ספינים והשמצות: 10 המשברים הפוליטיים של תשע"ד

צפו: התנגדות האופוזיציה לחוקי הממשלה ב-10 במרץ

שנת תשע"ד שהגיעה אתמול (רביעי) לסיומה סיפקה לנו, כמו כל השנים לפניה, לא מעט "משברים" פוליטיים וקואליציוניים, חלקם אמיתיים וחלקם בגדר ספין בלבד. היינו עדים למריבות קשות, השמצות אנונימיות ("גורם בכיר ב..."), צעקות מול המצלמות, תדרוכים ארסיים ואיומי פרישה חסרי כיסוי. רגע לפני שהשנה מסתיימת, וואלה! חדשות מדרגת את עשרת העימותים הגדולים של השנה החולפת – חמישה שהתרחשו בוועדות ובמליאת הכנסת, וחמישה שהתרחשו בין שרי הממשלה. בזמן שהתרחשו, חלק מהמקרים שנזכיר בכתבה גרמו לנו בעיקר לבושה, אבל במבט לאחור, אפשר להיזכר בהם עם שמץ של חיוך.

ח"כ מירי רגב (הליכוד) היא אשפית תקשורת. ועדת הפנים בראשותה הפכה בראש ובראשונה לכלי לייצור כותרות. לא משנה אם מדובר בהר הבית, במסתננים או ברצח בתוך המשפחה, אם זה שווה כותרת - זה יגיע לוועדה של רגב. ב-30 באוקטובר, חצתה רגב קו אדום, כאשר הזמינה את מקורבה, ראש העירייה המושעה של נצרת עילית, שמעון גפסו, ל"דיון עקרוני על יחסי העבודה בין הדרג הנבחר והדרג הפקידותי ברשויות המקומיות". בפועל, היה מדובר בקרקס. גפסו היה ראש העירייה היחיד שהתייצב לדיון, שמטרתו האמיתית - כך גילו הנוכחים, הייתה לנגח את היועצת המשפטית של עיריית נצרת עילית, אולגה גורדון, שהייתה בין המתלוננות נגד גפסו ואשר ראש העירייה דאז ביקש לפטר.

זה היה לא פחות ממבחן מנהיגות ליו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, שלא עמד בו בכבוד. אדלשטיין הוציא הודעה בה נכתב: "לא נפל כל פגם בניהול הישיבה".

ממשלת נתניהו השלישית מתאפיינת בחריקות מאז יום הקמתה. כמעט כל רפורמה שיוזמת אחת הסיעות החברות בממשלה מסוכלת באופן מידי על ידי סיעה אחרת, במיוחד אם מדובר בנושא דת ומדינה. ובכל זאת, ב-10 במרץ הצליחה קואליציית נתניהו להעביר לא פחות משלושה חוקים בעלי משמעות: חוק המשילות שקבע את העלאת אחוז החסימה ל-3.25%, חוק הגיוס שהחליף את חוק טל, וחוק יסוד: משאל עם. כל חוק היה דרוש לסיעה אחרת בקואליציה על מנת שיהיה לה הישג להתגאות בו. חוק הגיוס היה הבייבי של לפיד. חוק המשילות, למרות שממש לא ברור כיצד יתרום לייצוב השלטון, נחשב להישג של ליברמן, ואילו חוק יסוד: משאל עם, נחשב להישג של הליכוד והבית היהודי.

הדורסנות שבה החליטה הקואליציה להעביר את שלושת החוקים, כאשר הקצתה יום דיונים אחד לכל חוק, גררה מחאה חריפה וחסרת תקדים מצד האופוזיציה. חברי האופוזיציה החרימו כולם, ללא יוצא מן הכלל, את דיוני מליאת הכנסת, וסגני יו"ר הכנסת מהאופוזיציה אף סירבו לנהל את הדיון. זו הייתה ללא ספק שעתו היפה של הרצוג כיו"ר אופוזיציה, שהצליח לחבר בין אריה דרעי, יעקב ליצמן, אחמד טיבי וזהבה גלאון, למחאה אפקטיבית, אם כי החוקים עצמם עברו ללא כל קושי.

