שאמר שלא מדובר באינתיפאדה. היא אינה מזכירה את הראשונה ולא את השנייה. אולם קשה להתעלם מכך שבירושלים, ולאור מה שאירע אמש בצומת הגוש אולי גם בגדה, מתפתחת לה תופעה חדשה ופחות מוכרת, שייתכן שבעתיד יינתן לה כינוי חדש. אולי לא אינתיפאדה במובנה הנוכחי, אלא שילוב של מחבלים מתאבדים שנוהגים במכוניות או דחפורים, בשילוב עם עימותים בהיקף לא נרחב מדי. בכל מוקד של פעילות ניתן למצוא עשרות צעירים, אולי אפילו מאות, אך בוודאי לא את המסה שהייתה ברחובות עזה והגדה בימים הראשונים של שתי האינתיפאדות. ועדיין, התופעה החדשה הזו מסרבת להיעלם. שבועות חולפים והאלימות בירושלים נמשכת, לעיתים דועכת ואז נדלקת מחדש.
מקבלי ההחלטות בישראל נוטים באופן אינסטינקטיבי כמעט להפנות אצבע מאשימה לעברו של יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, ולטעון שהוא שאחראי לאלימות הזו. נוח להם להתעלם מהממד העממי של התופעה הזו מצד אחד, ומהאחריות של חמאס לגל הפיגועים הללו, אפילו ברמה האידיאולוגית בלבד, מן הצד השני. הרי אם חמאס הוא שמעודד את הפיגועים ואת העימותים האלימים, משמעות הדבר היא שממשלת ישראל צריכה לטפל באחראים לה, כלומר בהנהגת הארגון בעזה. אולם אף אחד בישראל, וגם לא בחמאס, אינו רוצה בעוד הסלמה מול הרצועה.
אלמנט נוסף שנוח להתעלם ממנו, הוא האחריות של ישראל להידרדרות הנוכחית. הממשלה אינה עושה מספיק כדי לרסן את ארגוני הימין הקיצוני, אשר נדמה שיחד עם חמאס, מנסים להדליק את חבית חומר הנפץ בהר הבית/מסגד אל-אקצא. ובהיעדר אופק מדיני בצורת משא ומתן מול אבו מאזן, קשה לראות באופק את האלימות באה לסיומה.
לפניות לכתב אבי יששכרוף: aviissacharoff@walla.com