המנהיג האובד

לא מעט נכתב בשנים האחרונות על מדיניות החוץ של ממשל אובמה ובעיקר בהקשר המזרח תיכוני. ועדיין, בכל פעם מחדש הנשיא האמריקני לא מפסיק להפתיע בחידלון שלו בהתמודדות עם הבעיות האזוריות. רק לפני כמה שבועות הסביר אובמה שלארה"ב אין אסטרטגיה ברורה לטיפול בדאעש ("המדינה האיסלאמית"). לכאורה, מי ששמע את הדברים עלול לחשוב שאופן ההתמודדות עם הארגון הרצחני הזה, מצריך מחשבה יתרה.

והנה חולפים הימים ואובמה מציג את "התוכנית האסטרטגית", שפחות או יותר כל בר-דעת המתגורר במזרח התיכון ואינו תומך דאעש, היה מגיע אליה כבר לפני חודשים: הגברת התקיפות נגד אנשי הארגון בכל מקום, כולל בסוריה (סוף סוף), תמיכה גדולה יותר באותם גורמים הנלחמים בדאעש בשטח (כלומר הצבא העיראקי, הכורדים ואותם גורמי אופוזיציה סורית שוושינגטון לא נענית לתחינותיהם לסיוע בשנים האחרונות), ייבוש מקורות המימון של דאעש (בוקר טוב לכל המקיצים), שיפור המודיעין וסיוע הומניטרי לתושבי האזור שנפגעו כתוצאה מהפעילות של הארגון. נו, שויין.

קשה שלא לנדוד לרגע לתהיות בנוגע לאופן שבו מתעצבת תפיסת העולם של הבית הלבן בנוגע למזרח התיכון. פעם אחר פעם התגלתה חולשת התנהלותו של ממשל אובמה באזור. זה החל עוד כשנכנס לתפקיד ובחר להתנפל על ישראל וההתנחלויות באופן שגרם לרשות הפלסטינית להציב אולטימטום: הפסקת הבנייה בגדה ובירושלים המזרחית או שלא יהיה משא ומתן; לאחר מכן הגיעה ההתייצבות נגד הנשיא המצרי לשעבר חוסני מובארק ויחס הכבוד שגילו בבית הלבן כלפי "האחים המוסלמים". לכך צריך להוסיף את הפניית העורף לנשיא המצרי הנבחר עבד אל-פתח א-סיסי, וכמובן את ההתעלמות מהשימוש שעשה הנשיא הסורי בשאר אסד בנשק כימי נגד אזרחיו.

אלא שבמקרה של דאעש, נדמה שנשברו שיאים מסוימים של ציניות. הנשיא הסביר השבוע שהארגון הזה מהווה סכנה גדולה יותר לאזור מאשר איראן. כן, כן, אותו "צבא על טויוטות", עם מספר חמושים שנע בין 16 אלף ל-8,000 פעילים הוא שמאיים על מדינות האזור יותר מאשר מעצמה "סף גרעינית" כמו איראן, שמפעילה רשתות טרור בכל חור על הגלובוס. איראן, על שלוחותיה בלבנון, עיראק, תימן, סעודיה, עזה, סיני, צפון אפריקה, דרום ומרכז אמריקה ואפילו באירופה - היא מסוכנת פחות. במקום זאת מצא לו אובמה אויב להתמודד איתו בצורת דאעש. במילים אחרות, קוראים לזה "חכם על חלשים". אז אם אובמה אינו מצליח להתמודד עם הבעיות הגדולות יותר של המזרח התיכון, לפחות עם נהגי הטויוטות הוא כבר יסגור חשבון.

הפרטים המתגלים אודות המחבלים שהיו מעורבים בחטיפה של שלושת הנערים גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח, מעלים ריח כבד של כישלון הקונספציה של הדרג הביטחוני והמדיני בישראל. השב"כ חשף כבר כי האיש שהעביר את המימון לפעולת הרצח והחטיפה ב-12 ביוני, הוא מחמוד אל-קוואסמה, (אחיו של חוסאם, מפקד החוליה), שגורש לעזה במסגרת עסקת שליט. השבוע חשפתי שהממונה על מחמוד אל-קוואסמה הוא עבד א-רחמן ע'נימאת (מחולית צוריף במקור) וסגנו עאיד דודין, שניהם ממגורשי עסקת שליט שקיבלו בזרוע הצבאית של החמאס ברצועה את תפקיד ההפעלה וגיוס של חוליות טרור באזור חברון.