המרוץ לנשיאות, זוכרים? מה לא היה לנו שם - האשמות והכפשות, חקירות פליליות שנפתחו ומועמדים שוויתרו על ההתמודדות. הצהרות הון, הסכם סודי עם עובדת בית, וניצחון גדול לרובי ריבלין. המרוץ, לא פחות משהוא היה מרוץ בין המועמדים השונים ובין מחנות התומכים שפיצלו את המשכן, סימן מאבק ענקים בליכוד בין ראש הממשלה לבין מי שסומן כיורשו הפוטנציאלי, גדעון סער.

נתניהו גישש לגבי האפשרות שהבחירות יידחו, וסער מיד התייצב נגדו. נתניהו ניסה למצוא מועמד חלופי לריבלין, וסער החתים רבים בסיעה על תמיכה ביו"ר הכנסת לשעבר. עד הרגע האחרון עשה ראש הממשלה הכול כדי למנוע מריבלין את הניצחון, אלא שחברי הכנסת חשבו אחרת, וריבלין נבחר ב-10 ביוני לנשיא המדינה. ניצחונו של ריבלין הוא במידה רבה נצחונו של סער, ששימש כראש המטה והיה המוח המחבר מאחורי הניצחון, שנראה היה כאילו עומד לחמוק מידיו. הניצחון בקרב על הנשיאות גם סימן את יריית הפתיחה בקרב על ראשות מפלגת השלטון. הודעתו של סער מהשבוע שעבר על פסק זמן מהחיים הפוליטיים נראית כמו שלב נוסף בקמפיין המתוחכם והשקט שהוא מנהל לתפקיד יו"ר הליכוד.

לא פחות מחצי שנה במהלך השנה החולפת שותקה פעילותה של הוועדה הכי חשובה בכנסת. שוב, לא תעודת כבוד ליו"ר הכנסת אדלשטיין, שאפשר לראש הממשלה נתניהו לעשות צחוק מהכנסת, והכול בגלל ויכוח פוליטי של כיפופי ידיים בינו לבין לפיד סביב השאלה מי יעמוד בראש הוועדה. אחרי שכבר היה ברור שאין מנוס מרוטציה בין עפר שלח מיש עתיד לבין צחי הנגבי מהליכוד, המשיכו הצדדים להתקוטט בשאלה מי יהיה קודם ברוטציה, וכל זה בזמן שהכנסת לא מפקחת בשום דרך על מערכת הביטחון.

בסופו של דבר רקמו הצמד זאב אלקין ויריב לוין (הליכוד) דיל פוליטי מורכב במסגרתו הנגבי נשלח לכהן כסגן שר במשרד החוץ, ואילו שני הראשונים יעשו ביניהם רוטציה בראשות הקואליציה ובראשות ועדת החוץ והביטחון. שלח לבסוף לא קיבל את התפקיד, ונתניהו גם לא פיצה את לפיד על כך שהתפקיד לא ניתן לסיעתו.

זו הייתה שנה של פירוק שותפויות ופתיחת חשבונות בתוך מפלגות. ליברמן החליט לפרק את השותפות בין ישראל ביתנו לבין הליכוד בהסבר מגומגם, מתנצל ולא קוהרנטי שנומק כמובן ב"חילוקי דעות כבדי משקל". גם בש"ס שלאחר עידן הרב עובדיה תמה ההצגה למראית עין של פיוס ואחדות בין אלי ישי לבין אריה דרעי, ונכון להיום ש"ס היא אולי הסיעה השסועה ביותר בכנסת. בסקרים שנערכו בחודש האחרון אף זכתה המפלגה לפחות מנדטים מיהדות התורה, תמרור אזהרה גדול המבשר על הכיוון אליו היא הולכת.

גם בעבודה המשיכו במסורת עריפת הראשים, שהפכה שם לנורמה הרבה לפני ארגון "המדינה האיסלאמית" (דאעש). בשנה החולפת נערף ראשה של שלי יחימוביץ' שעמדה בראשות המפלגה, והוכתר מנהגי חדש - בוז'י הרצוג, שדמו מוקז אט-אט, בטפטופים, על ידי חברי סיעתו שבתדרוכים אנונימיים לתקשורת מביעים חשש מפני אובדן המנדטים בתקופתו שיגרום להם לא להגיע לכנסת הבאה. על הנייר, הרצוג משוריין כיו"ר עד שנת 2019. נראה שהוא היה חותם גם על מחצית מהתקופה הזו.

השר לעניינים אסטרטגיים ולמודיעין, יובל שטייניץ, לא ממש מהווה איום פוליטי על אף אחד מיריביו לשולחן הממשלה. ובכל זאת, בשנה האחרונה התגלעו כמה פעמים עימותים בינו לבין שר הביטחון, משה יעלון. שטייניץ נוהג לומר בפומבי כי מתוקף תפקידו (אותו תפקיד שיעלון מילא בממשלה הקודמת), הוא "אחראי" על המוסד, השב"כ והוועדה לאנרגיה אטומית, וכמו כן כי הוא "מונה" מטעם ראש הממשלה לטפל בכל הקשור לאיום הגרעין האיראני. בסביבתו של יעלון מגיבים בבוז ובזלזול לטענה הזו, ולא ששים לשתף את "השר לעניינים אסטרטגיים" בדיונים אסטרטגיים.

במהלך שבת משעממת במיוחד בחודש מאי האחרון, העימות בין השניים הפך לפומבי ומשעשע, אחרי ששטייניץ, לשעבר שר האוצר, תקף את התנהלות מערכת הביטחון בנושא התקציב. באירוע "שבתרבות" שהתקיים בבאר שבע, אמר שטייניץ כי "מערכת הביטחון לעיתים מבצעת מניפולציות כדי להשפיע על הציבור". בסביבתו של יעלון לא נשארו חייבים, והגיבו בנוסח הבא: "סוף שבוע בלי שיובל שטייניץ מופיע ב'שבתרבות' הוא לא סוף שבוע. תנחומינו לקהל שנאלץ לסבול את חפירותיו". עוד אמרו כי "היינו ממליצים שיבחן קודם את מספר הטיסות המופרך שלו" – רמז ברור למה שחשובים בלשכה הביטחונית הבכירה במדינה, על טיסותיו התכופות של שטייניץ ל"שיחות תיאום בנושא הגרעין האיראני" בבירות אירופה.

בעימות הקודם הוזכרה יריקה בפרצוף בתור דימוי קלישאתי, אבל הייתה לנו בשנה האחרונה גם יריקה של ממש, שהתרחשה בסוף אוקטובר, סמוך ל"פעימה השנייה" של שחרור האסירים הפלסטינים במסגרת שיחות קרי (זוכרים?). ב-26 באוקטובר, לקראת כינוס הממשלה לדיון בנושא, פרסמה סיעת הבית היהודי הודעה עוקצנית בה נכתב כי "שחרור המחבלים בתמורה לזכות המפוקפקת של ציפי לבני להיפגש עם עריקאת חמור ביותר. עם כל הכבוד, עצירת שחרור הרוצחים חשובה אפילו יותר מהצדקת קיומה של לבני בממשלה".