בזמנו פרסם עמוס הראל ב"הארץ", שהנהגת חמאס בעזה מינתה לכל אזור בגדה מפקד שיושב ברצועה ומנהל משם את החוליות של עיז א-דין אל-קסאם. כל המפקדים שמונו הם ממגורשי עסקת שליט. האחראי העליון עליהם הוא סאלח אל-ערורי, שגורש על ידי ישראל לטורקיה כבר ב-2010. כלומר, הקונספציה הזו שגירוש אסירים מסוכנים לחו"ל מפחיתה את רמת הסיכון שלהם, פשטה את הרגל. ההיפך הוא הנכון. לנוכח חופש הפעולה שלהם והריחוק מידו הקצרה של צה"ל, הם חופשיים יותר לפעול ולתכנן פיגועים על פיגועים. במילים אחרות, אותם אלה שאישרו את עסקת שליט ודחפו אליה, ובראשם ראש הממשלה בנימין נתניהו, הם שצריכים לשאת באחריות של החטיפה של שלושת הנערים.

אבל נתניהו, כהרגלו, חכם על חלשים. גם לאחר שהסתיימה פרשת החטיפה, עם גינויים מכאן ועד להודעה חדשה מצד הרשות ושיתוף פעולה מודיעיני ומה לא, גם לאחר שהרשות סייעה במשא ומתן להגעה להפסקת אש, עדיין נתניהו מסרב לנוע ולו מילימטר קדימה במישור המדיני. השרים לבני, לפיד, ופרי אולי מבינים את החשיבות של יציאה מהקיפאון המדיני, אולם ראש הממשלה מסרב לשמוע על כך. להיפך, נראה שלאחר המלחמה בעזה העמדות של ממשלת ישראל רק הוקשחו בכל הנוגע להסדרי ביטחון. נתניהו המשותק מאימת אביגדור ליברמן ונפתלי בנט ממשיך לטמון את ראשו בחול ולקוות לטוב.

אז הטוב הזה בינתיים לא נראה באופק. ביום רביעי לפנות בוקר נהרג במחנה הפליטים אל-אמערי צעיר בן 21 בשם עיסא סאלם אל-קטרי מאש חיילי צה"ל. בשעות הצהריים החלו החנויות והמסעדות שבקרבת המחנה להגיף את התריסים ולסגור את הדלתות. באחת המסעדות הסבירו לי בנימוס שעליי לצאת או להישאר בתוך המסעדה כשתריסיה מוגפים. כשניסיתי להבין מדוע, אמרה לי האישה בקבלה "אם נשאיר את התריסים פתוחים 'הם' יבואו וישברו לנו את החלונות". ואכן נראה שהאלטרנטיבות העומדות בפני הציבור הפלסטיני בימים אלו אינם טובות במיוחד.

לנגד עיני הפלסטינים עומדים כיום שלושה מודלים אפשריים: מודל עזה – כלומר, חמאס והאחים המוסלמים, מודל הגדהה- בראשות אבו מאזן והרשות הפלסטינית, והמודל השלישי - האיסלאם הקיצוני נוסח דאעש. ישראל, במקום להבין את הדחיפות של התקדמות למודל של הגדה - כלומר זה שרוצה משא ומתן לשלום, פשוט לא עושה דבר. המדיניות הזו עלולה להתפוצץ בפנים של כולנו בשנה הקרובה. יו"ר הרשות אבו מאזן מתעקש הפעם ללכת למהלכים דרמטיים מול ישראל ומול חמאס. הוא אינו מתכוון לסייע בדבר לישראל בפריסה של כוחות בין עזה וישראל או בשליחת כוחות לרפיח, ללא כניסה של ירושלים לתהליך מדיני.

במקביל, אין לו כוונה לסייע בדבר לשיקום עזה, כל עוד חמאס מתעקש לשמור על שלטונו ברצועה. בנוסף, מתכוון אבו מאזן לפנות למוסדות האו"ם והארגונים הבינלאומיים כדי לקדם את תכניתו. הבעיה, וגם במערכת הביטחון בישראל כבר מבינים זאת, שעל פי התוכנית הזו, אם לא תהיה פריצת דרך מדינית עם ישראל, תוך חצי שנה עד שנה, התיאום הביטחוני ייפסק. ההשלכות בשטח עלולות להיות דרמטיות. ובמקום טוב, מה שניתן לראות באופק היא הסלמה, הפעם בגדה המערבית.