בסביבתה של לבני טענו בתגובה כי הסיבה העיקרית שהממשלה בחרה בשחרור רוצחים תמורת חידוש המשא ומתן, במקום בהקפאת הבנייה בהתנחלויות, הייתה התנגדותו של בנט להקפאה. כמו כן האשימו את "הבית היהודי" בהסתה. בצירוף מקרים מעניין, באותו סוף שבוע הותקף ח"כ אלעזר שטרן, חבר סיעתה של לבני, על ידי נער שירק עליו בצאתו מבית הכנסת וצעק: "זה בשביל הרב דב ליאור". ח"כ אורית סטרוק, חברת סיעתו של בנט, האשימה דווקא את שטרן בתקרית, בגלל דברים שאמר על הרב ליאור. שני הצדדים הסכימו שלאורך זמן, שתי הסיעות לא יוכלו לשרוד יחדיו בקואליציה, אבל מאז חלפה כמעט שנה וכיום הוויכוח הקשה הזה נראה כמו אירוע חסר חשיבות. בינתיים המשא ומתן של קרי קרס, הבנייה בהתנחלויות נמשכת ורק 82 האסירים הפלסטינים יושבים בבית וצוחקים.

הוויכוח הזה, שפרץ בעוצמה בסוף חודש ינואר, הוצג בכותרות כאיום של ממש על הממשלה, אבל במבט לאחור קשה להבין על מה בכלל הצדדים רבו. הכול התחיל ב-24 בינואר, כאשר ראש הממשלה נתניהו אמר ב"פורום הכלכלי העולמי" בדבוס כי הוא לעולם לא יעקור אף ישראלי מביתו במסגרת הסכם עם הפלסטינים. יומיים לאחר מכן, פורסם בוואלה! חדשות כי בשיחותיו עם שר החוץ האמריקני, ג'ון קרי, נתניהו הציג עמדה דומה, והציע ברצינות גמורה להשאיר בעתיד חלק מהמתנחלים בשטח המדינה הפלסטינית.

השר נפתלי בנט זיהה הזדמנות למתקפה על נתניהו מימין, ומיהר לכנות את ההצעה "אובדן עשתונות ערכי". נתניהו אכן איבד את העשתונות, ובתגובה למתקפה של בנט, שיגר אולטימטום עצבני דרך התקשורת: התנצלות מידית או שתפוטר מהממשלה. לכמה רגעים נדמה היה ששאיפתם הכמוסה של ג'ון קרי וציפי לבני – הוצאת בנט מהממשלה – עומדת להתגשם. אלא שהתקווה הזו נגוזה במהרה: בנט התנצל, נתניהו סלח והציבור שכח. הפרשה כולה נגמרה באנקדוטה אירונית שנחשפה גם היא בוואלה! חדשות, כאשר התברר שחודש לפני כל המהומה, הייתה זו דווקא ח"כ איילת שקד (הבית היהודי) שאמרה כי אם תקום מדינה פלסטינית, יש לאפשר למתנחלים להישאר בתחומיה.

מבצע "צוק איתן" יצא לדרך ב-8 ביולי, והוביל לכ-50 ימים של לחימה קשה בין ישראל לחמאס. תוך כדי הלחימה, התנהל במקביל מאבק פוליטי בתוך הנהגת המדינה, מעין "מלחמת כל בכל" בתוך שורות הקבינט. ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון יעלון מצאו את עצמם נלחמים במקביל בשתי חזיתות – נגד אביגדור ליברמן מימין, ונגד נפתלי בנט עוד יותר ימינה משם. המרוויחה העיקרית מהלחימה הזו הייתה העיתונות, שזכתה במהלך המבצע לזרם בלתי פוסק של הדלפות עסיסיות מתוך דיוני הקבינט הכביכול-סודיים.

שרים נוספים וגם בכירי מערכת הביטחון מצאו את עצמם נגררים לתוך מלחמת ההדלפות הזו. כך למשל, "שר בקבינט" תקף בעילום שם את הפיקוד הבכיר של צה"ל (הקצינים משוכנעים שזה היה השר בנט), ואילו שרים אחרים העלו טענות דווקא כלפי ראש השב"כ. מלחמת ההדלפות האנונימית הגיעה לשיאים של אבסורד ימים ספורים אחרי המלחמה, כאשר "גורם מדיני בכיר" תדרך קבוצה של עיתונאים וסיפר להם שחמאס חידש את ייצור הרקטות וחפירת המנהרות לעבר ישראל. בתגובה, מיהרו "גורמים ביטחוניים" להכחיש את דברי "הגורם המדיני" ולטעון שהם "לא יודעים מאיפה הוא המציא את זה". הוויכוח הזה הציג באור נלעג את המנהיגות הישראלית, אבל גרם הנאה לא מבוטלת ל"גורמים בכירים במערכת הפוליטית".

היו עוד כמה עימותים ש"כמעט ונכנסו" לרשימת הסיכום, אבל כולם נדחקו הצידה אל מול העימות האחרון, שכפי שנראה כרגע, ילווה אותנו גם במהלך שנת תשע"ה הבאה עלינו לטובה: העימות על תקציב המדינה. מצד אחד ניצב שר האוצר לפיד, עם תכנית מע"מ אפס השאפתנית והשנויה במחלוקת, ועם החשש מפני מפח נפש שישטוף את מצביעיו כאשר המשמעויות האמיתיות של הקיצוץ הרוחבי במשרדי הממשלה יתחילו להתברר. מצד שני ניצב ראש הממשלה נתניהו, שאחרי העימות מול שרי הימין במהלך המבצע, מנסה להחזיר לעצמו את תדמית "מר ביטחון", עם שתי התבטאויות ביממה לפחות בנושא איראן ודאעש.

ביניהם ניצבים תקציב הביטחון השואב-כל, ודרישת המערכת לתוספת של מיליארדים גם בשנה הקרובה. אין תרגיל שקוף שלא ראינו בימים האחרונים על רקע המאבק הזה, החל ממסיבת העיתונאים המיותרת שערך לפיד בשבת האחרונה רק כדי לזכות ל"סינק" במהדורות החדשות, ועד לטנגו המזויף שנתניהו רוקד בימים האחרונים עם החרדים. אחרי שהכותרות כבר בישרו על פתרון המשבר, מתברר שערב השנה החדשה, שום דבר עדיין לא סגור, וכמעט שנתיים אחרי הבחירות, לפיד עדיין מתקשה לענות על השאלה שבאמצעותה סחף את הציבור – "איפה הכסף?".

לא בדיוק עימות פוליטי, אבל אירוע בלתי נשכח מהשנה החולפת, שאמנם הפך באופן בלתי נמנע למערכון בארץ נהדרת, אבל כל מי שנכח שם לא יכול היה שלא להרגיש שהוא בעצמו חלק ממערכון. ב-27 בינואר, יום השואה הבינלאומי, המריאה מהארץ משלחת של 53 חברי כנסת, יחד עם ניצולי שואה, עיתונאים ועסקנים לטקס זיכרון במחנה ההשמדה אושוויץ. המשלחת פוצלה לשני מטוסים, והסיור עצמו עבר בשלום (אם לא סופרים את הודעת הסמס ממנכ"ל הכנסת, שקרא לכתבים "להגיע בדחיפות לקרמטוריום").

אלא שהתקלה האמתית אירעה בדרך חזור. אחרי שמטוס אחד כבר המריא, הסתבר שבמטוס השני ישנה דליפת דלק, והוא נותר מקורקע באמצע שדה התעופה הצבאי בקרקוב במשך שמונה שעות. במשך כל הזמן הזה, עד שהגיע מטוס חלופי, ישבו עשרות מכובדים, בהם חבר הכנסת דאז והנשיא היום ריבלין, שר הכלכלה בנט (שהתבדח כי נחירותיו החרישו את הזמר עמיר בניון שישב לצדו), יו"ר האופוזיציה הרצוג, ורבים אחרים, במטוס והמתינו. רק בשעות הבוקר הגיע המטוס החלופי, וחברי הכנסת טרוטי העיניים, יחד עם העיתונאים (בהם עבדכם הנאמן, ע"נ) חזרו ארצה.

לפניות לכתבים:
אמיר תיבון - amir.tibon@walla.co.il
עמרי נחמיאס - omri_n@walla.net.il